לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחם ושיכר


כבר לא כאן.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ´ֳ±ֳ©ֳ®ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בחורות יפות וקמבאק מינימליסטי


אי אפשר לומר שהפתעתי מישהו, נכון? עכשיו, ברגע התחלת כתיבת הפוסט הזה, עברו חודשיים ושלושה ימים מאז פרסום הפוסט האחרון שלי. הפוסט המדובר כנראה היה המגנה אופוס של הבלוג. היצירה הגדולה, שלא תבוא טובה ממנה, ואם תבוא, כולם יזדעזעו ויכריזו על מהפיכה. אם יש פוסט אחד שמשתווה לו, זה "מגדלים באוויר" אבל אני לא משווה שום דבר ל"מגדלים באוויר". בפוסט הראשון שלי אמרתי שזה יקרה, ואם נבואת הזעם שלי תתגשם, כנראה שלא אחזור שוב. לא הייתי מהמר על זה, כי בניגוד לשאר הבלוגים שלי, לזה מאוד נקשרתי. כנראה שזה האנשים. האנשים והדיסקרטיות.
 
על כול פנים, אני עוד חי, והכול בסדר, תודה ששאלתם. אני כותב קצת יותר לאחרונה, שזה אומר שאם כודם כתבתי מינוס עשר, היום אני כותב אחד, ופעם הייתי כותב מאה בתקופה רעה. לא איכות, כמות. אפס זה המינימום שאני צריך בשביל להישאר שפוי. פעם הייתי כותב גם אלף, ובתקופה הממש טובה שלי, כשדם היה זולג לי מהרגליים כדרך קבע, הייתי כותב עשרת אלפים. לא שהכול ראה אור, ולא שהתוצרים היו רבים מדי, אבל הייתי כותב במשך הרבה זמן בלי לאבד את הפואנטה של עצמי. בימינו אני מאבד את עצמי אחרי עשרים מילים, וגם זה ביום טוב. לרוב אני ממשיך גם אחרי שנמאס, אבל אז אני - כמעט בלי יוצא מן הכלל - מוחק את הרוב. מה שיפה בלשבת לכתוב זה שאת רוב הזמן אני מבלה בתיקונים. אני משכתב, מסתכל מזווית אחרת, אומר למאיה שהיא מעצבנת אותי ולרון שישתוק, אפילו שהוא לא מדבר.
 
גם מאיה בסדר. היא קצת פחות רוצה שאכתוב עליה. אני לא מבין, ולמען האמת, כשאני חושב על זה אני נעשה עצוב, אבל כתבתי עליה בעיקר כדי לעזור לה, ועכשיו היא בסדר גמור. הסטרייטית שלה נעלמה לה מהראש. היא עשתה משהו מכוער בשביל זה, אבל עכשיו הכול בסדר. היא רוצה לחשוב שהכול בסדר, לפחות. לפעמים זה עוד רודף אותה, אבל זה בעיקר כי היא מנסה לחפש בכוח את מה שרע בעצמה. גשם בכלל נעלם, אבל עכשיו קיץ, ובסוף הקיץ הוא יחזור. אני אוכל לראות אותו יושב שם, על המיטה שלי, עם המגפיים על המסגרת, כי לא שמים רגליים על המיטה עצמה, עם מעיל עור כבר מדי, גופייה שחורה, ג'ינס שחור וחגורה שחורה. אולי הוא יספיק גם לקנות כפפות. סביר להניח שלא באמת יהיה חם אז, אבל זה הרגל שלו, של גשם. אף פעם לא חם או קר לו. תמיד עשרים ושתיים מעלות מציקות.
 
