לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Happiness of Alice



Avatarכינוי:  noPanic!

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2016

מחשבות ומסקנות מעיקות


אני לא יודעת אם רק אני מרגישה ככה בזמן האחרון כלפי אנשים ובעיקר כלפי סובבי, אבל אני מרגישה שככל שאנשים גדלים, כך הם נעשים פחות נגישים ומונגשים לאחרים.

הכוונה היא שככל שאנו גדלים ומגבשים את זהותנו, אנו מוצאים את הבועה הקטנה שכל אחד חיפש אותה במהלך גיל ההתבגרות, ונשאבים לתוכה כמקום יציב ונוח בשבילנו. כבר אין את הרצון להכיר דברים חדשים, אנשים חדשים ועולמות שונים. אנו משלימים עם המקום שהגענו אליו ומפה רק הולכים באותו שביל זהב שיצרנו לעצמנו.

למסקנה הזאת הגעתי אחרי שהבנתי שיש שוני מובהק בין הקשרים שהיו לי בגיל 12-18 לבין אלו שלאחר מכן. פעם אנשים חיפשו את הנפש התאומה שלהם, את האדם הזה שיהיה נגיש אליהם, יודע להכיל ומתאים בדיוק כדי לעבור איתו תקופות משבר בחיים, אנשים שיכולים לעזור לעצמנו לגבש את זהותנו ואת חלומותינו שנראו אז כל כך רחוקים.

היום, הקשרים מבוססים על איטרסיים אישיים בלבד והמשפט שדבוק להם על המצח הוא: "אני צריך אותך כדי להרגיש שיש לי חבר" -

זה מה שכל אחד משדר לי בתקופה האחרונה, והמשפט הזה עושה את כל ההבדל בטיבה של מערכת יחסים.

היום יש איזה מן קונצנזוס כזה בין אנשים שאף אחד לא חייב יותר מדי את עצמו לאחר, גם אם מדובר בחברו שמגדיר אותו כחברו הטוב ביותר.

אנשים היום מקבלים את זה שאין להם את האדם לשתף אותו ברגשותיו ותחושותיו, ושזה יותר מבסדר לא לצפות ממנו לזהות זאת אצלם.

אנשים היום מקבלים את זה שלא צריך לשמור על קשר הדוק כדי לשמר את מה שיש, מספיק להראות סימן חיים פעם ב- וכאן זה נגמר.

אמנם הקשרים שהיו לי בעבר לא היו בריאים ורובם נבעו ממצוקה אחת ושל האחר, אבל בהן לפחות היתה המחוייבות אחד כלפי השני והרצון להיות ביחד ולתמוך כשצריך. וככל שהדבר הזה חסר בקשרים עם אנשים חדשים שיצא לי להכיר בשנים האחרונות, כך הגעגוע לקשרים הישנים גובר. חבל לי שאי אפשר לחבר את שני העולמות וליצור סביבה טובה ואכפתית יותר.

כנראה שהתסכול הזה נובע מהעובדה שרק עכשיו אני עוברת את משבר המעבר בין התבגרות לבגרות, בזמן שאחרים קיבלו אותו בהבנה ובהסכמה יתרה.

אולי אני גם צריכה לשנות גישה כלפי החיים ואנשים הסובבים אותי, ולהבין שלא כל אחד צריך אותי וגם להפך?

אולי אני צריכה להפסיק לצפות שיבוא האדם שימלא לי את כל החורים הישנים האלה בנפש, ולהתחיל להתנהג כמו שעולם המבוגרים מצפה שאתנהל בו?

כנראה שבסוף החברה תכפה עלי באופן טבעי את הגישות האלה מבלי שאנסה לעשות זאת בעצמי. לבנתיים עם כל האכזבות שאני מקבלת מאנשים בזמן האחרון, המציאות די מצליחה להתאים אותי אליה. 

אני כבר לא מצפה שאנשים ייתחברו כמו שהיו נוהגים בעבר, אבל לפחות שיהיו כאלה שיבינו את מה שאני מרגישה לאחרונה.

 

נכתב על ידי noPanic! , 21/5/2016 14:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישראבלוג 2016


ביום ראשון האחרון נתקלתי ברחוב באיזה מישהו שהכרתי פעם מתקופה שאני נוטה להדחיק אותה כבר שנים.


הוא עצר ואמר את שמי כמה פעמים כשכל פעם הוא מופתע יותר מזה שאני לא מגיבה כפי שציפה.


אני כתגובה העמדתי פנים שאני לא מזהה אותו למרות שידעתי מיהו בדיוק,


אבל הגוף והראש שלי דחו אותו רק משום שהיה שייך לתקופה אחרת.


"טוב, זה בעצם לא מפתיע אותי שאת לא זוכרת אותי", הוא הגיע למסקנה אחרי מאבק ממושך בו הוא ניסע להזכיר לי מי הוא,


"היית כל הזמן שיכורה באותה תקופה כדי לשכוח הכל, כך שברור למה אני כבר לא נמצא בזכרונך".


הוא הלך והשאיר אותי עם המשפט הכואב הזה לבד.


היו לי המון מחשבות טורדניות בגללו מאז אותו יום. הבנתי שאני מדחיקה תקופה מאוד משמעותית בחיי ושאני חייבת לסגור את הפינה הזאת.


ופתאום באיזה הבזק של שניה קצרה נזכרתי בישרא-בלוג ובבלוגים שפתחתי בדיוק באותה תקופה שהעדפתי לשכוח.


אז החלטתי לאגור כוחות נפשיים מחודשים ולחפש את אחר בלוגים מאותה תקופה. בסוף מצאתי אותו.


קראתי אותו מהתחלה ועד הסוף. בההתחלה זה היה מן עינוי בשבילי אבל מרגע לרגע נהייתה לי הקלה שלא הייתה לי מזמן.


לבסוף בכיתי וגם צחקתי כמו משוגעת עד הבוקר.


הצלחתי להזכר במי הייתי פעם, לדעת מה חוויתי ואיך הייתי בתור בנאדם.


מאז שהתגייסתי שיניתי בעצמי המון דברים והייתי בטוחה שלא נשאר בי זכר לאותו


אדם שהייתי
פעם.


לשמחתי גם אז הייתי פחות או יותר מי שאני היום, לטובה ולרעה.
כבר אז בגיל 15 גיבשתי את הזהות שלי וידעתי מי אני ומה אני רוצה בחיים שלי.


אחרי שלוש שנים שהייתי בטוחה שאבדתי את הזהות שלי, הבלוג הזה גרם לי להזכר ולהתגאות בעצמי.


אז מצידי שאותו אחד שעבר לידי ברחוב ימשיך לחשוב ששכחתי אותו מרוב שהייתי שיכורה אז, אני יודעת מי הייתי ומי אני עכשיו.



אני חושבת שאני אחזור לכתוב מדי פעם בבלוג הזה.


אז לא הבנתי למה אני עושה את זה אבל היום אני יודעת שיש לכתיבה כאן מטרה חשובה בחיי.





 

נכתב על ידי noPanic! , 18/5/2016 20:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





557
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnoPanic! אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על noPanic! ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