לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחם ושיכר


כבר לא כאן.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

4/2012

בחורות יפות ורמה בסיסית של תסכול


קראו לי אליטיסט, קראו לי מתנשא, קראו לי מיזנתרופ; אפילו אסכים שתקראו לי אידיוט, כי נמאס לי לשמוע את עצמי אומר את זה, אבל לאחרונה יוצא לי להסתכל על המומלצים של ישראבלוג יותר ויותר, ושמתי לב למשהו מטריד: כמעט אף פעם לא תמצאו שם פוסט שכתוב טוב. התזמון שלי אידיוטי, כמובן, כי ממש ברגע זה מתנוססים בראש דף הבית שני פוסטים שכתובים בצורה נפלאה (כאן וכאן). רצו אלות האירוניה ואחד הפוסטים המדוברים מביע דעה שנדמית הפוכה לשלי (לטעמי, אגב, הוא כתוב מעט טוב יותר מהפוסט השני, אבל זה לא מאוד רלוונטי).
 
אני לא מדבר על איכות התוכן, חשוב לציין. איכות התוכן היא משהו שאני לא מתעסק בו כמעט אף פעם. כבר קרה לי שקראתי שיר שמדבר על איש שהולך לסופר ולוקח לחם מהמדף והערכתי אותו יותר משהערכתי ספר עם רעיון עמוק ומעניין. אז מה הקטע, אתם שואלים? הקטע הוא התבטאות.התבטאות? כאן נכנס לתמונה אל (ההוא מהלינק הראשון).
 
אותו אל (אני מנחש לפי הכינוי - אתם חושבים שככה קוראים לו?) הוא חסיד גדול של אידאולוגיית ה"כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו", שגורסת כי "לכול אחד יש סגנון כתיבה משל עצמו, והפיסוק הוא חלק מזה". אז זוכרים שאמרתי שהדעה שלו נדמית לאחת ההפוכה משלי? פה אנחנו חוזרים לזה: ה'אידאולוגיה' שלי בכול הנוגע לסימני פיסוק היא שבאמת, כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו. בדיוק באותה המידה בה כול אחד אחראי על איך שהוא מתלבש, איך שהוא מדבר ואיך שהוא מתנהג.
 
(זהירות, פה הוא מתחיל להיות אליטיסט, מתנשא וכול שאר הדברים האלה)
אבל פה הקאטש. אני אתן דוגמא פרקטית, שנתקלתי בה ממש בדף הפייסבוק שלי לפני מספר ימים. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פורסמה בעיתון "הארץ" מודעת פרסומת מטעם... שקר כלשהו, שמבהירה לציבור הרחב למה חלק מהאנשים מרכינים ראשם בעת הצפירה. לדברי הקופירייטר: "כשמשתמט מרכין את הראש בצפירה זה מבושה.". בעקבות כרזה זו, מישהו שאני לא מכיר פרסם פרודיה שמבהירה אף יותר טוב מהם מניעיהם של המשתמטים: "כשמשתמט מרכין ראש בצפירה זה כי הוא בדיוק מסתכל על אוגר חמוד שעובר מתחתיו". כדי לשתף ולהראות שגם אני חושב שהמודעה הראשונה מבזה את יום הזיכרון (שלא אתחיל אפילו לפרט את דעתי עליו, כי זה לא הנושא בכלל), פרסמתי את הפרודיה גם בדף הפייסבוק שלי, וכמה אובר-פטריוטים אידיוטים שמשום מה שמרתי ברשימת החברים בפייסבוק שלי הגיבו תגובות שמתאכזבות ממני ומהזלזול שאני מפגין, לדברם.
(פה הוא חוזר לנושא המקורי - עדיין בנימה אליטיסטית, משהו)
אחרי שהגבתי במתינות יחסית, והבהרתי שאני צודק, חבר טוב שלי ראה את השיתוף המדובר והחליט להגיב בבוטות כמעט יוצאת דופן. אני מלא ודאות כי אם אותם אובר-פטריוטים היו מגיבים לו, זה היה בצורה הרבה יותר פיזית וגרפית מבתגובה בפייסבוק. איך, אתם שואלים, זה קשור לסימני פיסוק? אני מגיע לזה ממש עכשיו. אותו חבר, בואו נקרא לו רון, בחר להגיב בצורה בוטה, כמעט נלעגת, אבל כמו שאמרתי, כול אחד אחראי על איך שהוא מתנהג. אני, לצורך העניין, בתור מישהו שמכיר אותו ומבין את הלך המחשבה שלו, מסוגל לראות דרך הבוטות, ואפילו להעריך אותה. לעומתי, כול אדם אחר, כמעט, היה נגעל מהבוטות המבחילה ומתעלם מהתוכן.
 