אז בין אלביס לגפן, דווקא די נחמד פה. אני לא עושה שום דבר. התפטרתי מסטימצקי כי נגמר לי החשק, וכבר אין לי שום דבר אחר לעשות. קניתי DS. אם להיות ספציפי, 3DS. הוא ממלא לי את רוב שעות היום. הוא, המחשב והאנשים שאני מצליח להביא לתל אביב. מעבר לזה, יש גם את אלה. אלה היא מעבר ליומיום, בין היתר כי היא בצבא. סופי השבוע הפכו להיות זמנים נפלאים, ואיכשהו יצא שגם יש לי רמה מינימאלית של הערכה עצמית. מצחיק, לא זכרתי שהפוסט הזה מדבר גם על אלה.
 
אני חושב שאם לפני שנה הייתי מסתכל על מה שאני עכשיו, הייתי קצת מתאכזב, אבל אולי בקטע טוב. הייתי חושב "הייתי יכול לעשות עם עצמי יותר, אבל לא נראה שרע לי שם מדי". אולי הייתי מנסה לעשות דברים קצת אחרת, אבל אני מאמין בקיום של ציר זמן אחד, אז זה לא מאוד אפשרי. בשורה התחתונה, התאכזבתי מעצמי לא מעט לאחרונה, אבל לא בקטע שאין ממנו חזרה. אכזבה בריאה, שלא שונאת את היום שבו היא נולדה.
 
על כול פנים, לא הייתי פה מלא זמן, אז אולי תרצו לשאול אותי מה קרה.
 
פוסט שאלות ותשובות, אתם יודעים מה לעשות.
 
סתם, אני יודע שאף אחד לא יקרא את זה, אבל אני חייב את זה לעצמי. אולי יש עוד מישהו שירצה לעבור, להגיב "יואו, מזמן לא היית פה!" ולהיעלם.
אל תקשיבו לו, הוא נותן לכם הרבה יותר קרדיט בתור קוראים ממה שהוא חושב, הוא פשוט עסוק בזה שהוא נעלם לכם.
עד כאן, התגעגעתי מלא,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 3/7/2012 17:39   בקטגוריות כתיבה אסוציאטיבית, מחשבות, שאלות ותשובות, פסימי, אופטימי, אני אידיוט, אקראיות  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נמאס לי וזה


ה"וזה" ההוא בכותרת, למקרה שתהיתם, נמצא שם כי אני לא חושב שלפוסט הזה מגיעה כותרת רשמית ורצינית; אני לא בטוח למה. לא משהו כמו "זה פוסט דפוק, אל תקראו אותו", אלא יותר בכיוון של "לא אמורה להיות פה כותרת רצינית - זה יעכיר את האווירה סתם". זה משעשע, כי עצם זה שנמאס לי ממשהו כבר מעכיר את האווירה. אולי בא לי שעוד יישאר משהו נחמד מרחף בפוסט הזה, למרות כול השליליות.

 

על כול פנים, בואו נתחיל, והפעם כמו שצריך:

 

כבר כמה זמן שתסביכי המשפחה שלי הולכים ומסתבכים עוד יותר. כתבתי כבר משהו על זה בפוסט שקראתי לו "משפחה?". אם אני זוכר נכון, אמרתי משהו על זה שההורים שלי מעדיפים את האחים שלי. אני די בטוח שאמרתי את זה, כי אני זוכר תגובות בנושא. בכול מקרה - בזמן האחרון כול התסביכים האלה, שהיו שם כבר שנים, התחילו לגבור. כול זה בא ביחד עם תחושת ריחוק די מדהימה (לא במובן הטוב - במובן הפשוט של המילה) מכול דבר שקשור למשפחה. ביום רביעי, לדוגמא, הייתה ההשבעה של אח שלי, וזה דווקא הרגיש טוב - היה לנו יום ממש נחמד בירושלים, ונהניתי. בזמן שעבר מאז, לעומת זאת, כול הזדמנות להתרחק ממפגש משפחתי נראתה לי מבורכת. כשחזרנו הביתה, הסתגרתי מהר מאוד בפינה שלי עם הלפטופ. יום אחרי זה, הייתה לי משמרת אחרונה בעבודה הקודמת, ואחריה הלכתי ישר לבית של אבא, בלי לעשות שום דבר עם אח שלי שחזר לבית של אימא. יום לאחר מכן עבדתי משמרת בוקר בעבודה החדשה (מסביבות עשר בבוקר עד שבע בערב), ואחרי זה פשוט ישבתי על הספה בסלון, ואח שלי ישב בצד השני שלה, ובקושי הייתה בינינו אינטראקציה.

