לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כיוונים חדשים

אחרי שנים שבהם קוראים אקראיים מפצירים בי לפרסם דברים שכותב פה ושם, נראה שהגיע הזמן!


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2012

מקרה שמיצר


 


מקרה שמיצר


 


שמיצר היה  מוסחניק עם תעודות.

את התעודות  הוא קיבל כבר בתיכון. לקח הרבה זמן עד שהישיגו לו את כרטיס הההקלות המיוחל,  שאפשר לו לסיים את הלימודים בשלום.

שלום יחסי  כמובן.

זה לא שהוא  מטומטם. בכלל לא, אבל באמת כל דבר מסיח את דעתו וזה מאד מקשה עליו לסיים כל משימה.
אם למשל הוא מתחיל להכין קפה ושומע צעדים במדרגות, הוא עוזב הכל והולך לבדוק מי עבר. מציץ בחור הקטן שבדלת ואחר כך מתחיל משהו אחר. כשחוזר, מגלה שהמים בכוס כבר קרים, אז הוא לוחץ שוב על הקומקום והולך להשתין. שוכח שהקומקום רתח וחוזר אחרי שעה להתחיל את הכל מהתחלה. זה קורה לו כל הזמן ובכל עניין ומונע ממנו לסיים דברים.
גם השם הזה "שמיצר", זה לא מה שההורים שלו בחרו עבורו. בברית הכריזו על שמואל, שהפך לשמי, אבל בנעוריו המבולבלים הוא פיתח הרגל מגונה להשמיץ כל מה שזז, מורים, הורים, חברים  ועוברי אורח תמימים. זה היה הכח שלו, שבסיוע לשון חדה ותוקפנות בסיסית הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו, 
עד שסטפן שיש לו יבגנים חזקים אפילו שהמשפחה שלו מארגנטינה, הדביק לו את ה"צר" בסוף והפך אותו לשמיצר לנצח.
בשלב הזה של  חייו כבר כמעט אף אחד חוץ מההורים שלו לא זכר שקוראים לו שמי. כולם קוראים לו שמיצר וזה אפילו מופיע בתעודת הזהות שלו: שמואל שמיצר צור. אפילו המצלול טוב.
המומחיות של  שמיצר כאמור היתה להוציא כל אחד ממש ממש רע. הוא אומן בזה והיתה לו יכולת לראות כל אדם כשמוק גמור ולצייר כל מעשה ולו גם התמים ובעל הכוונות הטובות ביותר כמעשה בזוי.

רוב הזמן הוא סובל מתת משגל, ידו קלה על החדק והוא מרבה צפיה  בצילומין ובכל זאת יש לו הצלחות.

בעיקר עם בנות שיכולת ההשמצה המלוטשת שלו נתפסת אצלן כביטוי לכח ולעליונות. הן מוצאת חן מסויים בשלילת האחר הסוחפת והשיוויונית שלו וכך הוא מוצא לעצמו פה ושם מישהי אחוזת כיסופין ומתגלגל איתה למערכת יחסים אהבלטונית.

 זה נכון שלעתים קרובות הוא מפספס הזדמנויות כיוון שיש לו נטייה להקדים את זממו ולחשוף את כוונותיו מוקדם מידי, אבל פה ושם, בעיקר כי הוא ניחן בשקדנות, בנחישות ובחוצפה הוא דבק במישהי. או שמישהי דבקה בו, מי יודע דרך גבר בעלמה...

על זה בעצם אנחנו רוצים לספר כאן: על היום שבו שמיצר עזב את עולמנו והלך לעולמה.

זה התחיל בטיילת. אחר צהרים חורפי. נזק האויר היה נורא: עצים כמעט קרסו ברוח. הגלים התנפצו על שובר הגלים בעוצמה מהפנטת. גלים של חמישה שישה מטרים. כל מיני דברים נסחפו לחוף. בקבוקים. דגים מתים. קרשים. המון שקיות ניילון.

שמיצר ישב  על ספסל בתוך גומחה מוגנת חלקית מהגשם הדק וליגלג בליבו על ה"מתחזאים":
"אף פעם הם לא יודעים מה יהיה מזג האויר בעונות האלה" הוא מציין לעצמו, כמעט בסיפוק. "רק בקיץ הם יודעים לנבא בוודאות: מחר יהיה חם ולח. חכמה."
רבים מהעוברים ושבים עוד לא התחרפנו ממש ואף שכאמור הגשים, לא נראו מטריות או מעילים ברחוב. גם לא מגפיים. אפילו לא שכמיות. אנשים הסתובבו בבגדי עונת המעבר שלהם.
רובם, אחוזי לחות,  ממהרים להימלט מהאקלים שהתנפל לפתע על עולמם המסודר.

