מצאתי סיפור שכתבתי לפני שנתיים בערך.
סיפור של בערך עשרים עמודים שלא סיימתי אף פעם.
זה דיי מביך, כי השפה שם נמוכה מאוד, והמבנה לא תקין, ויש כמה דברים שהם דיי מושפעים מספרים אחרים.
אבל הרעיון הכללי די מוצא חן בעיני. עד כמה שהוא פתטי, באמת שאני גאה בדימיון שלי.
אם היה לי הכוח הייתי כותבת מחדש, אבל החלטתי להשאיר אותו כמו שהוא, להמשיך אותו באותה הרמה.
כי זה ממש מחרפן אותי שאין סוף לעלילה הזו.
זה מרגיש כאילו יצרתי עולם, יצרתי חיים....ומה? אתן להם להיקבר שם? תקועים באותו מקום?
אני אמשיך, אתן סגירה לכל אחד מהדמויות האלו ואז אוכל לחיות בשקט עם עצמי.
אני מוותרת על ללמוד להיסטוריה. המתכונת יכולה להיכנס לי לתחת. באמת שנמאס לי מהלימודים, אני אלמד למתכונת מועד ב'
כי כרגע אני די בדיכאון. הראש שלי מלא בחרא ולא ברצון ללמוד.
מצאתי כמה ציורים מעוררי השראה. ציור של ג'ון אוורט מיילי. משהו כזה.
הוא צייר מדהים- כל ציור שלו מלא בפרטים קטנים כאלה. לכל דמות שצייר יש הבעות פנים מסקרנות.
כאילו שלכל ציור יש עולם משלו. אישיות.
הורדתי כל כך הרבה ציורים בתקווה והם יתנו לי טיפת השראה.
הנה אחד מהם:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
CagedBird