 

החלק הממש מגניב, אבל, מגיע היום. התעוררתי היום בסביבות אחת עשרה בבוקר, בבית של אבא, וקצת לפני שתיים יצאנו לבית של אימא עם אוכל שאבא שלי הכין. כשהגענו, התמקמתי מהר מאוד בפינה שלי עד שאימא סיימה להכין כול מיני דברים לא ברורים לארוחת הצהריים (לא אוכל - אבא שלי דאג לאוכל הפעם - היא סידרה כול מיני דברים מסביב). כשכולם הגיעו, ישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. בערך כול זמן הארוחה דודה שלי נידבה אותי לעשות דברים שאנשים לא רצו ("הנה, אבא, איתי יארגן לך צלחת", "יהודה, תן לאיתי, הוא יביא לך" ועוד כול מיני כאלה, בלי לפנות אלי אפילו פעם אחת), וזה לא עזר לי להתמודד עם תחושת ה"לא בא לי להיות כאן עכשיו" שנמצאת באוויר בערך לאורך חצי מהזמן שאני זוכר מאז תחילת השנה העברית שעברה. בהזדמנות הראשונה, חזרתי לפינה שלי בסלון (כי החדר שלי הוא לא באמת שלי - גם עכשיו, כשאח שלי כמעט לא נמצא בבית, אני לא מצליח להרגיש שהוא שלי - לא אחרי כול השנים האלה).

 

ועכשיו הגראנד פינלה - מאוחר יותר, גיליתי שהתבטלה לי משמרת בעבודה, אז אחרי כמה התלבטויות, אני ואחותי החלטנו ללכת לבית קפה ביחד, ביחד עם אח שלי. ישבנו שם, והיה יחסית בסדר, אבל רוב הזמן פשוט תהיתי - למה אני צריך את זה? זה לא שאני לא אוהב את האנשים האלה, או משהו, ולפעמים אני אפילו גם נהנה להיות איתם, אבל אם להשוות ל"סטנדרטים" שלי, אנשים שאני נהנה להיות איתם ברמה הזו, ולא יותר ממנה, הם אנשים שהייתי מדבר איתם בפייסבוק פעם בכמה זמן, אם הייתי נתקל בהם - לא יותר מזה. אז את האנשים האלה אני מכיר בערך מהיום בו נולדתי - מה הופך אותם לשווים יותר מזה? אם אני אוהב מישהו, אבל לא אוהב להיות איתו, הוא צריך להיות במעמד מיוחד?

 

הבעיה הכי גדולה היא שאין דרך לצאת טוב בקטע הזה: אם אני מכריח את עצמי להיות עם המשפחה, אני מרגיש רע עם עצמי, כי לא בא לי. אם אני מרחיק את עצמי, אני נראה רע בעיני כול אחד אחר.

 

מה אני עושה, לעזאזל?

 

 

ובנימה טיפה יותר נחמדה - החלטתי להפוך את פוסט הרשימה ההוא שאני עובד עליו (פרטים בפוסט הקודם, "משהו קצת אחר") לפוסט שאלות פתוחות, באופן כללי - תרגישו חופשי להתפרע :)

 

בנימה אופטימית זו,

ג'ינג'ר אייל.

נכתב על ידי ג'ינג'ר , 22/1/2012 04:34   בקטגוריות אני אידיוט, משפחה, פסימי, רעיונות  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מגדלים באוויר


למען האמת, מאוד קיוויתי שהבלוג הזה לא יהפוך למה שאני עומד לעשות בפוסט הזה, פשוט כי בדרך כלל אני אוהב להיות בצד השני (הו, הקלישאתיות). תסלחו לי על זה?