שמיצר לא מיהר. הוא ירד לטיילת אחרי משמרת מייגעת במוקד של חברת האבטחה הקיקיונית בה עבד כבר שמונה חודשים. הוא לא קבע עם אף אחד. לא היו לו תוכניות ומזג האויר המופרע דוקא התאים למצב הרוח הזעוף שלו. הרוח העיפה חול ונתזי מים אבל הכיוון היה נוח.

מיפו לרמת אביב ולא מים ליבשה. "יבשה זה אמור להיות מקום יבש, לא?" הוא שאל את עצמו בלי לחכות לתשובה.

היא הופיעה מצפון, צועדת בקלילות בבגד בצבע ירוק אצתי. "איזו חירמונית מדהימה" הוא מדווח לעצמו כשמבטו ננעל עליה. תלתליה מתעופפים לכל עבר ועל גבה תיק בצבע כתום.

התקדמה מול הרוח הדרומית ללא מאמץ, מפלחת את האויר באלגנטיות , כל תנועותיה קוראות תיגר על כל האחרים שנאבקו באותו זמן בפגעי מזג האויר.

"כי מצפון תיפתח הרעה" לא התאפק סטפן להגג מהמקורות כששמיצר סיפר לו, מאוחר יותר, איך הכל התחיל.

"לא יכולתי להסיר ממנה את המבט. איך יכולתי לדעת שככה זה יגמר?" 

 כשחלפה על פניו, קם והתחיל לצעוד בעקבותיה מבטו על עגבותיה המרקדות בעליזות. חיפש משהו להגיד, אבל לא הצליח לארגן משפט ראוי. בינתיים התקדמו זה בעקבות זו.  לפני הדולפינריום היא עצרה פתאום והסתובבה בחדות.

"רוברטו קבע לי", היא אמרה בעליזות.
"מה קבע לך?" ,
"האימונית. זה של רוברטו קאוואלי. אתה השלישי היום שרודף אחרי לשאול מי המעצב."

 "אה..." גימגם, "חשבתי שאמרת שרוברטו קבע לך משהו ולא הבנתי איך אני קשור. בכל אופן האימונית  מהממת, אבל...."

"אם לא האימונית, אז למה אתה רודף אחרי כבר עשרים דקות? חשבתי שאתה עוד אחד מיוחם במינו שבגדים נוצצים עושים לו את זה. בעיר הזאת כבר אי אפשר למצוא גברים נורמליים יותר!"
”לא" ומיד מתוך הרגל הוא חוזר למצב שמיצר "האמת, האימונית ממש לא משהו. די מכוערת אם להודות על האמת, אבל כיוון שהיא מונחת עליך היא זוכה למעמד אחר לגמרי".

"איזה מעמד?"

"מעמד של חירמונית!" הוא פולט את המחשבה שעלתה בדעתו כשראה אותה לראשונה. צחקה, וטילטלה שוב את התלתלים.

"הצליח לך. לאן אתה?"

"לאן שאת, אם זה בסדר מבחינתך. את החובות שלי להיום סיימתי. עכשיו זה זמן איכות למטרות הנאה בלבד.
מי שמכיר אותו היה מבחין מיד שמשהו קרה לשמיצר. שאינו כתמול שלשום. שתוך שלושים שניות בערך מרגע שנפגשו, הוא עבר את שלב האל מזור ולעולם לא יהיה שוב כפי שהיה...

הם צועדים ליפו. השמש שוקעת בצבעים עזים בים ושמיצר לא מצליח להגיד שום דבר רע. הם מטפסים במעלה רחוב יפת, עוצרים ליד אבולעפיה והוא מזמין אותה באבירות לכעך סומסום. אחר כך מציע גם סחלב. 

"זה מסלול קבוע אצלך? ציד בטיילת, כעכים באבעולפיה, סחלב ויאללה...."

"יאללה מה"

"שיפוד מהיר....ולציד הבא!"

"אני כל כך שקוף"

"זה לא אתה, זה עמוד השחר שלך".

הוא מרגיש את הסומק עולה בלחייו, ולא יודע מה להגיד בדיוק, אבל היא ניגשת וסותמת לו את הפה.
אחרי הנשמה ארוכה שבמהלכה היא חוקרת היטב את תכונותיו הרומיות, היא לוחשת לו באוזן
"במקרה אתה גר קרוב?"

