אחרי כמעט שבוע שהתבשלתי בכל מיני מחשבות הגעתי לתחושה אחרת. אמנם אני עדיין קצת עצוב בגלל מה שקרה ומה שלכאורה עשיתי, אבל אני מסתכל על זה מכיון אחר עכשיו.
נכון, עשיתי כל מיני דברים, חלקם הביאו לטוב וחלקם לא. חלק היו בכוונה וחלק לא. היו פעמים שהמצב היה בשליטתי והיו פעמים שלא. ובכל זאת אני עדיין כאן ואף אחד לא מת. אבל בסופו של דבר, אני בחיים לא אעשה רע למישהו בכוונה תחילה. זה פשוט לא אני. ואני לא יכול לשנוא את עצמי על זה שאני רוצה שיהיה לי טוב.
במשך רוב החיים שלי האנשים מסביב היו יותר חשובים לי אפילו מעצמי. הייתי מוותר ומתפשר בשביל לא לריב עם אף אחד ובשביל שאני לא ארגיש אשם במשהו אחר כך. באיזשהו שלב זה התפוצץ... וחבל לי שזה לא קרה מוקדם יותר. האמת, כך גיליתי סוף סוף, היא שגם אני בן אדם עם תחושות, רגשות, רצונות ומחשבות, ומצד אחד זה שאני דואג להתחשב בכולם לפני שאני מסתכל על עצמי זה טוב ויפה, אבל מצד שני אם אני לא אדאג לעצמי - אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.
נכון שזה כואב לסיים קשרים, במיוחד עם אנשים שאתה אוהב ועוד יותר אם זה בגלל משהו אצלך. אבל אם אני לא אעשה מה שמרגיש לי טוב, אני אף פעם לא ארגיש טוב. חבל לי שגרמתי לאנשים סבל (אם לתאר את זה בכזו כלליות), אבל מה היה קורה אם הייתי ממשיך להעמיד פנים ולנסות לזרום עם המצב? הייתי משתגע. נקודה. ושום דבר לא שווה את השפיות שלי, אלא אם כן אני בעצמי אחליט. וכנראה שעדיין שום דבר לא יהיה שווה את זה.
סעמק, מה היה לי כל כך קשה להבין?
מישהו אמר לי פעם, או שקראתי איפשהו (אני כבר לא זוכר) שפרופורציות זה משהו מאוד חשוב בחיים. זה נשמע כמו התפלספות אחת גדולה, אבל אני חושב שזה נכון. אני חושב שגם כתבתי את זה בעצמי באיזה מקום. צריך לתת פרופורציה לדברים, לנסות לקחת צעד אחורה או הצידה ולראות אותם מזווית אחרת. ככה אפשר להבין ולהתמודד בצורה הרבה יותר טובה.
למשל, הייתי יכול להמשיך להתבוסס במיץ של הפרידה הזאת ולהתחרט על מה שגרמתי לו להרגיש, להריץ את הכל בלופים בראש ולחפש איפה יכולתי לנהוג אחרת. אבל מה הפואנטה בזה? נכון שעצוב לי. אבל מי שיגרום לי להתגבר על זה סופית או לא זה אני ורק אני. עם כל הכבוד לחברים שלי ולמשפחה שלי, הם לא יוכלו לעזור לי לצאת מזה אלא אם כן אני ארצה לצאת מזה. אני גם לא חושב שאני צריך עזרה. אני יכול להתגבר על זה בעצמי. למעשה, אני כבר ברגע זה מתגבר. פרופורציה.
יש אנשים שבוכים על פרידות ויש אנשים שנשארים קרי רוח גם מול דברים גדולים וחמורים הרבה יותר.
אני לא אבכה על זה. כי אין לי על מי לבכות חוץ מעל עצמי. אבל אני לא אעשה את זה. במקום לבכות על עצמי, אני אתגבר על עצמי. בשביל זה אני כותב את הקטע הזה בכזו קדחתנות. אני מנסה להעלות על הכתב את המערבולת שמתחוללת בתוך הגוף שלי ומוציאה אותי מריכוז.
אני לא אשכח את התקופה הזאת. זו הייתה חצי שנה משמעותית בשבילי. יצאתי קצת שונה מהקשר הזה, חכם יותר באיזשהו מקום. הייתי שמח להמשיך לשמור איתו על קשר, אבל כנראה שזה לא מה שהוא חושב. וזה בסדר. אני יכול להבין אותו ואני לא עומד לרדוף אחריו כי זה לא יעבוד. בחודש האחרון חשבתי שאולי אני לא בשל לקשר, לא מוכן, לא בנוי, לא פנוי רגשית... כל מיני חארטות כאלה ואחרות. אני לא חושב ככה יותר. קשר עם אדם ספציפי אחד לא מצביע על תופעה גורפת.
מה שכן - אני חייב לקחת אחריות על החיים שלי. לא לנסות לזרום עם הדברים ולזרוק את הכדור ממני והלאה. לפעמים יש דברים שתלויים גם בי, ואם אני לא אעשה משהו בשביל עצמי אז אף אחד לא יעשה. לדעת לדבר כשיש לי משהו להגיד. לא לקוות שהמצב יסתדר מעצמו, לא להניח שהזמן יפתור לי את הבעיות ובטח שלא לקחת אנשים כמובנים מאליהם. "מישהו" לא תמיד יהיה שם אם אני לא אראה לו שאני מעריך את זה. "מישהו" לא יבין מה אני מרגיש אם אני לא אגיד לו.
חבל שהייתי צריך לקבל את ההארה הזו על חשבונו... אבל כמו שמשתמע מהחפירה ההיסטרית הזו, מה שהיה עבר ונגמר.
הגיע הזמן להמשיך הלאה. תמיד היו לי הכלים לעבוד על עצמי. אבל לא תפסתי את זה עד עכשיו. אני לא פגום בשום מקום.
אם הייתי עיפרון, מה שאני צריך עכשיו זה מחדד. אם הייתי סכין, הייתי צריך משחזת.
אני כן שווה משהו. אני גם לא מתבייש להגיד שאני שווה לא מעט. גם אם לא הצלחתי בזה בקשר האחרון, אני עדיין רוצה לתת. ויש לי מה לתת. מה להעניק. אני רוצה לעשות למישהו טוב. אני גם יכול. אני יכול הכל.
אני צריך להתחיל מאיפשהו. כנראה שהסיכויים שהפנטזיות שלי יתממשו שואפים לאפס מצד אחד, אבל מצד שני אולי זה בידיים שלי לממש אותן.
אני מאוד לא בטוח שריבאונד יהיה הצעד הנכון עכשיו... אני צריך לעבור את התקופה הקרובה עם עצמי.
יש לי תחושה שבסוף ה"תקופה" הזו אני גם אעשה כמה צעדים משמעותיים. בעצם, אולי "תחושה" זו לא המילה המדויקת. אני חושב שיותר מתאים להגיד שיש לי רצון שבסוף התקופה הזו אני אעשה צעדים משמעותיים. וכמו שכבר כתבתי, זה תלוי רק בי. וטוב שכך, כי לא הייתי רוצה שמישהו יעזור לי בדרך. את התהליך הזה אני הולך לעבור לבד, כמו גדול, בלי צורך בתמיכה מהצד. אם יהיה לי קל - איזה כיף. אם יהיה לי קשה - בעיה שלי.
יש לי עכשיו תחושה מוזרה... כמו מוטיבציה רק בקנה מידה הרבה יותר גדול לפי דעתי.
מעניין מה המילה המתאימה לתאר את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