 

הכול התחיל מתישהו בשנת 2010 (אני חושב... אולי 2009, אבל לא סביר), בועידה במסנג'ר. אפשר להכניס כאן משהו על זה שזה כזה חמוד שמישהו כמוני, שנמצא כול הזמן מול המחשב, מכיר מישהי דרך המסנג'ר. חבר משותף הזמין אותי לועידה שלו שהייתה עם עוד שתי בנות - היא הייתה אחת מהן, מיותר לציין. את שתי הבנות הוספתי לאנשי הקשר, והתחלתי לדבר איתן קצת. למען האמת, בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הקטע שלה - אבל אהבתי את הצבע של הפונט. עם הזמן אני והיא התחלנו לדבר יותר ויותר, על דברים הרבה יותר אישיים. פיתחנו שגרה חמודה כזו, ומאוד קיטשית, של לשלוח אחד לשני SMSים של בוקר טוב - לא זוכר בדיוק מתי זה התחיל.

 

המשכנו להתקרב ככל שהזמן עבר. משלב מסוים, למרות מרחק של קצת יותר מ109 קילומטרים של נסיעה (אני זוכר את המספר בדיוק, אבל לצורך המחשה, אני זוכר בדיוק את הכתובת שלה כדי לאמת את זה), היא הייתה החברה הכי טובה שלי. דיברנו כול הזמן, ברמה שהייתה גורמת לאנשים לחשוב שאנחנו מכירים כבר הרבה יותר מדי שנים. היא הייתה בערך הדבר היחיד שגרם לי להרגיש ששווה לי לקום בבוקר. עברתי תקופה מאוד קשה, והיא הייתה מי שהכי הבינה אותי, או לפחות הכי עזרה לי.

 

מתישהו, תוך כדי התקופה המאוד קשה שהזכרתי, התחילו מיונים למסע לפולין (אצלי בבית הספר זה היה משהו שלא כולם עושים - רק כאלה שנבחרו אחרי תהליך די רציני). התקבלתי, ותאריך הטיסה היה מתישהו באמצע אוקטובר. הודיעו לי שהתקבלתי מתישהו בקיץ, וקצת אחרי שאמרתי לה, היא החליטה שהיא כותבת לי מכתב לטיסה ושניפגש בתל אביב מתישהו כדי שהיא תתן לי אותו. כמו שכבר אמרתי, היא גרה רחוק, אבל היא באה לתל אביב ונפגשנו ביחד עם חבר משותף - גם הוא תל אביבי. אני כמעט לא זוכר כלום ממה שקרה ביום ההוא, אבל אני זוכר שממש נהניתי, למרות שהיה לי כאב בטן די מחריד. היא נתנה לי מכתב עם כתובת שרשומה עליו, ושם והכול, ואמרה לי לפתוח אותו רק בטיסה. שיעשעתי את עצמי במחשבה שאם המטוס יתרסק, לפחות יהיה לי מה לקרוא. נדמה לי שכשהגענו הביתה ודיברנו במסנג'ר שוב, אמרתי לה משהו על זה. אם אמרתי לה באמת, אני די בטוח שהיא לא מאוד אהבה את זה (את המחשבות על זה שהמטוס יתרסק). אני יודע שהמחשבה שהמכתב הזה יהיה הדבר האחרון שאקרא אי פעם נראתה לי ממש הגיונית.

