לחם ושיכר

לפני כמה רגעים נתקפתי בתחושה שאני נעשית יותר אלימה לאחרונה, אבל אני לא יודעת אם אני נמצאת במצב לומר את זה. אני צריכה לעשות דברים בימים הקרובים, אבל בא לי רק לשכב במיטה ולא לזוז יותר אף פעם. וזה לא שרע לי או משהו, כן? זה פשוט שאני לא רוצה.

מחשבות רקורסיביות, קצת, אולי. או שאני סתם שואבת השראה מקריסה אינסופית.

קטעים,

ג'ינג'ר אייל.

בא לי שמישהו יבוא וישב איתי לקפה וסיגריה במרפסת. עכשיו.

אקראית להחריד,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה:

לאחרונה אני מדברת יותר ויותר עם מישהי מהלימודים (לא עתודאית) באנגלית. בדרך כלל בשעות היותר קטנות של הלילה. זה ממש נחמד.

זה יוצא שהיום

בא לי בעיקר

שמישהי

שאני לא מכיר

או אולי קצת

מישהי שעוד לא חיבקה אותי אף פעם

תבוא ותגיד לי

שהכל בסדר

ותחבק אותי

ברצף, למשך יומיים

וכשאהיה רעבה

נתחבק יותר חזק

ובסוף ניפול

כי לעמוד

במשך יומיים

זה לא קל כל כך

ובטח בסוף נירדם

ואז בא לי שזו תהייה היא

אותו הדבר

רק באולם

איפשהו בעיר שלי

עם פופקורן

ומשהו לשתות

ואנשים ממתכת

ובסופו של דבר, זה יהיה טוב

וזה לא שנדבר על זה לפני כן

אבל בסוף, בגלל האלכוהול, כנראה

נתנשק

ובסופו של דבר, זה יהיה בסדר

ואולי נחזור אלי

וזה לא שאני ארצה לעשות שום דבר

וסתם נשכב על המיטה שלי

עוד לא החלטתי איזו

ונצחק

ונתנשק

ואולי גם נצחק

ואז נתחבק

במשך יומיים

אולי שלושה

גג

שבוע

ואז יגיע הבוקר

ונתעורר

ונשתה קפה

ואני אשאר

אולי עד מחר

אולי מחרתיים

אולי אפילו עד הערב

ואז אני אלך לבית שבעיר שלי

ואז נדבר

ואז אני אישן

ואז אני אקום

ואז אני אסע הביתה

ואז הכל ימשיך

ובסופו של דבר, זה יהיה ככה.

אם מישהו יעז לקרוא לקיא הזה "שיר", או משהו שמזכיר את זה, אני אגיב לו תגובה זועפת.

עריכה:

אני אקרא לה לילי.

ג'ינג'ר אייל.

עריכה 2:

אוף, תאהבו אותי.