אני אומר דבר פשוט - העיקר הוא שיבינו אותך, בלי להתאמץ מעבר לרצוי. אסתטיקה היא ערך עליון - אולי הערך היחיד שבאמת שווה משהו, אם תשאלו אותי. כול השאר הם לא אלא גחמות בסיסיות. כשז'וזה סאראמגו כותב בלי מירכאות, הוא כותב נפלא. מירכאות, יש יחשבו, יוכלו לשפר, אבל הן לא חייבות להיות שם. הפסיקים שלו מסוגלים להעביר את אותו הרעיון באותה הצלילות - אז למה צריך מעבר לזה?
 
פה עוד קאטש: כשז'וזה עושה זאת, הוא יודע, לפחות ברמה בסיסית, מה הוא עושה. הוא מכיר את סימני הפיסוק שלו ויודע לשלוט בהם. היופי בלכתוב בצורה מקורית גם ברמת הדקדוק הלשוני הוא כשהסימנים נמצאים במקום, גם אם הוא לא מקומם הטבעי. יכול להיות שזה לא פשוט כמו שזה נדמה לי, בתור מישהו שיודע, אבל אני פשוט לא מוכן להיכנע להנחה לפיה אין מספיק אנשים מוכשרים שיודעים לכתוב כדי שבמומלצים תהייה רמה מסויימת של יכולת כתיבה.
 
תסתכלו קצת על הרשימה משמאל - יש שם דברים מדהימים.
באהבה, גם אם אני מתנשא,
ג'ינג'ר אייל.
 
עריכת מומלצים, או משהו כזה:
אז אתם בטח חושבים שאני הולך לערוך, ולומר תודה למי שהמליץ, ודברים כאלה, כי "עריכת מומלצים" עם הדגשה והכול, אבל לא. במקום זה, אני הולך לקשר אתכם לשלושה בלוגים שאני ממליץ עליהם ממעמקי ליבי:
 
בעיות העוסקות בפרמידה - שנכתב על ידי מר שמידט היקר. בלוג מקסים שנכתב בשנינות יתרה. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בלי מילים אל מולו, שזה חבל, כי ממש בא לי להגיב תגובה ששווה משהו, וזה לא הולך. לא נורא, שמידט מגניב מספיק וכאלה, הוא לא צריך תגובות של ג'ינג'ים. הוא גם הגיע כבר למומלצים פעם אחת.
I Wish I Were Gay, Just to Piss Off The Homophobs - שנכתב על ידי Mrs. Robinson 69 המקסימה. היא פשוט כזו מקסימה ומושלמת וזה. אתם לא תבינו כלום, אבל זה אחד הבלוגים היותר טובים שתצליחו למצוא, לפחות בישראבלוג. נסו בעצמכם. אם היא הגיעה למומלצים, היא לא סיפרה לי על זה.
את זולה כמו שוק הפשפשים - שנכתב על ידי Khajiit הממש מגניבה. הגיעה למומלצים כבר כמה פעמים, לפי מה שאני יודע. ברשימת הפוסטים המומלצים שלי שמשמאלכם יש כמה פוסטים שלה, ביחד עם אחד של שמידט. "כמו הצרפתים" הוא אחד השירים הכי טובים שקראתי לאחרונה, ואולי אפילו אי פעם.
 
