לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  D.S - "שונים" סיפור בהמשכים

בת: 20




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2012

"שונים"- פרק 4


 

פרק 4:

 

כבר עבר שבוע מאז, מאז אותו היום של האודישנים. בזמן הזה גם עשו אודישנים לבנים, לתפקיד של רומיאו. את השבוע הזה מאי העבירה אצלי מידי יום בשידורים חוזרים של "האלופה" ובאכילה מרובה של שוקולד וחטיפים למינהם. מאי וג'וני מאוד התקרבו בשבוע הזה. למרות שאני לא ממש בעד כל ההתקרבות הזו, בכל זאת, אני בסך הכל אחותו הקטנה ואני לא יכולה למנוע ממנו וכמובן ממנה להתקרב ולהכיר אחד את השני קצת יותר.

מאי היתה נורא מתוחה במשך כל השבוע, כל צלצול במהלך השבוע הקפיץ אותה, כל טלפון שהיה היא פשוט קיוותה שזאת גאיה שרק מחכה לבסר לה שהיא התקבלה לתפקיד.

 

________________________________________________________________________________________

 

צלצול הפלאפון שלי העיר אותי משנתי, הסתכלי בשעון שמונח של השידה הקטנה- 7:15. אויש נו אני צריכה כבר לקום לבית ספר.

"הלו?" עניתי בעייפות אל תוך הפלאפון. "דניאלללל!!" שמעתי צעקה גדולה שחדרה לי עמוק אל תוך האוזן. "מפגרת! מה יש לך על הבוקר?" אמרתי בעצבים.

זאת היתה מאי.

"התקבלתי!" צעקה.

"דיי!! ידעתי שתתקבלי! אין עלייך!" קפצתי ממיטתי בהתרגשות.

"סתם לא.. לא התקבלתי.." אמרה בייאוש.

"מה את סתומה?!" צעקתי אל תוך הפלאפון.

"מה אני יעשה..? מרוב שאני כבר כל כך רוצה תשובה, אני מתכוננת לאיך זה יהיה כשאני יתקשר אלייך ויגיד לך שהתקבלתי." ציחקקה.

"אה.. אז לא אמרו לך שלא התקבלת?" אמרתי.

"כן.. מה חשבת?" שאלה.

"לא יודעת.. חשבתי שלא התקבלת לגמרי. אז את עדיין יכולה להתקבל?" שאלתי בעייפות.

"תגידי מה את מפגרת?! מה זה השאלות המפגרות האלה על הבוקר? קומי קומי להתארגן אנחנו נאחר!" צחקקה.

"ביי.." עניתי בעייפות.

אחרי שניתקתי את השיחה עם מאי, נימנתי עוד כמה דקות ואז כשממש לא היתה לי ברירה, והייתי חייבת לקום- אז קמתי.

הוצאתי מהארון חולצת בית ספר לבנה וג'ינס כהה של Antigo  , נעלתי נייק לבנות ואספתי את שיערי הארוך לקוקו. התאפרתי ממש טיפה, שמתי רק מסקרה ומעט סומק שהבליט את לחיי קצת אודם אדום בשפתיים וירדתי למטה.

יונתן כבר היה מוכן, ישב בסלון וראה הפיג'מות בוי או די. 

"מאמי?.. רוצה שוקו?" שאלתי את ג'וני ופתחתי את המקרר, הוצאתי 2 שקיות של שוקו קר וטעים. :)

"תביאי.." חייך אליי.

הבאתי לו את השוקו וישבתי גם אני לידו בספה.

"מה.." שאל אותי במבט מוזר וחוקר.

"כלום, מה יש?"

"למה את יושבת דווקא לידי? אין ספה אחרת פנויה?" עקץ אותי

"ואם בא לי ליידך?" שאלתי ועשיתי פרצוף עצובי.

"דני..? הכל בסדר?"

"כן כן, הכל מצויין"

"בטוח?" שאל אותי.

"מאה אחוז" עניתי ותוך כדי פתחתי את הודעת הסמס שקיבלתי - 'אני מחכה בכיכר, בואו' הודעה ממאי.

