לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


look closer

כינוי:  זייפן

בן: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

פסילוסיבין


שעתיים וחצי פנימה אני עומד במרכזה של מדשאה בווסטרפארק, מגשש אחרי הכובע שלי בתוך התיק. הגשם מרטיב אותי בנחישות ראויה לציון, מכסה את המשקפיים בטיפות קרות, נספג בבגדים ובשיער.

הרוח נושבת, השמיים אפורים וחלולים. אני מלא בבלבול, חרדה ורצון עז להגיע הביתה; לשנות את האווירה המדכאת הזאת ולהסתכל על הכל מזווית אחרת.

אני מוצא את הכובע ומכסה את הראש, מושך את הצעיף גבוה, מנופף לק׳ ולב׳ לשלום ומתחיל ללכת. בשלב הזה אני כבר בכלל לא יודע אם זה הטריפ שרציתי, אבל אלה החיים.

אי שם בשתיים בצהריים אכלתי את הפטריות, מנה סטנדרטית (15 ג׳) של טראפלס בעוצמה בינונית, זו חווית הפסילוסיבין הראשונה שלי, עם מספר חוויות פסיכדליות קודמות under my belt. כלל הזהב הוא לא להקל ראש בכל מה שנוגע בהרחבת תודעה, אני מעדיף את זה לאט.

ק׳ מטריפ יחד איתי, הוא לוקח מנה קצת יותר קטנה וקצת יותר חזקה, זו גם הפעם הראשונה שלו. ב׳ לא אוכל כלום ונשאר על תקן המבוגר האחראי, כלל הזהב.

אנחנו יושבים מתחת לעץ הגדול שמול האגם, מוקפים בדשא רך וירוק, שומעים מוזיקה ומשחקים ב-Exploding Kittens. המשחק ממש מעניין ומצחיק ומותח, תשחקו בו גם.

מתחת לפני השטח אני מרגיש את תערובת ההתרגשות-חשש הרגילה אבל בתכלס הכל בסדר, הפארק ריק ואני נמצא עם האנשים שלי, יש עלי את כל הציוד שאני צריך והבית לא רחוק מפה בכלל, נקודת ההתחלה שלי טובה.

אני משתדל לשמור את מלוא תשומת הלב שלי בעכשיו; לשבת ישר, לנשום נכון, לא לשקוע במחשבות, ככה קל יותר.

20 דק׳ אחרי שסיימתי לאכול את הפטריות (הטעם היה חמצמץ ואגוזי), אני כבר מצליח להרגיש בשינוים קלים במציאות בתוכי; החשש ההתחלתי מתפוגג ומחשבות רגועות ממלאות לי את הראש, שום שליליות בכלל, רק נוכחות בעכשיו. אני מרפד את הדרך בשתי שכטות מג׳וינט שגלגלתי מבעוד מועד. זו עלייה עדינה וחלקה, לא אכלתי כלום מאז אתמול בערב אז אין אפילו בלאגן בבטן, הכל משתנה, שכבת מציאות מתקלפת, אני מוכן לזה. אני שואל את ק׳ איך הוא מרגיש והוא מתחיל להתגלגל מצחוק, כנה ופתוח ומתנגן, אני מניח שהוא מרגיש טוב וזה משמח, חשוב לי שתהיו לו חוויה טובה.

קצת פחות משעה פנימה וההשפעות זולגות אל העולם החיצון, צמרות העצים הופכות לסימטריות, מסתובבות בלי סוף על צירן, הדשא עולה ויורד באיטיות, האדמה נושמת. העולם מתמלא בתחושת משמעות עמוקה, הכל הופך לחשוב ומהותי ובעל משקל. עלי שלכת כתומים-צהובים-זהובים נופלים מסביב ואנחנו טובלים בפסטורליה, המוזיקה מתעצמת. אני מספר על התחושות שלי לחבורה, יודע שלאוזן החיצונית זה נשמע קצת מקושקש אבל ממשיך בכל זאת. מילים זו צורה בעייתית לתיאור המציאות ועל פסיכדליים זה מורגש במיוחד, הרבה דברים אובדים בתרגום.

