איבדתי את עצמי לגמרי,

פה ושם מחשבות על עצם הקיום, על החיים עצמם,

מחשבות דיכאוניות.

בגיל הזה, שאנחנו אמורים לטרוף את הזמן, במלוא מובן המילה,

לנצל כול דקה כול עוד אין מסגרת של עבודה, משפחה,

אני פשוט מבזבזת זמן ומרגישה כפוית טובה על כך.

לא מסופקת מעצמי,

ואין לי כוחות לשנות זאת, מרגישה מרוקנת.

לצערי, איני אדם מאמין,

אבל אבקש בכול זאת:

שהחודש הדברים יראו אחרת,

שארגיש הקלה מסוימת,

ואוכל להתקדם סוף סוף.