כיוון שכושר החשיבה ניטל ממנו מזמן, הוא נשבר בחקירתו מיד ומודה: "ממש קרוב, ליד הנמל".

"קח אותי לשם" היא פוקדת בקול רך.

שערי שמים לא נפתחים. בת קול לא יוצאת. שאלות לא נשאלות. היא יורדת ממכנסיה עוד לפני שנסגרת הדלת. הוא ממהר אחריה. המפגש סוער, קולני, יצירתי. מבריק. הוא לא זוכר מתי היה כל כך ממוקד. אולי אף פעם. הוא מרגיש שמאז התחיל לצעוד אחריה בטיילת, הוא איבד שליטה בקצב, בארועים, בחייו. הלילה עובר בסערה. גם הסערה. הוא נרדם כשהוא אוחז בה היטב. היא מעירה אותו כשכבר בוקר: "יאללה, עזוב. מה זה ננעלת ככה. תן לצאת" היא מצחקקת, אבל הוא, דבק מגע. לא עוזב. "עזוב, נו, אני חייבת ללכת."

"תחזרי?"

"אחזור. הרי חשפת את המאורה שלך. עכשיו אני הציידת".

אחרי שהיא הולכת, הוא יוצא וחוזר לטיילת. חוזר לנקודת ההתחלה. חוזר על המסלול שוב במשך כל
היום. הולך. חוזר. הולך. חוזר.
בערב היא שוב שם. וכך למחרת, וביום שאחרי. ובשבוע שאחרי. הוא לא מדבר עם אף אחד. אפילו לא
עם סטפן שבימים כתיקונם הם מדברים כמעט כל יום. הולך לעבודה. חוזר הביתה. מחכה.
היא מגיעה. הם במיטה. כמעט אין דיבורים. ככה, שלושה שבועות.

 ערב אחד הוא מחכה. כמו בכל ערב. היא מאחרת. הוא מוטרד.

אבל אין דבר שיכול לעשות.

ואז דפיקה בדלת.

"משטרה".

הוא פותח.

שוטר ושוטרת. רציניים.

"קרה משהו?" שואל.

"שמי, שמיצר צור?" שואלים.

"אני".

"תבוא איתנו."

"לאן?" הוא מבולבל

"לתחנה".

ואז חקירה. שאלות, שאלות, שאלות. איפה היית, היום, אתמול, שלשום, יום קודם. עם מי. למה. שאלות.

פתאום הוא מבין שהוא פוגש בחורה יום יום כבר כמה שבועות אבל הוא לא יודע עליה כלום. באה

בערב, הולכת בבוקר. לא דיברו הרבה. אפילו את השם שלה הוא לא יודע. אין לו כתובת.
אין טלפון.

"קרה לה משהו?"

"היה צריך לקרות?"

הוא מודאג.

"לא יודע... היא לא הגיע בשעה הרגילה. בשבועות האחרונים הגיעה תמיד אחרי הצהרים, והלכה
בבוקר. היום לא".

ככה, שעות.  שאלות שאין לו תשובה עליהן. לא מאמינים לו. לא מספרים לו כלום. הפאניקה משתלטת

עליו. סרטים בראש. נהרגה. נחטפה. נרצחה. מה קורה פה.

בסוף מספרים לו. ילדה. רק בת 15. הסתלקה מהבית ביום שנפגשו. חיפשו אותה כל השבועות האלה. אתמול

עלו עליה, וגילו שהיא אצלו. בבוקר אספו אותה כשיצאה מהמאורה שלו. החזירו אותה
הביתה, אבל היא קטינה. אסור עם קטינות....אתה יודע.... מעשה פלילי.

"מה אני, מטומטם, לשכב עם ילדה. בחיים לא היית נותן לה פחות מעשרים" יילל בעד מסך דמעות, עת שטח בפני סטפן את כל הסיפור.

"פעם ראשונה שאני כמעט חודש שלם בפוקוס. מאושר. עם אשה אמיתית, ואז ככה, זה מתפוצץ לי בפנים".

"נערת תעתועים", סטפן פוסק בשקט.

אנחנו הרוסים מזהים אותן מקילומטר.


 

 

    כבוד ותודות לאתר דורבנות - אתר לחידוש ורענון השפה העברית ולכל התורמים שם לחידושי המלים.    



 



 

נכתב על ידי , 20/3/2012 21:17  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בן: 56




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לrak.sheela אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על rak.sheela ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