לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


look closer

כינוי:  זייפן

בן: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

לפני שידהה


ברגעי השקט האחרונים מ' ואני עובדים במטבח שלי, הוא מתפעל את סיר האידוי ואני חותך את המנגו לקוביות קטנות. משטח העבודה שלי מכוסה בקליפות, ארוכות ודקיקות. היד יציבה והלהב הופך את הפרי השלם לחלקיו.  

אני מרפד את דפנות קנקן הזכוכית בקוביות המנגו, מיץ מתוק ניגר על הסכין ועל האצבעות אבל זה בסדר, האסתטיקה שווה את זה.

אחר כך מגיע האפרסק, פרוס דק, מאזן את הכתום הרדיקלי בלובן אלגנטי ורדרד. אני שובר פנימה חופן ענפים של נענע, הריח ממלא את המטבח.

צלצול בדלת, ב' הגיע וזה משמח מאוד, כל הלימודים והעבודה האלה הופכים פגישות קזו'אליות למשהו יחסית נדיר, זה טוב לראות אותו באמת ולערב שלם. הוא מכניס את הבירות למקרר, משתלב לאט בעבודות המטבח. אני ומ' על זה כבר כמה שעות טובות.

ההכנות תופסות הילוך; אני חותך לימון, מודד מנה של ברנדי, מוזג כוס מיץ תפוחים בצד, תכף הכל ישתלב, תכף הקסם יקרה.

זה מדהים באופן שכיף לי מאוד לתאר עכשיו, לפגוש את החברים שלי באחר הצהריים של יום שישי; לבשל יחד, לדבר על מה שהולך, לשמוע מוזיקה ולשבת בצ'יל ופשוט להרגיש בנוח עם עצמי ועם כולם ועם כל מה שסביב. יש בזה משהו אחר, משהו אמיתי מאוד וא-מסחרי ונכון, משהו מחבר.

אני חולץ את השרדונה ומוזג את תכולת הבקבוק אל תוך קנקן הזכוכית, מוסיף את הברנדי ואת מיץ התפוחים, מערבב עם כף עץ ארוכה, התנועות ארוכות והצבעים מרהיבים. שמש של בין הערביים מאירה את הנוזל הענברי הצלול למחצה, הצללים מתחבאים בכל מקום אליו האור לא מגיע. הסנגריה מוכנה.

צלצול בדלת, חברים נוספים מגיעים ועכשיו זה שלם, כל מי שאמור להיות כאן נמצא. בהתחלה יש בלאגן אבל תוך זמן קצר כל אחד מבין מה הוא עושה; ב' מאייש את המוזיקה, מ' ואני עורכים את השולחן בסלון. נ' שוטף כלים, ל' חותכת ירקות, ר' מנקה את השרימפס, הכל עובד בסינכרון משגע ואני נשאר קצת פעור פה.

זו הפעם הראשונה שכולם אצלי בהרכב המלא, למרות שכולנו מכירים כבר איזה שבע שנים, חלקנו אפילו עשור. העניין הוא שבדרך כלל הבית הומה אנשים כפי שהוא, ולהכניס יותר מאדם אחד נוסף ברגע נתון זה סתם צפוף ודחוק. אבל עכשיו כולם הלכו, ההורים והסבים ואחותי, חתכו לחופשת בזק והשאירו את הבית ברשותי, קשה לא לנצל הזדמנות כזאת.

אני מתיישב על המסילות של החלון הענק בסלון, לוקח הפסקה. מ' מתיישב לידי והשאר תופסים מקומות מסביב. הסנגריה נמזגת והשכטה עוברת והשיחה נעימה וקולחת, כאילו שלאף אחד אין מלא שיט עליו ושבוע ארוך מאחוריו.

אנחנו לא בפנים ולא בחוץ, סתם אין ביטווין, בין הדירה לבין הגן שאליו היא משקיפה, בינינו לבין עצמנו. השמיים מקבלים גוון רך של וורוד. אנחנו יושבים ואז קמים, לא נותנים לבישול לחמוק מהמחשבות, האוכל הזה לא יכין את עצמו.

אנחנו מבשלים הארדקור, הטמפרטורות במטבח עולות מהר, שכבת זיעה מכסה את המצח שלי. בצל נחתך ושום נמעך ושרימפס נקצץ, המטבח הוא כמו קנבס של טעמים וריחות, כולם עובדים ממש קשה וזה מרגיש נהדר. בקרוב יהיו לנו ספרינג רולים ודאמפלינגס ומאפה שמרים ממולא בגבינות.

אני שיכור ומחושגז, חותך מוצרלה וצ'דר כתום, מרגיש את הרכות במחשבות ואת הדגדוג באצבעות ואת היופי החומק הזה שעוד קשה לי לתאר במילים. אני עוטף את הגבינות בבצק הגמיש, שמסתחרר בין שתי הידיים עד שהוא הופך לכדור מושלם, מונח בצמוד לשאר כדורי הבצק המוכנים בתבנית. בעוד כמה שעות נמשוח את כל זה ברוטב חמאה ושום ונאפה עד שיזהיב, עד אז זה רק סבלנות.

אני יוצא אל הסלון, האוס רך מתנגן מהרמקול, המזגן מקרר בשיא כוחו. לעומת מה שהולך מעבר לדלת המטבח זה מרגיש כמו יקום מקביל של רוגע ושקט ורוח קרירה. אנשים עושים רוטציה מפה לשם, שיחות מתנגנות בסלון.

השמש יורדת והאוכל יוצא, יש משהו מיוחד מאוד בלאכול את מה שהכנת, הטעמים מרגישים עמוקים יותר, המודעות לכל ביס גבוהה יותר. פתאום הכל משנה ואולי זה כל הקסם.

ביג לבובסקי רץ ברקע, חלק צופים בו, חלק דואגים שהמטבח שלי יחזור למצבו הקודם. כל אחד עושה את מה שמרגיש לו טוב וזה בסדר, אין שום אילוץ ואנחנו כבר מעבר לעצבים אחרי היום הארוך הזה. אני מטייל בדירה בין הסלון למטבח, חווה את הבית שלי באור האחר, מנסה להבין אם ככה מרגישה משפחה שדווקא כן בחרתי, איזה קסם שטותי.

הלילה מגיע וכולם שבורים מעייפות, אנשים מתפזרים ובסוף זה רק אני מ' וב', שניהם נשארים לישון פה.

אני משאיר להם את החדר שלי ועובר לחדר של ההורים, יושב על המיטה הגדולה, מרגיש קצת מנותק ולא שייך, לבד בחדר גדול מדי שלא שייך לי. אני מדליק את המזגן ומכבה את האור, נשכב בחשיכה; רק מאזין לרעשים של הבית זמן מה, צעדים יוצאים מהחדר שלי ועד השירותים ופתאום להקשיב לזה מהצד מרגיש לי חדש מאוד. אני מתעכב על המחשבה הזאת כדי לא להתעכב על מחשבות אחרות והשינה בולעת אותי לפני שאני בולע אותה. לפעמים זה משחק שעדיף להפסיד בו.

 

(749)

נכתב על ידי זייפן , 24/7/2017 23:33  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זייפן ב-5/10/2017 14:12



38,424

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזייפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זייפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