אנחנו משוחחים, מחשבות עמוקות צפות לחזית המודעות שלי וזה כיף גדול, המציאות נהיית פחות סבוכה ויותר בהירה. המורכבות וריבוי הפנים של הקיום שוטפים אותי בגלים ואני מאוד נהנה לשחק עם המחשבות האלה. זה הולך לכיוון פילוסופי ואני שלם עם זה.

אני שוב שואל את ק׳ אם הוא בטוב והוא מספר שהוא קצת מאוכזב מזה שהטריפ שלו לא רוחני מספיק בעיניו, שזה משהו שהוא חיפש אבל לא מצא, שזה רק צחוקים. אני מזכיר לו שהכל שטויות וממליץ לו פשוט להנות ממה שיש, ואם זה מרגיש לו נכון אז גם לסיים את הפטריות שלו.

השמש יוצאת מתוך העננים לזמן קצר (באופן אובייקטיבי, אבל חסר כל חשיבות בהווה) וזה מדהים. כל הטיול הזה אני מוקיר תודה על כל רגע של שמש בשמיים ההולנדיים ועכשיו זה מורגש פי כמה. המדשאה טובלת באור חמים ויפהפה, הפנים של ב׳ קורנות בזמן שאנחנו מדברים. נוח לי ונעים לי והעולם סביבי פלאי.

אני מוכן לחיזוק ונותן עוד שני פאפים מהג׳וינט. המחשבות שלי ממוקדות בעיקר בי עכשיו, במי שאני ובדברים שאני עושה, בדרך שאני יוצר לעצמי. אני מתמלא בתחושות טובות של סינכרון עם הסביבה שלי, של ביטחון באיך שאני מדבר ומתנהג ופועל. אני חושב על החיים באופן חיובי, מרגיש שבסך הכל אני עושה את זה כמו שצריך, גם אם לפעמים יש מעידות.

אני שמח עם האנשים ועם הלוקיישן ועם זה שהייתי ילד כל כך אחראי והתכוננתי כמו שצריך לטריפ הזה, שבאתי עם כוונה וראש פתוח וקראתי את החומר התיאורטי לפני שקפצתי למים. טפיחה לבבית ופסיכדלית על השכם, תחושה נפלאה באמת.

פתאום אני שם לב שאנחנו מתקשרים פחות, מאז שהתחלתי להתבונן פנימה לא אמרתי שום דבר וכך גם אף אחד אחר., זה מרגיש מוזר, אני מרגיש תלישות. השמש נעלמת שוב מאחורי העננים ונהיה קריר. אנחנו קמים ומותחים רגליים, מטיילים קצת בפארק שהופך לסתווי יותר מרגע לרגע. אני רוצה להיות לבד ובמקום נעים יותר, בלי כל הרוח הזאת, ואיכשהו גם בלי אנשים אחרים, במקום זה אנחנו מתיישבים על ספסל אקראי.

חוסר הנוחות רק הולך ומתגבר, המועקה מערבלת לי את הבטן, אני תוהה איך שלשותינו, שתקנים ובוהים, נראים מהצד ולא מגיע למסקנות חיוביות.

החוויה הופכת לקשה יותר, אני מספר להם שאני רוצה ללכת הביתה, ב׳ בקטע אבל ק׳ עוד לא מוכן. אני נכנס ללולאה מתסכלת של מחשבות, שנשברת בכל פעם שאני אומר שאני רוצה ללכת. אני מנסה להבין כמה פעמים כבר אמרתי את זה או כמה זמן אנחנו על הספסל ולא מצליח להגיע לתשובה, מה שמייאש אותי אפילו יותר. זה שאף אחד לא דיבר חוץ ממני גם לא תרם בשום אופן. אני יושב וסובל ולומד שיעור משמעותי מאוד על החשיבות יוצאת הדופן של תקשורת, ועל התפקיד המהותי שפעולה טריווילאית לכאורה כמו העברת מידע מא׳ לב׳ משחקת בכל דבר שהוא. זו חוויה אינטנסיבית, כמו הצצה אל מאחורי הקלעים של העולם.

