כשהייתי קטן יותר, גרה בדירה ממול שכנה מבוגרת. היא חיבבה אותי, ואני עזרתי לה לעלות במדרגות, כי היה לה קשה. פעם אחת נכנסתי אליה הביתה, אני זוכר שעל הקירות היו תלויים סלוגנים של קוקה-קולה שהיא גזרה. היא אמרה שהיא עושה את זה כי זה משמח אותה, ושתמיד צריך לחשוב חיובי על החיים.
אני זוכר איך בוקר אחד ביום שבת התעוררתי ושמעתי אותה קוראת לי מהחלון ליד. היא אמרה שהיא נעולה בבית. היא ביקשה ממני לקרוא להורים שלי, היא אמרה שמנסים לגנוב לה את הכסף, שנעלו אותה ושעוקבים אחרי החדר מדרגות. היא הזהירה אותנו לא לצאת החוצה, כדי שלא יראו. אבא שלי ניסה לעזור לה, הוא אמר לה לבדוק שוב שהדלת נעולה. התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה איתה.
אבא שלי אמר לי לא לענות לה. כי "היא לא כל כך בסדר". זה הפחיד אותי, יש משהו מלחיץ מאוד בלראות בן אדם משתגע. הוא קרא לילדים שלה, הם אספו אותה ולא ראיתי אותה מאז. זמן קצר לאחר מכן ההורים שלי סיפרו לי שהיא נפטרה.
בחופש הגדול האחרון, שמעתי על אותו נער שנהרג מהקריסה של הסל. גיליתי שהוא למד איתי באותה שכבה, פנים שראיתי, אפילו יצא לי לדבר איתו כמה פעמים. היה לי מוזר לדמיין שאותו בן אדם יפסיק להתהלך כחלק מהעולם.
נזכרתי בזה אתמול בלילה, בזמן ששכבתי במיטה וניסיתי להרדם. אמא שלי קיבלה טלפון מחברה שלה, היא שמעה אותה מספרת בבכי שעושים לאמא שלה החייאה. פתאום הרגשתי את הפחד עולה באויר, את הלחץ ממשהו שיכול להיות בלתי נמנע. קצת אחר כך היא התקשרה שוב להודיע שהיא מתה.
זה השפיע עלי חזק מאוד, שוב צף אותו פחד מוות קדום, פחד מרעיון שאנחנו לא יכולים לתפוס, שנפרש מעלינו כמו כיפה של קטיפה שחורה, ולנו אין שום דרך להתנגד. אני מדמיין איך, בעוד כמה (הרבה, בתקווה) שנים גם החיים שלי יסתכמו כך, בשני אנשים שמדברים זה עם זה ואחד אומר "הוא נפטר".
כינוי:
זה ששם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