ואחרי שנתתי במה לשלושת הבלוגים המדהימים האלה, שדורשים, באיכות שלהם, לקבל עוד תשומת לב, אני אכתוב משהו קטן על זה שהגעתי למומלצים, כדי לא להיות סתם כזה:
אני אתחיל ואומר שלהיות במומלצים זה לא משהו שאני מאוד רוצה. אני לא מתנגד לזה, מן הסתם, אבל אם היו נותנים לי את האפשרות לבחור, כנראה שהייתי בוחר להסתפק בתגובות שאני מקבל בדרך כלל (לא מעט, לכול הדעות, חשוב לציין). אני כותב בבלוג הזה דברים שאני מחשיב מאוד אישיים, ויש מעט מאוד חברים שלי שמכירים את הבלוג שלי (אחרי שגיליתי לעוד מישהו ממש היום, זה יוצא ארבעה וחצי. Gold Fish, אם אתה קורא את זה, אתה החצי, פשוט לא יכולתי לומר לך מי אני בטלפון, כי זה הרגיש לי לא נכון. אם אתה לא קורא את זה, אתה הבא בתור, סתם כי בא לי לציין את זה) - לא הייתי רוצה שחברים שלי יגלו עלי דברים ממקור שני, כי זה מרגיש לא נעים ולא אנושי.
חוץ מזה, דווקא נחמד לי להתפרסם. אני זונת צומי לגמרי, אז אני לא סובל מזה יותר מדי. סתם, זה לא יהיה כיף אם מישהו ייתקל בבלוג שלי בטעות, אבל מעבר לזה, זה נחמד. את הדעה שלי בנוגע למומלצים כמועדון אקסקלוסיבי כזה או אחר כבר הבעתי (בלי קשר לזה שכשאני ממלית על פוסט אני כותב "זה יותר טוב מהחרא הרגיל של המומלצים"), אז מיותר להעכיר את האווירה.
 
פעמיים כי טוב,
ג'ינג'ר אייל, שחש את עצמו אלוהים, כי בדיוק היה יום שלישי היום, ואפילו שהוא אתאיסט.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 30/4/2012 03:16   בקטגוריות אני אידיוט, מחשבות, ביקורת, התנשאות  
116 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות וודאות


אני חושב על להפוך את זה לעניין חודשי, אתם יודעים? לכו תדעו - אולי כדאי לכם לצפות לנושא שאלות בכול אחת לחודש ולנושא תשובות בכול 25. על כול פנים, בפוסט הזה ביקשתי מכם לשאול אותי כול שאלה שתרצו, וכמה מכם שאלו. הפעם יש פחות שאלות, אבל ניחא, זה נחמד גם בלי קשר. אז שנתחיל?
 
נמשים - 
מה הדבר הכי טוב שיצא לך מישראבלוג?
אני חושב שהפוסט הזה. זה שהיה לי מקום לכתוב אותו ולקבל תגובות עזר לי לעשות את הצעד האחרון ולהתנתק לגמרי. מה אתם יודעים? אני אפילו לא עוקב אחרי הבלוג שלה יותר. התהליך המכוער והמגעיל שהעברתי את עצמי נגמר סוף-סוף, וחוץ מחסד נעורים מינימאלי וכמעט פאתטי, לא נשאר שם דבר.
 
זהב שחור - 
מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?
כשאהיה גדול, אני רוצה להיות רופא.
 
פסח - 
אתה חושב על קבוצת החברים הנוכחית שלך? היית רוצה לשמור אותה לטווח הרחוק, או שאתה רואה אותם כחברים לגיל המעבר?
מה שאני אוהב בקבוצת החברים הנוכחית שלי זה שאנחנו לא קבוצה במלוא מובן המילה. זה לא שכולנו נפגשנו במסגרת מחייבת כלשהי והתחברנו אחד עם השני יותר משהתחברנו עם השאר, אז בחרנו להישאר ביחד. זה משהו שפשוט קרה. נפגשנו בכלל באינטרנט, לא בצורה מאוד מאורגנת, ולאט-לאט הכרנו יותר ויותר. מה שקורה עכשיו זה שאנחנו יותר חברים אחד של השני מאשר קבוצה, ואני אוהב את זה ככה, כי אני יודע שאני חבר של כול אחד מהם בגלל עצמו, ולא כי הוא חלק מקבוצה. אתם, שני אלה שאולי קוראים את זה, ויודעים מי אני - תזכרו שאת שניכם אני אוהב בגלל מי שאתם, ובגלל זה בוחר לדבר איתכם.
 
