לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


" כמה גרוע האדם. ישן כדי שיקום. קם כדי שישן, ובין קימה לשינה, צרות וייסורים ופגעים ועלבונות "

Avatarכינוי:  coolcat

בת: 19

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

inadequate but nice


הקצינה שלי מאוד העליבה אותי. 

היא עדיין בקטע שאעזוב את הענף. רק לפני שבועיים היא אמרה לי שההשתפרתי ושהיא גאה בי וטפחה לי על הכתף ואמרה "כל הכבוד". אתמול אימא שלי התקשרה אליה בעניין של השמירות והנשק... זה באמת לא עניין שצריך להקל בו ראש, במיוחד שמדובר בחיילת שנמצאת במעקב ע"י הקפ"ס לא סתם. היא אמרה לאימא שלי שהיא רוצה שאעזוב את הענף ושגם הרע"ן חושב שצריך להוציא אותי כי אני לא מתאימה לתפקיד. 

דיי חשבתי שעברנו את זה ? מסתבר שלא...

מה שאומר לעזוב את הענף זה לחתום ויתור תפקיד זה אומר לעבור למקום אחר שאין לי מושג מה הוא ואין לי מושג. ואני עברתי כאב כבד ביב"א, וזה מצריך המון חוזק לעבור את העניין הזה שוב... ואת האמת, שאני מתתי בפנים עוד לפני שעזבתי את היב"א לכן אין לי חשק לשום דבר וכלום. ובטח שלא לעבור את זה שוב פעם אחרת... עדיף לי כבר לסיים את זה ולצאת מהצבא. מי אמר שאם היא לא מכונה לקבל אותי אז למה ה"יעני" מפקדים החדשים שיהיו לי במקום האחר הזה כן? זה כבר יהיה המקום השלישי שלי בדיעבד. לאחרונה דווקא נהיה לי טוב בענף... לפחות מבחינה חברתית שזה דבר דיי נדיר לאחת עם חרדה חברתית. אולי בגלל זה לא רואים אותי עובדת בענף כי אני לא מסוגלת לעבוד ליד אחרים.

רציתי להגדיל ראש ולקשט ולשפץ את הלוחות במשרד... כי אני יודעת שהיא רוצה שהוא יהיה יותר מסודר. רציתי. אבל עכשיו אני מרגישה רק נטל וחסרת אונים. או תקווה.

מי אי פעם ירצה אותי ? רק מנסים להיפטר ממני וכולם תמיד הולכים. 

לכן עדיף לחיות בלי להיקשר לאף אחד,

ואני נקשרתי אל הקצינים שלי והם רק מפוררים אותי לאט לאט.

 

בנתיים אתנחם במה שהמצב רוח הירוד מורם ממנו. לפעמים, בזמניות.

 
 
 
 
 

 

נכתב על ידי coolcat , 23/3/2017 19:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



sleepwalking


אני מתעבת אנשים כאלו אטומים. יותר נכון אני מתעבת את האטימות שלהם. אני באה ומספרת לך שיש לי הפרעת חרדה, ואתם פשוט שמים על זה פס ועוד גורמים לי להרגיש שאני הלא בסדר כאן. 

במקום לעודד, במקום לתמוך, במקום לעזור ולהבין שהמצוקות שלי הן אמיתיות והן כואבות, אתם מתייחסים לזה כאילו כלום. ועם עצמי קשה לי לפתור את כל הבעיות האלו.

הטיפול הפסכולוגי קשה וארוך ואני רק מרגישה יותר עייפה ממה שהרגשתי אתמול.

לתת לבן אדם שכל היבט בחייו מביא לו חרדה אולטימטום זה פשוט לנעוץ לו סכין בלב ישר. 

הקצין שלי הוא פשוט אדם אטום, מעצבן שדופק אתה ראש בקיר. 

והחברים שלי כביכול בצבא חיים בהנחה ש"נוח לי" לחיות ככה ושאני "מוותרת לעצמי" מהר. כל דבר, כל קושי, כל עניין שעולה מגביר לי את גלי החום בגוף. מעלה לי את תחושת הצריבות בלב. העייפות, הכאב ראש, חוסר התאבון... כל פאקינג דבר. גם הכי קטן. וקשה לי. קשה לי להתמודד. גם אם זה להתקשר לאנשים.

גם אם זה לחפור לאנשים.

חלק מלהיות אדם חרדתי ועם OCD היא תחושת האשמה הכבדה. קשה לי להיות מי שמצפים ממני להיות. קשה לי להיות בכלל באופן כללי. 

במקום להתחשב במצב,

במקום באמת לגלות קצת יותר אמפטיה והבנה,

"את מוותרת לעצמך"

"זה נראה שנוח לך להיות ככה"

" את לא תצאי הביתה עד ש..."

וכ'ו.

אלו בין הדברים הכי אכזריים שניתן לומר לאדם חרדתי. 

זה לא סתם לחץ,

זה לא סתם נקודה.

ולכי תסבירי את זה עכשיו לאנשים מטומטמים. 

ולכל הרוחות אין לי למי לדבר אפילו כי אף אחד לא מקשיב בכלל.

 

נכתב על ידי coolcat , 19/3/2017 20:08  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Light_Keeper ב-23/3/2017 23:32
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , דת , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לcoolcat אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על coolcat ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