כעבור פרק זמן שהרגיש נצחי (אבל בפועל היה כרבע שעה, מצחיק), אני קם והולך, יוצא מתוך הסככה המגוננת של העץ מעל הספסל האקראי שלנו, הישר אל תוך הגשם. זוכרים איך התחלנו?

אני מספיק מחובר למציאות כדי לנווט כמו שצריך, כמעט חסר ספקות לגבי הדרך הביתה. כל ההליכה היא בקו ישר, 17 דקות ואני שם.

אני יוצא מהפארק וצמרות העצים סביבי מסתחררות במחול הסימטרי שלהן. אני מרגיש שאין יותר עבר ואין יותר עתיד, רק עכשיו מתמשך אחד. אין עצמי אלא רק מחשבות שעולות באקראי, צובעות את התודעה באופן מזדמן. המוח שלי מפרק את כל מה שאני מכיר לגורמים; מבנים חברתיים, יחסים בין אנשים, מנגנונים פנימיים.

ההצצה אל תוך מאחורי הקלעים הופכת לבהייה ממושכת, העיניים ננעלות במקום. אני מרגיש שאני צולל עמוק מדי, שאני בכלל לא רוצה לדעת את כל זה. אני לא מצליח להבין למה קופים קירחים שכמונו בכלל צריכים את כל המורכבות הזאת, מה הטעם ומה המטרה. אני יודע שזה הטריפ ויודע שזה ייגמר מתישהו ובכל זאת מתקשה להתנער מהתחושות, כאילו הידע לא מחלחל, נשאר רק על פני השטח. אני מתגעגע להורים שלי, אני מתגעגע בכללי.

אמסטרדם עוברת מולי ביעף; אנשים, אופניים, בניינים, שמיים אפורים. אני לא שם לב כמעט לכלום, רק ממש ממש רוצה להגיע לדירה, בדירה הכל ישתפר.

ואז אני שם, הבית ממש מולי. אני עולה במדרגות ההולנדיות הצרות הארורות, נכנס אל חדר השינה הזמני שלי, שכולו מיטה אחת גדולה, זה טוב לא להרגיש את הגשם יותר. אני נפטר מהבגדים וצולל אל תוך השמיכות, מחמם אותן תוך שניות. ככל שרמת הנוחות עולה רמת החרדה והשליליות יורדת, אין יותר פחד, הכל ברור שוב. זה מדהים כמה שדברים משתנים מהר, כמו קסם.

אני שוכב בחדר המוחשך ונותן למוח לרוץ חופשי, התפרצויות של אור וצבע ממלאות את שדה הראייה שלי, קיטור של שמחה וקלילות וכיף עוזר לי להפשיר. מוזיקה חדשה מתנגנת מתוך הראש שלי והתחושה מרהיבה. אני מסתובב בדירה, אוכל קצת, מתקשר עם חברים שלי, הטריפ נכנס לשלביו האחרונים ואני כבר מרגיש את התשישות עוטפת אותי. קצת אחרי שמונה בערב נרדמתי ל-12 שעות.

בבוקר למחרת קמתי מלא באנרגיות ובשמחה, מרגיש פתוח לעצמי ולעולם, רואה בבהירות רבה יותר.

שארית הזמן שלי בהולנד עבר באופן נעים, ונכון לכתיבת שורות אלו, שבוע אחרי הכל,  המשקפיים שלי עדיין מרגישות נקיות מהרגיל.


(1199)


נכתב על ידי זייפן , 5/10/2017 22:26  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לְנַצֵּחַ זְאֵב ב-11/10/2017 20:15
 





38,427

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזייפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זייפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