Disht - 
מתוך הנחה שאתה ג'ינג'י (אני חדשה פה) - ספרת פעם את כל הנמשים שלך?
ברוכה הבאה - בואי שוב!
בכול מקרה: אני ג'ינג'י, כמו שכבר אמרתי בתגובה על הפוסט הקודם. פעם אחת ניסיתי לספור את כול הנמשים, אבל אז הגעתי למסקנה שזה יאבד מהקסם, כי כול היופי של נמשים, באופן כללי, הוא שהם מין יישות אחת כזו, שפשוט נמצאת שם בתור "נמשים".
 
אבולה - 
מה הדבר שבתור ילד הכי הפחיד אותך?
בתור ילד, הדבר שהכי הפחיד אותי היה, ללא ספק, להירדם. לא ההירדמות עצמה, או אפילו השינה, אלא הרעיון של לאבד את ההכרה לכול כך הרבה זמן. לא הייתי מסוגל לזכור חלומות בתור ילד, וחייתי בחרדות קיומיות שמא כול הזמן הזה שאני לא זוכר כשאני ישן יכול להשתלט עלי. בכיתה א' נשארתי ער לילה שלם כי פחדתי לא להתעורר לעולם. פשוט נשענתי על הקיר כול הלילה והחזקתי את עצמי ער בכוח.
מאיזה 3 דברים אתה הכי מפחד הוים כשאתה קצת יותר גדול?
האמת היא שזה די פשוט. הפחד הכי גדול שלי הוא עדיין לא להתעורר בבוקר. לפעמים אני נתקף חרדה באמצע הלילה, כי אני נזכר שהשינה, בשבילי, היא כמו חור בתודעה, שאני לא מסוגל לכסות או לאחות. הפחד הבא אחריו הוא הפחד מהחושך. פחות מהחושך עצמו ויותר מהמפלצות שנמצאות בו. כן - הילד כבר בן 18, אבל מה שמפחיד אותו זה מפלצות שהוא יודע שלא קיימות. פחד פואטי להחריד, אני חושב, אבל אני אוהב. הפחד הבא אחריו הוא פחד גבהים. מהרעיון של מקומות גבוהים אני דווקא לא פוחד בכלל; אני אוהב את התחושה הזו - הידע שיכול להיות שעוד מעט תיפול למטה - אבל אני מאבד תפיסה מרחבית ברגע שאני שם לב שאני גבוה ביותר ממטר מרצפה מוצקה. ורטיגו כזה - כמו שכרון מעמקים, רק בלי בעיות של חנקן בדם.
 
תודה לכם על עוד פוסט שאלות-תשובות נחמד ביותר. אני הייתי ג'ינג'ר ואתם הייתם קהל נפלא.
בחיבה מהולה בהתנשאות, כי יש מי שילטף את האגו שלי לאחרונה,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 25/4/2012 03:47   בקטגוריות שאלות ותשובות, מחשבות  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ורגליים


הלילה במקלחת שמתי לב למשהו מוזר - הרגל שלי הרבה יותר צרה ממה שזכרתי אותה. אני לא בטוח כמה זה טוב, או כמה אני אוהב את זה, אבל אני יותר צר עכשיו. אני חושב שזה דבר טוב, ואני סתם לא רגיל לזה. אם צריך להאשים משהו, זה יהיה הרגלי האכילה שלי. לאחרונה שמתי לב שאני מרעיב את עצמי - מטפח, בלי לשים לב, הפרעת אכילה קטנה - וזה... טוב, זה הרבה יותר טוב מכול ניסיון כושל שהיה לי אי פעם "לקחת את עצמי בידיים". אולי מה שאני צריך זה פשוט לשחרר, ואז אני אצטמק לכדי שלד אנושי, או סתם אהיה רזה בצורה בריאה, שזה גם מספיק. אני חושב שאני אהיה טיפה יותר נוח אם לא אהיה שלד, אבח צריך לנסות לברר את זה; אני דווקא מכיר אנשים שיש להם עצמות מאוד נעימות.