 

ככל שהמסע לפולין התקרב, יותר התקשיתי "לעקוב" אחרי עצמי. חברים בבית הספר לא באמת היו לי, אז בקושי יצאתי מהבית "בשביל עצמי", והרגשתי די נורא. השיחות איתה היו פלוס-מינוס הדבר הכי טוב שהיה לי באותו הזמן. דיברתי איתה גם מלא על מישהי שלמדה איתי פיזיקה בכיתה י"א (שנה לפני השנה בה טסתי לפולין) שהייתי מאוהב בה בצורה מטורפת. בין היתר, היא עודדה אותי לחשוב מה אני עושה, ואולי לנסות לעשות משהו כדי לראות אם יהיה לי צ'אנס עם אותה מישהי. לרגע אחד לא חשבתי שהקשר שלי ושלה יכול להיות יותר טוב.

 

לפני פולין הייתי על גבול משבר אישיות, וטסתי, כי זה הדבר שצריך לעשות. אני פולני כמעט שלם (שלם לגמרי אם לא מתקטננים על שמיניות), וסבתא שלי בטח רצתה, והייתה רוצה שאני אטוס לשם, לראות מה קרה לאנשים שהיא הכירה שם. בטיסה, קראתי את המכתב שלה, שהיו בו גם ציורים שהיו בדיחה פרטית של שנינו, והרגשתי שזה בסדר - המטוס יכול להתרסק עכשיו ואני אהיה שמח. משם, אחרי נקודת האור הזו, הכול התחיל להתדרדר. טסתי עם האנשים הלא נכונים בכלל, והרגשתי הרבה יותר מרוחק ממה שהרגשתי אי פעם - לפחות לפני-כן. היו שם אנשים שהיו אמורים להיות מאוד קרובים אלי, אבל לא הרגשתי את זה. כשכול אחד אחר נשבר, ישר עטו עליו עדות ענקיות של אנשים שניחמו, אבל כשאני נשברתי, לא היה אף אחד שניסה להסתכל בכלל בכיוון. חזרתי בחזרה לארץ, מרוחק ומאוכזב. גם החזרה לשגרה לא גרמה לי להרגיש "במקום" שוב. לא היה לי מקום אמיתי להיות בו. ואז, אחרי עשרה ימים של פולין, חזרתי הביתה ודיברתי איתה. גיליתי שהיא, החבר שהכיר בינינו, ועוד חבר משותף של שלושתינו (שאני הכרתי בינה לבינו) עשו ועידה במסנג'ר וחיכו שאני אחזור. לא כולם נשארו עד שהגעתי, כי הגעתי יחסית מאוחר, אבל בסופו של דבר דיברתי עם שלושתם, והרגשתי טיפה פחות מת.

 

כשדיברתי איתה, פתאום הצבע חזר. כן, אני יודע, זו קלישאה שחוקה ומזעזעת, אבל זה מה יש. שוב, היא חזרה להיות נקודת האור הזו שהצליחה להשאיר אותי מעל המים. המצב שלי עוד לא היה טוב, אבל היא עזרה לו להיות פחות גרוע. קצת יותר מחודש אחרי שחזרתי, נפגשנו שוב בתל אביב, הפעם לבד. היא הגיעה ביחד עם חברה מהישוב שלה, שנפרדה מאיתנו די מהר. ישבנו בבית קפה ליד כיכר רבין, הלכנו את אבן גבירול עד לאזור הסינמטק, והסתובבנו עוד קצת בכול מיני מקומות. קצת לפני שתכננו לחזור לתחנת הרכבת בשביל הרכבת שלה, שמנו לב לשעה והתחלנו ללכת בכיוון תחנת הרכבת. ממש מיהרנו, כי קצת איחרנו לרכבת האחרונה שלה, אז אפילו רצנו טיפה. ואז, באמצע שאול המלך, היא נעצרה וחיבקה אותי. לכול אחד מאיתנו יש גרסא אחרת בנוגע למה שהיא אמרה - אם אני זוכר נכון, היא אמרה משהו בסגנון "אני יכולה לעשות משהו שאם אני לא אעשה אותו עכשיו אני לא אסלח לעצמי יותר?", או "אני יכולה לעשות משהו שאני רוצה לעשות כבר המון זמן?" - אבל שנינו זוכרים שאני עניתי לה, בשיא האדישות, "לכי על זה." לא ממש הבנתי מה קרה באותו הרגע, אבל רגע אחרי זה היא נישקה אותי למה שהרגיש לי כמו המון זמן - בפועל, היא אמרה שהתרחקתי ממנה אחרי בערך שלוש שניות - מהרגע בו נפרדנו, שנינו מיהרנו לתחנת הרכבת, כי היה לנו ברור שכמעט אין סיכוי שהיא תגיע בזמן. כשהיא הגיעה לבידוק הבטחוני התנשקנו נשיקת פרידה חטופה ולא ראיתי אותה יותר באותו היום. אז גיליתי כשרון מעניין שיש לי - אנשים שפוגשים אותי לא יכולים לאחר לרכבת.