"טוב יאאלה הולכים ברגל, מאי מחכה". אמרתי ויצאנו מהבית.

 

________________________________________________________________________________________

 

אני ומאי נכנסו לשיעור, שעתיים של לשון, משעמם ביותר. בחיים לא חשבתי שהשעתיים של הסבל המתמשך הזה יגמרו מתישהו. איך שנשמע הצלצול שמבסר על תחילת ההפסקה, אני ומאי לקחנו את התיקים והסתלקנו מהכיתה.

הלכנו לשבת בקפיטריה. שם ישבו באחד השולחנות החבורה הרגילה. יונתן כמובן, לירון וליאן הדביקים ביותר, יאכסס. ועמית חבר של יונתן.

ישבתי בין רגליו של יונתן, כרגיל.. הם מרכלים, על כולם. זאת לבשה ככה וההוא עשה ככה.. תאמינו לי הבנים האלה ממש כמו בנות, אפילו יותר גרועים.. פשוט רכלנים אחד אחד.

"תביאי לי קולה.." לחש לי יונתן באוזן.

"ומה תיתן לי בתמורה?" שאלתי בערמומיות.

"בוקס לעין! לא רוצה- לא צריך. אני אלך לבד."

"טוב טוב.. טמבל, אני אלך."

"ידעתי שאת תלכי!" צחק עליי.

לקחתי מיונתן כסף ונעמדתי בסוף התור. התור היה ארוך, מאז ומתמיד שנאתי לקנות בקפיטריה. תמיד יש מלא תלמידים בתור וכולם דוחפים אחד את השני, מנסים להגיע בכוח אל תחילת התור. 

נעמדתי, מחכה שהתור ישתחרר קצת. לפתע שמעתי קול מוכר מאחורי "אז מה קורה?" קפצתי ממקומי והסתובבתי לראות מי זה.

"אתה!" אמרתי ועיקמתי את פרצופי.

"כן זה אני.." חייך טום בגאווה. טום זה אותו ילד מהיום הראשון ללימודים, זה שהתעמת איתי במדרגות, על זה ש 'ניתקלתי בו'. 

"יופי." חייכתי בציניות והסתובבתי חזרה.

"היי, זה לא יפה.. מדברים איתך ואת ככה מסתובבת?"

"באמת? מי מדבר איתי?"

"יפה יפה.. אז את גם מצחיקה" אמר לי.

"כן? מה זה גם?" שאלתי.

"לא יודע.. את גם יפה וגם מצחיקה. אחלה של שילוב את" חייך אליי.

"מה קרה? איפה חברה שלך?" עקצתי אותו, הרי כולם יודעים שטום ושיר תמיד ביחד, תמיד היה נראה שהוא איתה רק בגלל שהיא סוחבת אותו איתה לכל מקום שאליו היא הולכת.

"שיר בבית.. את בכיתה שלה, את צריכה לדעת." אמר.

"אני ממש לא צריכה לדעת, לא רוצה שום קשר עם הילדה הזאת."

"הילדה הזאת היא החברה שלי."

"אז איזה כייף לך!" אמרתי בשיא הציניות.

"ומה עם חבר שלך? הוא לא כועס שאת ככה מדברת איתי? הוא מסתכל.." אמר טום והפנה את מבטו אל יונתן שישב והסתכל עליי.

"זה בכלל לא חבר שלי.." עניתי.

"אז מי זה?" שאל טום ללא הבנה.

"אח שלי!"

"אה ואלה? אתם דוקא דומים.." אמר והסתכל על שנינו כדי לנסות למצוא נקודות דימיון.

"טוב, אתה מפריע לי, אז תעשה טובה ותעזוב אותי." יריתי לעברו.

"רגע.. ויש לך חבר?" 

"מה זה עיניינך בכלל?" שאלתי בכעס.

"סליחה סליחה, לא עינייני, מה את קופצת?"

"לא קופצת! פשוט לא עיניינך.." אמרתי ועברתי לתחילת התור, מבקשת מהמוכר פחית של קולה.