 

בין היתר, אני גם מספיק להחליף כמה שירים בסאונטראק של הראש שלי. Daydream in Blue הוא תוספת חדשה. לא ברור לי מה הוא מחליף, אבל.

 

 

הקליפ מקסים, אגב. אל תראו את כולו בפעם אחת, זה קצת יותר מדי - תתחילו מקצת, בכול פעם שאתם נזכרים שיש קליפ, ואז, לאט-לאט, תראו יותר ויותר ממנו. מדהים מה הדבר הזה מסוגל לעשות לראש שלכם.

 

חוץ מזה, דיברתי עם אלה מלא היום. טוב, יחסית מלא. התקשרתי אליה מהמיטה כשהתעוררתי, אפילו בלי לצאת. הערתי אותה, והיא דווקא שמחה, כי יצא ששנינו עוד רדומים, שוכבים במיטות שלנו, ומדברים. אז מה אם היא באוהל רעוע בבסיס באיזה חור במרחק יריקה מעזה ואני בבניין דירות בדרום תל אביב? דיברנו גם קצת בשעת ת"ש שלה, וגם עוד איזה 20 דקות אחרי. עכשיו, קצת אחרי ארבע, היא התעוררה לשמירה. דיברנו על זה קודם ונזכרתי קצת אחרי שלוש, אז שלחתי לה הודעה. בארבע וחמישה היא שאלה אם אני עוד ער, אז שלחתי הודעה בחזרה, ואחרי שתי דקות התקשרתי. היא כבר קצת איחרה לשמירה, אבל דיברנו במשך שתי דקות. באמת, באמת שהיא נפלאה.

 

עד כאן, בנימה אופטימית ועייפה זו,

ג'ינג'ר אייל.

 

וכמיטב המסורת, כי אני תמיד נזכר אחרי הסוף: עוד אפשר לשאול שאלות, ואפילו מומלץ.

עריכה: יואו, שכחתי להתלהב מזה שאיזה הולנדי נכנס לי לבלוג! הולנדי, אם אתה רואה את זה, אני חושב שאתה בן אדם מגניב.

נכתב על ידי ג'ינג'ר , 22/4/2012 03:42   בקטגוריות אקראיות, נשיקות, קצר מדי  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות והערכה עצמית


בכול פעם שאני פותח את העורך של ישראבלוג, אני מתחיל מאבק. לא מאבק פיזי, מן הסתם; מאבק נפשי, גם אם זה נשמע קלישאתי. ואם בקלישאות וקיטש עסקינן - מאבק נפשי כגד ההערכה העצמית שלי. לומר שהקרב הוא נגד ההערכה העצמית שלי יהיה מגוחך למדי, אז אמהר לתקן ואומר כי המאבק הוא לא נגדה, אלא נגד החלל שסובב אותה (למישהו יש רעיון לשם?). מסיבות ברורות (אני חושב), אני מעדיף לא לנבור בזה יותר מדי, אבל אם זה הנושא של הפוסט, אני ארשה לעצמי לומר שלהיאבק בהערכה העצמית שלי זה קצת כמו ללכת מכות עם אנורקסית חולת סרטן - המאבק שאני מנהל הוא קצת יותר בכיוון של להילחם בסרטן שלה, ועל הדרך גם באנורקסיה.
 
כמובן ש"אנורקסית חולת סרטן" זה מקרה יחסית קיצוני בכול הנוגע לפוסטים - בדרך כלל זה משהו בסגנון נערה אובדנית בת לאבא חובב סכינים וחרבות. כנראה שזה דורש עוד קצת מחשבה, אבל. הנקודה הכללית היא שאני חושב שאני כותב גרוע. למען האמת, לא רק כותב. אני מכין אוכל גרוע, כותב גרוע, מביע את דעתי גרוע, הוגה מילים גרוע, עומד גרוע, מנשק גרוע, רומז גרוע, מתזמן גרוע... אתם מבינים את הנקודה, נכון?
 
