לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2014

דיאטת סיגריות ושוקולד


בהומאז' קטסטרופלי למדי לילדות ולעבר רחוק היא מתיישבת על הרצפה ובוכה. בוכה בדיוק באותם הטונים ובאותה הישיבה בה הייתה בוכה כשהייתה ילדה. שטף של דמעות מציף את הרצפה וחלל האוויר, מאיים לפרוץ את דלתות הדירה ולסחוף אחריו כל פיסה אנושית הנקרית בדרכו ברחוב הלילי המואר בפנסים חצי כבויים. היא לא יודעת מדוע היא בוכה ומדוע לתה שלה פתאום יש טעם כל כך מר, אבל זה המצב ולהחלץ ממנו דרושים המון כוחות והמון שוקולד. כבר שלושה ימים שהיא נודדת מהמקרר למיטה בעצבנות ועצבות האופיינית רק לנשים שבורות לב שנזרקו ללא כל שמץ של חרטה מול שולחן קטן באמצע בית קפה שומם בפאתי העיר. מחר ימלאו לה עשרים וחמישה אביבים והנה היא, קטנה ושברירית, מייבבת על הרצפה הקרה תוך כדי מלמולים לא ברורים לכלב המנמנם על הספה. לבסוף היא קמה ואוספת את עצמה לכדי חתיכה אחת המסוגלת לעמוד ולגרור את רגליה לכיוון חדר האמבטיה ומביטה במראה.
"הגיע הזמן שמישהו ימציא איפור חסין שיברון לב", היא ממשיכה לייבב לעצמה, תורמת למלאכה בה התחילו דמעותיה ומורחת את המסקרה והאודם עוד יותר. היא נראית כמו ליצן עצוב שאדם שיכור נתן לו אגרוף חסר רחמים הישר לבטן.
פעם הכל היה פשוט יותר.
פלאשבקים אודות הבית של סבתא מחזירים אותה אחורה. היא נזכרת בימים בהם הייתה מגיעה הביתה, משליכה את תיק בית-הספר על הרצפה ורצה בנעלי הספורט החדשות שלה לכיוון עוגיות החמאה של נאנה האהובה. אלה בהחלט היו הזמנים הטובים ביותר, בהם הדאגות היחידות היו לא ללכלך את הבגדים החדשים ולא לטעות במבחנים בחשבון (כי אם הייתה טועה המורה הייתה מביטה בה במבט מאוכזב וקוראת לה פוטנציאל לא ממומש).
לפתע בין כל הבכי והזיכרונות אודות עוגיות החמאה של סבתא היא מתמלאת בגעגועים עזים לחיבוק חם ואוהב. חיבוק אמיתי וחזק שמכיל בתוכו רגשות עמוקים מעבר למגע הפיזי, מעין מילים טובות בצורה שעוטפת את כל גופך ולא משאירות מקום לספק. 
היא לא מתגעגעת אליו. היא מתגעגעת ללהרגיש. 
כבר שנים שלא חייכה באמת. זה לא שכל החיוכים והצחוק אותם הפגינה מדי פעם היו מזוייפים וחסרי כנות, זו פשוט העובדה המרה שכבר כמעט אין דבר המצליח לחדור פנימה ולגרום לה לחוות אופוריה רגעית. לעיתים היא מייחלת לעצמה לקום בבוקר ולגלות שהפכה לאדם אחר, אדם בעל מעט יותר שמחת חיים ומעט יותר שאיפות, אדם שעוד לא איבד את משמעות חיו ואת הסיבות שגורמות לו לקום בכל בוקר. היא שואלת את עצמה אם זה אפשרי באמת, אולי ביקום מקביל, לבקש משאלה מכוכב נופל ולגלות שהיא התגשמה.
הנביחות של הכלב הלבן קוטעות לה את חוט המחשבה.
הוא רעב.
כל המחשבות המטופשות שעברו במוחה בדקות האחרונות הספיקו לגרום לה לשכוח שיש לה עוד אחריות כלפי יצור חי אחר הפוסע על ארבעת כפותיו לכיוונה. היא ניגשת לקערת הנוירוסטה ושופכת לתוכה בונזו. קולות הבכי התחלפו עתה לעירבוביה של לעיסות ולגימות רועשות מהמים, והיא מתיישבת לידו ונושפת לו באוזן. הוא מנענע את הראש במטרה להפסיק את משב הרוח המציק הזה ולאחר מכן מיילל מעט ומלקק לה את הלחי. היא צוחקת, צוחקת חזק. כל כך חזק עד שהכלב נבהל.
"הכל בסדר", היא אומרת, מלטפת את ראשו המבוהל ומכינה לעצמה עוד כוס תה.
נכתב על ידי , 16/2/2014 22:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAmaranth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Amaranth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