 

חזרתי אל השולחן ונתתי ליונתן את הקולה שלו. "מי זה?" שאל אותי יונתן והסתכל על טום.

"זה..? סתם מישהו מהשכבה." אמרתי ויונתן פשוט הניח לזה.

הסתכלתי בשעון וראיתי שעוד 3 דקות יש צלצול לשיעור. "אני חייבת לזוז לשיעור, יש לי מעבדה." אמרתי בהתנצלות והלכתי.

 

______________________________________________________________________ _________________

 

יונתן אתה יכול לבוא רגע לצד?" אמרה מאי בשקט.

"בטח!" אמר ויצא איתה לחצר הגדול של בית הספר. הם ישבו על הדשא, כשמאי שמה את ראשה בין רגליו ויונתן משחק בשיערה.

"כיף לי איתך" אמרה מאי. "גם לי". אמר יונתן.

"יונתן אני לא יודעת איך להגיד לך את זה.. כאילו, אני לא מוצאת את המילים.. אבל יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך." אמרה מאי וסומק התפשט על לחייה.

"מה?" אמר יונתן ברכות. "זה ישמע לך ממש מוזר, כאילו אתה בטח תגיד מה הקשר וזה..? אבל אני באמת חייבת להגיד לך את זה. אם אני לא יגיד את זה אני פשוט יודעת שאני יצטער אחר כך." 

"נו אז תגידי כבר!" זירז אותה.

"אני יודעת שזה כל כך לא מתאים בגלל שאתה אח של חברה שלי וזה מוזר טיפה אבל אני הבנתי בזמן האחרון ש... טוב אני פשוט יגיד את זה.. שיש לי משהו אלייך, ואני לא יודעת איך להסביר לך את זה במילים. אבל כל פעם שאני באה אליכם לבית אני רק מקווה שתהיה שם כדי שאני יוכל לראות אותך ואולי גם קצת להיות איתך." אמרה במהירות ובנשימה אחת. יונתן שתק והסתכל לה בעיניים. "מה?" שאלה במבוכה.

"כל כך רציתי שתגידי את זה, את לא מבינה בכלל כמה." אמר בחיוך גדול.

"באמת? אתה רציני איתי?" שאלה מאי מופתעת.

"באמת באמת. את יודעת כמה פעמים שאלתי את דניאל אם יש סיכוי בינינו? ביני לבינייך..?" 

"אתה צוחק איתי? היא בחיים לא אמרה לי שום דבר!" אמרה מאי טיפה בכעס.

"אני יודע.. תביני אותה, זה לא כזה פשוט. אני אח שלה ואת חברה שלה." אמר יונתן. "אבל עזבי את זה.. זה כבר לא משנה, עכשיו אני אומר לך את זה. מה את עושה היום בערב?" חייך.

"אממ.. לא יודעת, כלום אני חושבת" אמרה מאי.

"אוקיי מעולה, אז קבענו. אני בא לקחת אותך בשמונה?" שאל. "כן.." אמרה מאי והנהנה בראשה.

"יופי, ייאלה בואי שלא תאחרי, היה כבר צלצול" קם יונתן מהדשא והושיט את ידו אל ידה של מאי, שנאחזה בו שיעזור לה להתרומם.

 

_________________________________________________________________________________________

 

בדרכי למעבדה נתקלתי בגאיה, המורה לתיאטרון.

"אותך חיפשתי!" אמרה בקול רם.

"אותי? למה חיפשת אותי?" שאלתי בהפעה. מה יש כבר למורה לתיאטרון לחפש אותי?! "בואי איתי" אמרה גאיה והחזיקה בידי, סוחבת אותי לעבר האולם הגדול.

"גאיה אני מצטערת אבל אני מאחרת לשיעור.. יש לי שיעור.." מילמלתי והסתכלתי עליה בזמן שהיא מוציאה מהתיק שלה משהו לא ברור.

הדבר הלא ברור הזה היה מצלמה, מצלמת וידאו. היא פתחה אותה וכיוונה אותה למולי.