זה בדיוק למה אני לא פותח בלוג בעצמי. איך לעזאזל אתה מביא את עצמך לפרסם פוסט? מה עם התחושה הזו של "זה גרוע, תמחק את זה עכשיו"?
פה נכנס לתמונה המאבק. חשוב לציין שזה לא מאבק כמו שזה מעבר לחשיבה אובייקטיבית. אני עוצר רגע וקורא הכול, מההתחלה עד הסוף, ושואל את עצמי, "אתה באמת חושב שזה כזה גרוע?" התשובה, כמובן, היא "כן, ברור שזה גרוע, תסתכל על הזוהמה הזו!" ואז אני לוקח נשימה עמוקה, כמו שדודה גניה (לעזאזל, "גניה", מכול השמות? אתה אידיוט) לימדה אותי, ומסתכל שוב. קצת כמו כשאני מנסה לפגוע במטרה; אני עוצר את הנשימה לכמה שניות, עם האוויר בפנים, ואז זורק, ומוציא את האוויר רגע אחרי. בדרך כלל התשובה תתמתן. לפעמים זה אומר "כן, זה באמת כזה גרוע, בבקשה אל תמשיך את זה," ולפעמים זה אומר "שמע, אני לא יודע, אני לא מצליח לאהוב את זה, תעשה מה שאתה רוצה." במקרה השני, או במקרים יותר טובים (חה) ממנו, אני מפרסם. יהיה זה פה, או יהיה זה במקום ההוא שאני מפרסם בו סיפורים שאני כותב.
 
תגיד.
מה?
מה גרם לך לחשוב על זה עכשיו?
על מה?
על הערכה עצמית וכול זה.
אה, זה... אלה.
אלה? כמו במיתולוגיות?
לא, אלה כמו אלה.
אה, אז תגיד אלה. למה אלה, בעצם?
היא החליטה שהיא לוקחת את ההערכה העצמית שלי כפרויקט.
פרויקט?
תרשה לי להסביר:
מה שקורה עם ההערכה העצמית שלי זה דבר מאוד פשוט: בדרך כלל היא יושבת באקווריום שלה, נושמת אוויר מסונן ושותה מים מועשרים בחומרי מזון מטפטפת, אבל לפעמים מישהו מתקרב לאקווריום, והיא נלחצת. כשבעל חיים נלחץ, הוא עובר למצב הגנתי. או שהוא בורח, או שהוא משכנע אותך שלא כדאי לך לתקוף אותו. כיוון שאין לה לאן לברוח בתוך אקווריום, היא מנסה להגן על עצמה.
אלה עושה משהו מאוד מעניין, שההערכה העצמית שלי לא מכירה. היא מנסה להאכיל אותה באוכל אמיתי, שצריך ללעוס. היא אומרת שאני נפלא. תחשבו מה אתם הייתם עושים, בתור חיה כזו שהחליטה בעצמה שהיא מעדיפה להיות בבידוד - להתגלגל בפינה ולשתות מים עם טעם מצחיק לשארית חייה - אם היו מציעים לכם משהו שאתם יכולים להרגיש שאתם אוכלים. ההערכה העצמית שלי אפילו לא ניסתה להתקרב - ישר התחילה לילל - "לא, זה לא שלי, לכי מפה וקחי את הדבר הזה!" זה לא עזר לה, מן הסתם. רק גרם לאלה להיות עצובה.
כשאני חושב על זה עכשיו, יכול מאוד להיות שמתחולל כרגע קרב בין החברה שלי לבין ההערכה העצמית שלי. סביר מאוד להניח שזו תהייה מלחמת התשה נוראית, אבל אני מאמין שאלה תצא מנצחת ממנה. אם לא, סביר להניח שאני אתאבד, כי הפסד של אלה שקול או לפרידה שלי ממני, או לעצבות תמידית שלה, שהיא לא משהו שהייתי רוצה לקחת עליו אחריות - ואני לא מתנער מאחריות בהר כול כך.
 