 

בלי לדעת מה אני עושה, שלחתי לאימא שלי הודעה - "אני חושב שיש לי חברה, אבל זה סוד בינתיים". את אבא שלי פגשתי ישר אחרי שאני והיא נפרדנו, כי קבעתי איתו ועם האחים שלי ללכת למסעדה באותו הערב. לא אמרתי על זה מילה כול הערב, אבל כשחזרנו הביתה, אמרתי לאבא שלי בחצי מילה, בשקט, במטבח, כי עוד לא דיברתי איתה על זה, ועוד לא הייתי בטוח לאן אנחנו ממשיכים משם. כשדיברתי איתה זה נעשה לי ברור - אנחנו זוג. הודעתי להורים בצורה רשמית, וגם לאחים ולפייסבוק. עדיין לא ידעתי מה אני חושב, אבל הייתי די בטוח שאני אוהב את הסידור הזה.

 

אני לא אלאה אתכם בפרטים בנוגע למערכת היחסים שלנו, שהייתי מדהימה בכול כך הרבה דרכים - לא תמיד במובן הטוב של "מדהימה", אבל בדרך כלל כן. בינתיים, רק אגיד שכשהיינו ביחד, הייתי המאושר באדם. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם - ואני דווקא ידוע בתור אדם אוהב.

 

כשנפרדנו זה היה פחות נחמד. נפרדנו כי כשלא היינו ביחד, זה היה סיוט. כול רגע בו היינו ביחד הרגיש כאילו לא יהיו עוד אחריו, ושנינו רצינו לנצל כול שנייה. התוצאה הייתה שכשהיינו בנפרד, זה היה קשה מדי. נפרדנו בטלפון, בצורה די "נקייה", והחלטנו להישאר ידידים - כי חבל לוותר על הדבר המדהים שהיה לנו לפני זה. למרות הנסיון, זה לא הלך, וניתקנו קשר - הפעם בצורה מכוערת מאוד.

 

עברתי תקופה נוראית - פתאום, אחרי לפחות חצי שנה של SMSים של בוקר טוב, התעוררתי לבד, בלי שום דבר. חברים טובים שלי, וחברים חדשים ש"מצאתי" באותה התקופה מאוד עזרו לי, אבל לא באמת יצאתי מזה עד הקיץ (נפרדנו קצת לפני פורים). בקיץ הצלחתי סוף-סוף להדחיק את זה, ביחד עם עוד הרבה התאהבויות מודחקות שלי (לא שהמקרה הזה היה סתם התאהבות, כן? הוא פשוט היה מתחת לאותו השטיח).

 

ועכשיו, בסוף אוקטובר, עשיתי משהו די מטומטם - טיול עם המשפחה - הרחק-הרחק מתל אביב. עברנו במקומות שעברתי בהם בדרך לבית שלה, וגם במקום שהלכנו אליו פעם עם המשפחה שלי ואיתה באזור. זה עשה לי די רע, אבל למזלי אבא שלי שמר על איפוק עם בדיחות "אוי, אולי נוריד אותך שם?", אז הצלחתי להנות. מתישהו באמצע היום הסתכלתי בספר הטלפונים שלי וגיליתי עובדה מרעישה - עוד יש לי את מספר הטלפון שלה. שלחתי לה SMS והחלטנו לחזור לדבר במסנג'ר.