"אני לא אוהבת להצטלם.." אמרתי בביישנות. "לא חבל? ילדה כזו יפה ולא אוהבת שמצלמים אותה..?" אמרה גאיה וחייכה אליי חיוך שחשף את שיניה הלבנות והישרות. "תודה.." מילמלתי.

"טוב דניאל.. אני לא רוצה לסבך אותך, אז אני פשוט יגיד לך ישירות מה אני באמת רוצה ממך." אמרה וסגרה את המצלמה.

"מה את רוצה ממני?" אמרתי.

"אני רוצה אותך בהצגה שלי. זה מה שאני רוצה" אמרה גאיה בשיא הישירות. "וואי.. לא צפיתי את זה" באמת שהופתעתי. מה הקשר בכלל?! מאיפה היא נחתה עליי?! המון שאלות צצו לי בראש, כל מיני שאלות לא פתורות. מה אני יגיד לה עכשיו?! מצטערת.... אבל לא?

"אני יודעת שאת הולכת להגיד לי עכשיו שאת לא רוצה ושההצגה הזאת בכלל לא מעניינת אותך, אבל תדעי שאני באמת באמת רוצה אותך בהצגה שלי. אוקיי? זה חשוב לי. את לא מכירה אותי ואני אפילו לא יכולה לבקש ממך את הטובה הזאת. אבל אם לפחות לא בשבילי, אז תעשי את זה בשבילך. דניאל את כישרון, את אפילו לא יודעת כמה כישרון יש בך, את פשוט לא מודעת לזה. בשנייה שראיתי אותך, בשניה שעלית על הבמה הזאת ופתחת את הפה אני הבנתי שאת יוליה שלי ואני מבטיחה לך שאם תחליטי בכל זאת, למרות הכל שאת רוצה לעשות את זה ולקחת חלק מהדבר הגדול הזה אז אני הכי אשמח בעולם, אני יותר מאשמח. אני ירגיש כאילו אני גיליתי אותך. את מבינה מה שאני מנסה להגיד לך?"

"גאיה.. אני מבולבלת מזה נורא, אני יכולה לקחת זמן קצת לחשוב על זה? בכל זאת.. זה די נפל עליי" אמרתי.

"אני יודעת, ואת יכולה לקחת כמה זמן שאת רוצה, אבל אני ממש מקווה שתחזרי אליי אם תשובה חיובית. את יכולה לעשות את זה. בבקשה." אמרה גאיה.

"אני לא יודעת אם אני יכולה כמו שאת אומרת.." אמרתי. "דניאל אני מאמינה בך, אני בטוחה שאת מתאימה לתפקיד הזה. באמת, מכל הבנות שבחנתי אין אפילו אחת שהגיעה לרמה שלך, ליכולות שלך, את מעבירה כל כך הרבה מסר כשאת נמצאת על הבמה." אמרה גאיה.

"את לא יודעת אפילו מה שאת מדברת, אין לי בכלל ביטחון, אני מתביישת. אני אפילו לא יכולה לדמיין את עצמי עומדת על במה כשכולם יושבים ומסתכלים עליי." אמרתי.

"בשביל זה אני כאן, אני יכוון אותך לכיוון הנכון, אני ואת נצליח, בבקשה תסמכי עליי. אני לא מורה כאן מהיום, אני יודעת על מה אני מדברת."

"אני גם לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה.. בלי שום קשר ליכולות שלי" אמרתי.

"למה?" אמרה גאיה.

"כי מאי, היא כל כך רוצה את התפקיד הזה והיא החברה הכי טובה שלי ואני לא יכולה לעשות לה את זה. אני לימדתי אותה לאודישן והיא כל כך תתאכזב ממני אם היא תשמע שאני בסוף זאת שעושה את התפקיד הזה." אמרתי בייאוש.

"מי זאת מאי? הילדה שהיתה איתך כשבאת לקחת אישור?" שאלה גאיה.

"כן.. היא חברה שלי."אמרתי.

"זה לא בעיה.. זה שטויות, את בעצמך אמרת שהיא החברה הכי טובה שלך, לא?" אמרה גאיה ואני הנהנתי עם הראש.