היא אמרה שתיקח את זה כפרויקט - לשקם את ההערכה העצמית שלי. בהתחלה זה הצחיק אותי, כי ידעתי שאין לה סיכוי, אבל עכשיו יצא לי לחשוב על זה, ואולי דווקא היא, בעמדה בה היא נמצאת, יכולה לעשות מה שכולם לפניה לא היו יכולים.
מה עם האקסית, אבל?
מה איתה?
מה לא היה בסדר איתה? מה קרה איתה שגרם לה לא להצליח?
אני לא בטוח שהיא בכלל ידעה שיש לי הערכה עצמית כזו נמוכה. זה לא משהו שאני נפתח לגביו.
אז אלה היא מקרה מיוחד?
אתה צריך שאני אגיד לך את זה בשביל שתבין?
לא, רק הייתי צריך לוודא את זה. בכול זאת, אבל. זה רק זה? אתה בטוח שזה רק אתה הבעייתי, ושבה לא הייתה בעיה שמנעה ממנה לראות את זה?
אני תמיד הבעייתי, ג'ינג'ר, לא סיכמנו את זה מתישהו?
לא, אבל רשמתי לפני. אני עדיין חושב שאתה צריך לחשוב על זה קצת יותר.
אחריך, יקירי.
 
אז איפה היינו?
הפרויקט של אלה.
כן, זה; תודה וכאלה.
אז אלה החליטה לקחת את ההערכה העצמית שלי כפרויקט. זה קרה במיטה שלי, באיזושהי נקודה באמצע הלילה.בכלל לא ידעתי שנוכל להגיע לזה. איכשהו יצא ששני האחים שלי לא היו בבית (יאי, צה"ל וכאלה), ואימא שלי נמצאת רחוק מהחדר שלי, אז יכולנו לעשות כול דבר שרצינו. אל תצפו ליותר מדי - זה בכול זאת היה היום השני של הקשר שלנו. שכבנו במיטה לילה שלם והתנשקנו. אני לא חושב שנהניתי ככה אי פעם. בשלב מסוים היא אמרה לי שאני נפלא, ושהיא ממש נהנית איתי, ואני אמרתי שאני לא ממש מאמין שאני איתה, כי לא מגיעה לי בחורה כמוה.
"למה לעזאזל אתה חושב ככה?"
"תסתכלי על עצמך לרגע - עכשיו תסתכלי עלי. את באמת צריכה הסבר יותר טוב מזה?"
מיותר לומר שהיא לא הסכימה איתי.
"יכולתי לבחור לצאת עם בחורים אחרים אבל בחרתי לצאת איתך, כי אותך הכי רציתי - למה אתה חושב שמשהו לא בסדר בזה?"
לא היה לי מה לענות, אז המשכתי. אני חושב שההצעה לקחת את זה כפרויקט הייתה שלי, אבל אני לא זוכר. אני משתדל לדבר על זה כמה שפחות, כי לשמוע אותי אומר שאני לא שווה כלום, או סתם שהיא יותר מדי טובה בשבילי, גורם לה להיות עצובה. אני לא אתפלא אם עוד מעט יופיעו לי תסמיני גמילה.
 
והנה נגמר האוויר במפרשים - מזל שהגענו למזח.
סתם מתגעגע, געגוע אמיתי, לא אחד אבסטרקטי שהתרגלתי אלו, ולא יודע אם הוא אוהב את זה,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: כן, עדיין אפשר לשאול שאלות, כולן יתקבלו בברכה.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 19/4/2012 01:43   בקטגוריות אני אידיוט, מחשבות, נשיקות, אופטימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ונשיקות


אז בואו נקרא לה אלה, לצורך העניין. ככה חשבתי שקוראים לה לפני ששמעתי את השם. היה נדמה לי ששמעתי אותו מהצד בשיחה בינה לבין המנהל שלי, שראיין אותה. הכוונה, כמובן, היא לזו שחושבת שאני מת. עכשיו היא סוף סוף מצאה לי את הדופק בצוואר, אבל היא בקושי מרגישה אותו. ההימור שלי הוא שיש לי לחץ דם נמוך בראש, אבל זה לא ממש הגיוני, כי אף פעם לא התעלפתי, ועילפון הוא תוצאה של לחץ דם נמוך בראש.
 
