נראה כי כל פעם שנפתח בי חור שחור אני מזמינה עוד ועוד קומיקסים כדי לנסות למלא את החלל. אני לא יודעת איך דפוסי השינה הרעועים שלי חזרו, חשבתי שהדחקתי אותם עמוק פנימה, אבל הם חזרו ובגדול וכבר חודש אני לא ישנה. כשאני לא ישנה אני כועסת, כל הזמן. כשאני כועסת אני נאחזת במילים שיצאו מהקשרן יותר זמן מהרגיל, אני נאחזת ונשרפת מבפנים והשריפה הזו היא כמו דלק לגוף, כמו לשפוך בנזין על אש ולראות איך היא גדלה, איך הכל מסביב נאכל. ככה זה מרגיש, ככה נוצרות מחשבות על בשר חתוך, ועל איך אני רוצה לחמם שוב את החלק המתכתי של המצית ולהצמיד אותה לעור המצולק שלי. מצד אחד הכעס הזה גורם לי להרגיש בטוחה, מפלצתית ומפחידה. אני יכולה לבלוע הכל וכל אחד ולהוריד אתכם במורד הגרון שלי בשלוק. מצד שני, אני לא יודעת איך לצאת מהברוכים של עצמי ואיפה לעצור כשצריך. 

מי שישמע ולא ישברו לו השיניים, יבורך