לא מזמן יצאתי מתקופת דיכאון.זה היה נורא,היו לי המון התקפי חרדה בהם לא הצלחתי לנשום,הרבה בכי היסטרי בלילות והגרוע מכול,חשתי בודדה.

הרבה פעמים חשבתי על התאבדות,על כמה יהיה קל יותר פשוט להרפות-מכול הבעיות והרגשות שחנקו אותי,פשוט להיעלם כאילו מעולם לא הייתי קיימת.אבל מעולם לא מימשתי את הרצונות האלה,המשכתי לזקוף את ראשי ולנשוך שפתיים,ולהמשיך לחיות למרות הכול.

מעולם לא חתכתי.למרות המועקה שחשתי לחתוך זה נשמע ממש מטופש,בשביל מה לי להכאיב לעצמי עוד יותר עם יש לי כול כך הרבה כאב?אני שנאתי את עצמי,סלדתי את עצמי,אך מעולם לא חתכתי או הקאתי או התאבדתי.

תמיד הייתי רזונת קטנה,דקיקה כמו מקל אך בכול זאת הרעבתי את עצמי קצת,ניצלתי את העובדה שההורים תמיד בעבודה ושאף אחד לא משגיח ברצינות על התזונה שלי .כיום אני מבינה שזאת הייתה הדרך שלי להכאיב לעצמי.

כול הרצון הזה להתאבד והייאוש מהחיים היה שייך לילדה רגישה  בכיתה ה עד כיתה ו.בכיתה ז' זה השתפר ומאז יצאתי מהדיכאון והשגתי לי חברות חדשות בחטיבה .

כיום אני גאה בעצמי שלא עשיתי אף אחד מהדברים הללו.כי זה בהחלט שווה את זה,לחיות .אני שמחה שלא נכנעתי,שהמשכתי להאמין שיום אחד הכול ישתפר,וכיום באמת המצב טוב יותר .

אז זהו עברי ומחשבותיי שאני לא משתפת עם איש,וזאת הסיבה למה אני לא כמו כולם,כמו כול הבנות האלה שישר היו קופצות על ההזדמנות עם חתיך כמוך.אני לא מסוגלת.

אני פשוט לא מרגישה אותו דבר כלפייך,מצטערת ששיחקת בך .