"נו אז זאת בכלל לא צריכה להיות בעיה. להפך, אני חושבת שהיא דווקא תשמח שהיא תשמע שאם היא לא זאת שעושה את התפקיד אז לפחות את. וחוץ מזה בלי שום קשר אלייך אני עדיין לא חושבת שהיא היתה מקבלת את התפקיד של יוליה, זה גדול עליה טיפה, אם תהיי יוליה אני מבטיחה לך שאני לוקחת את מאי להצגה שלי, אבל לתפקיד אחר." אמרה גאיה, ואת האמת שהיא גם נשמעה די משכנעת, אבל בכל זאת הייתי צריכה עוד קצת זמן לעצמי. בשביל לסדר את כל הדברים בראש, להבין מה קורה איתי, עם מאי, עם ההצגה, עם התפקיד, עם גאיה.

"תסתכלי לכאן." אמרה גאיה ולחצה על PLAY במצלמה.

המצולמת היתה אני. "תגידי לי מה את רואה?" שאלה אותי גאיה. "אותי?" שאלתי ללא הבנה.. "נכון שזאת את, אבל מה את רואה בך?" שאלה.

"לא יודעת.. אני לא מבינה למה את מתכוונת.." אמרתי בבילבול. "את יודעת מה אני רואה? אני רואה מישהי שכל מה שהיא רוצה זה להיות על במה ולהראות לכולם שהיא כן יכולה, ושיש לה את זה והיא יכולה לעמוד על במה מול כולם, בלי בושה ולשחק, להיות מי שהיא."

"גאיה באמת תודה על הכל, שאת ככה מאמינה בי. אבל אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם כל זה. אני לא יודעת אם זה מה שאני צריכה כרגע.אני רוצה להשקיע בלימודים" אמרתי בהתנצלות.

"אפשר גם וגם, זה שאת רוצה להשקיע בלימודים זה לא אמור לפסול את המשחק בהצגה." אמרה גאיה.

"טוב.. אני אלך עכשיו. אני ידבר איתך מחר. אוקיי?" אמרתי. "דניאל, רק תבטיחי לי שבאמת תחשבי על זה." אמרה גאיה. "אני אחשוב" אמרתי והלכתי לכיוון הדלת.

 

לפני שעה:


"האודישן שלך היה מקסים." אמרה גאיה לבחור שישב למולה.

"אמרתי לך כבר שעשיתי את זה בצחוק, חברה שלי הכריחה אותי לבוא" ציחקק.

"אני יודעת.. אמרת לי, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם ממך, זה ללא ספק היה האודישן הכי טוב שראיתי."

"תגידי? את צוחקת עליי או משהו כזה?" אמר בעיקום פנים.

"ממש לא! שלא תחשוב ככה אפילו לרגע, עשית אודישן מעולה." חייכה גאיה.

"אין לך עיניים?! מה את לא רואה? עשיתי אודישן זוועה, ניסיתי בכוח לעשות הכל כדי לצאת מפגר."

"זה לא מעניין אותי. אני רוצה אותך!" קבעה גאיה.

"את משוגעת.." צחק הנער.

"אולי.." אמרה גאיה.

"לא אולי! את פשוט משוגעת! תאמיני לי.. כל המורות למשחק משוגעות." צחק ושם את תיקו על כתפו והחל לעלות במדרגות לכיוון דלת האולם.

"רגע טום!" הרימה גאיה את כולה.

טום הסתובב והביט בה "אתה הרומיאו שלי!" אמרה גאיה בחיוך רחב.

 

_________________________________________________________________________________________

 

זה הכל להיום.

פרק 4, יצא ארוך :)

אם מישהו קרא את הפרק אז לפחות תגיבו שאני אדע שקראתם.

שתהיה שבת שלום! (: 

 

 

 

נכתב על ידי D.S - "שונים" סיפור בהמשכים , 21/1/2012 13:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

601
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לD.S - "שונים" סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על D.S - "שונים" סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