 

דיברנו והיה נדמה לי שהכול בסדר. בזמן הזה שלא היינו ביחד לא רק הדחקתי אותה, אלא גם דאגתי לנטרל הכול. ניסיתי להפסיק לאהוב את הריח שלה, את הפנים שלה, את השיער שלה, את הגוף שלה, ובסופו של דבר גם ניסיתי להפסיק לאהוב אותה. חוץ מאת הריח - חשבתי שהצלחתי להפסיק לאהוב הכול. לפני כמה זמן היא גם באה לתל אביב - כבר כשנפרדנו אמרתי לה שהייתי רוצה להיפגש כדי לסגור את זה כמו בני אדם, והרגשתי שזה הזמן. ביציאה מתחנת הרכבת, היא הושיטה יד ללחיצה, אבל אני חיבקתי, כי שמתי לב רק באמצע הדרך. פתאום שמתי לב שאפילו להיות איתה אני כבר לא באמת אוהב. זה היה עצוב, אבל הצלחתי להשיג את מה שרציתי (הזכרתי כבר פרידה מכוערת?). מן הסתם, זה לא באמת הגיע לה - שאני אפסיק לאהוב כול דבר שקשור בה - אבל לא ניסיתי לחשוב על זה, כי ידעתי שזה רק יהיה לי יותר קשה לסגור מעגל ככה. היא חזרה לבית שלה ואני חזרתי לבית שלי, והמשכנו לדבר עוד קצת במסנג'ר. השיחות, מיותר לציין, לא היו אותו הדבר בכלל. אחרי מאמצים רבים, איבדתי עניין כמעט לגמרי.

 

ואז עשיתי משהו מכוער. נדחפתי, בלי לומר לה שעשיתי את זה, למקום שלא הייתי צריך להדחף אליו. היא גילתה אותי למרות שהשתדלתי להסתיר את עצמי, וזה התפוצץ בצורה די נוראית. לא דיברנו מאז, והייתי בטוח שסתמתי את הגולל על הקשר הזה - זוגי או לא זוגי. סוף סוף סגרתי מעגל.

 

זוכרים את החבר המשותף הזה שהכיר בינינו? אז שניהם עוד בקשר, והיא דיברה איתו, בלי להזכיר את מה שקרה לאחרונה, אני חושב, ואמרה שהיא חושבת שלא אהבתי אותה בכלל - שכול מערכת היחסים הזו הייתה סתם כי זרמתי איתה כדי לא להרוס את החברות בינינו. דיברתי איתו והוא סיפר לי. קצת אחרי שהוא סיפר, גיליתי שמספיק שאני יודע מה היא חושבת - מילה של חבר משותף - כדי שהכול ירד לטמיון. מה זה משנה אם אני לא אוהב להיות איתה, מה זה משנה אם אני לא מסוגל לחשוב שהיא יפה יותר, מה זה משנה אם אני לא אוהב את העיניים שלה יותר, אם את הריח שלה אני לא מצליח להוציא מהאף כבר יותר משנה, ולאהוב אותה אני אפילו לא מצליח להרגיש באמת שהפסקתי?

 

כשאתה מתכנן הכול עד לרמת הפרט הכי קטן ושום דבר לא הולך לפי התכנית, אין לך שליטה. כשאתה מתכנן הכול עד לרמת הפרט הכי קטן והכול עובד, אבל אתה לא משיג את מה שרצית, אני סתם אידיוט.

נכתב על ידי ג'ינג'ר , 8/1/2012 05:27   בקטגוריות נשיקות, אהבה ויחסים, פסימי, אני אידיוט  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   5 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי:  ג'ינג'ר

גיל: 21

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

9,064
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ינג'ר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ינג'ר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