אז בכול מקרה, התנשקנו היום. וגם רקדנו קצת, כי לרקוד זה מגניב.
אגב, להתנשק כשאתה מחזיק אותה עליך באוויר זה ממש אדיר. תחושה יוצאת דופן. גם נשיקת ספיידרמן, גם אם היא ממש מוזרה.
 
סתם, היה לי חשוב לשתף.
 
 
סתם כי אני אוהב את השיר, ואת הסרט, ממש, ואני במצב רוח מספיק טוב כדי לא לרצות למות אחריהם,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: אגב, עדיין אפשר לשאול שאלות.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 16/4/2012 02:49   בקטגוריות אקראיות, נשיקות, אופטימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ומחסומי כתיבה


אני לא מאמין במחסומי כתיבה, לשם הפרוטוקול. זה אף פעם לא מחסום כיחידה - זה תמיד המון דברים קטנים אחרים וחסרי משמעות שמתאספים ביחד, ובאמת שאפשר להזיז אותם משם אחד-אחד אם רוצים. "מחסום כתיבה" זה יותר סקסי, כי אפשר לפרוץ אותו, אבל הבעיה היא לא בכתיבה, היא מסביב. חשוב לציין שעברתי עשרות "מחסומי כתיבה" בעצמי, ואני חווה הרבה פחות כאלה מהרגע בו הרשימי לעצמי לא לתת להם שם כללי כול כך.

 

אז אחרי הרעיון הכללי הזה, אני אכיר בבעיה האמיתית - אני בררן מדי בנוגע לרעיונות של עצמי, אז אולי אני צריך עזרה מבחוץ. אם אתם זוכרים כמה פוסטים קודמים שלי, אתם יודעים שהדרך שלי לעשות את זה, לפחות כאן, הוא פוסט שאלות-ותשובות, ולכן אכריז על אחד כזה עכשיו.

 

הפוסט הזה הוא פוסט שאלות ותשובות. תשאלו אותי שאלות בתגובות ואני אשתדל לענות על כולן.

 

אם תרצו לשאוב קצת השראה, תוכלו, אולי, לחפש אותה בפוסטים דומים קודמים שלי, כאן או כאן. תרגישו חופשי לשאול מה שתרצו - אני כבר אחליט על מה נוח לי לענות ועל מה לא. סביר להניח שאענה על כולן. אל תפחדו לשאול שאלות שכבר שאלו אותי בפוסטים הקודמים, או בתגובות לפוסט הזה. אם בא לכם לשאול שאלה מסוימת בעצמכם, שאלו אותה, אפילו אם היא "מה צבע העיניים שלך?", שאני חושב ששאלו כבר מספר לא מבוטל של פעמים.

 

בתקווה לעתיד מלא ודאות לכולכם,

ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 14/4/2012 04:39   בקטגוריות אקראיות, רעיונות, שאלות ותשובות  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני אידיוט


באמת שלא התכוונתי, אבל עכשיו, אחרי שהוספתי את ענן הקטגוריות הסקסי הזה שבצד ימין, הבנתי שהקטגוריה שחוזרת על עצמה הכי הרבה היא "אני אידיוט". הבנתי את זה כי פתאום ראיתי את הכתובת מתנוססת בצד, בגודל מפלצתי. יש לומר שאני מאוד גאה בעצמי על זה. גם על זה שזו הקטגוריה שחוזרת הכי הרבה, וגם על זה שאני מתחיל להרגיש בבית. פתאום אני מסוגל להוסיף קצת תמונות וירטואליות על הקירות, בצורה של תיבת מסרים, וגם מראה משונה בצורת ענן קטגוריות.

 

וסתם כי הפוסט הזה ממש ריק:







 

תזכרו לחלוץ נעליים בכניסה. אם הן מסריחות, יש גם טלק בפינה שמשמאל. לא, השמאל הזה, השמאל השני,

ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 8/4/2012 00:25   בקטגוריות אני אידיוט, אקראיות, מחשבות, קצר מדי  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  ג'ינג'ר

גיל: 21

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

9,062
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ינג'ר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ינג'ר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