אני מרגישה דפוקה. כל הזמן.

כן, נכון, דפוקה כי דפקו אותך כל החיים. דפקו וזיינו וזרקו. זה משאיר חותם ואני מנסה להראות שלא, אבל כן. לפעמים אפשר לראות את הנשמה הכואבת שלי מתחת לעור הסדוק וכשהוא נסדק יותר ככה רואים יותר, ככה גם יותר קשה להרכיב חזרה. למה אני ככה, למה אני יודעת ולא מוכנה להבין, למה אחרים לא יכולים להבין, למה העולם דפוק, למה גם כשטוב עדיין שחור. 

אלו רגשות שגם עם בייב אני לא חולקת כי אין להם מקום, לא בגללו. בגללי. כי אני לא יכולה להוציא, כי הלסת ננעלת. אני לפעמים רוצה לדבר, באמת, אבל השיניים נדבקות, הלשון מחליקה אחורנית ופתאום בלסת יש מסמרים מכל כיוון. קשה לי אז אני לא יכולה לפתוח את הפה, במוח המילים רצות, מתיחות את עצמן על דפנות הגולגולת שלי, אבל איפה שהוא במהלך העיבוד הזה שמפיק משפטים ממחשובת - משהו נתקע. משהו במערכת קורס וזה מביא לקריסה שלי אל תוך עצמי. 

בא לי לומר לו, תעבור לי על הקוד, בבקשה, תפתח אותי ולא רק עם הזין הפועם שלך, תפתח אותי ותתקן את מה שצריך שם, תעשה כל שביכולתך, תעזור לי להיות בסדר שוב. וודאי, אתה תמיד עוזר, אבל זה תמיד חוזר. 

ותעשה ריסט אם צריך.

זה לא שביקשתי לחיות עם פסיכוזה קלה וקמצוץ סואסיידליות.