לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

no.6 - נאמבר 6



Avatarכינוי:  Nezumi

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2013

כרך 6: פרק 2 - מי זה שחזה במותו? (חלק א')


 

מי זה שהרג את רובין התרנגול?
אני, אמרה הציפור,
עם סכיני האפור,
אני זו שהרגה את רובין התרנגול.
מי זה שחזה במותו?
אני, אמר החרק,
עם אישוני הירקרק,
אני חזיתי במותו.

[אמא אווזה, 'רובין התרנגול'. תרגום מילולי בתחתית העמוד.]

 

 

האיש בהה בעיניים מרותקות במטבע הזהב שנתן לו אינוקשי.

 

"זה אמיתי," לחש אינוקשי לצדודיתו בעלת הסנטר הצר והבולט של האיש. הוא

הנמיך את קולו כדי להישמע כמה שיותר מאיים.

 

"זה זהב אמיתי... נכון?" גרוגרתו של האיש עלתה וירדה בגרונו.

 

"תבהה בו כמה שאתה רוצה. זה הדבר האמיתי, לא משנה איך 'תה מסתכל על זה."

 

"כ-כן... אתה צודק, זה אמיתי..."

 

"זה שלך." הפעם אינוקשי דיבר מעט מהר יותר, כאילו כדי לזרוק את דבריו לעבר

האיש. סנטרו של האיש רעד.

 

"שלי?"

 

"כן. שלך. אני אתן לך אותו."

 

"מה? אבל - אה - מטבע זהב שלם, זה הרבה כסף - "

 

"ברור, לא אמרתי שאתה מקבל את זה בחינם. אני לא איזה צדיק שיש לו כסף

 מיותר לבזבז. אני אתן לך את זה בתור תשלום על עבודה. מה אתה אומר?"

 

"עבודה?"

 

האיש העביר את מבטו ממטבע הזהב לאינוקשי. עיניו היו עגולות, כמו של

חיה קטנה מפוחדת. היה בהן צל של חשדנות.


מתחילים.

 

אינוקשי קמץ את אגרופו.


זה הרגע המכריע. אני לא יכול להשאיר לו מקום לחשוב, אני לא אתן לחשדות

להסתנן לו לראש. אני אנפנף לו בזהב מול העיניים. זה זהב, בנאדם, זהב.

לא משהו שהוא רואה כל יום. שלא לדבר על זה שהבחור רוצה כסף, צריך כסף...

אבל מצד שני, מי לא היה רוצה את הכסף? רק בן אדם גוסס...

 

כל מה שצריך זה רק לנפנף לאנשים את הדבר שהם הכי רוצים ממש מתחת לאף.

צריך ללכוד אותם בדיבורים ערמומיים. לדחוק אותם לפינה כך שלא יוכלו להימלט. 

ביסודיות ובמיומנות, לחקות את דרכי הפעולה של נזומי. כבר חוויתי את זה על

בשרי כל כך הרבה פעמים שזה מחליא אותי.

 

חה.

 

הוא כמעט היה יכול לשמוע את צחוקו המגחך של נזומי, וחיוכו המלגלג הייחודי

של הנער עלה במוחו.

 

אתה רואה, אתה יכול לעשות את זה, ממש כמו שלימדתי אותך. ילד טוב. תקבל

על זה פרס.

 

שתוק, נזומי. רק שתדע, לא לקחתי על עצמי את התפקיד הזה כדי לעזור לך.

אני עושה את זה בשביל מטילי הזהב. אני הולך על הגשר המסוכן הזה רק

כדי להשיג את מטילי הזהב.

 

הוא הניד בראשו כדי לנער מעליו את החיזיון של פניו של נזומי.


תפסיק להידחף לי לראש, אידיוט.

 

"עבודה... מה זאת אומרת?"

 

"עבודה זו עבודה. אני מבקש שתעשה עבודה מסוימת, תמורת מטבע זהב."

 

אינוקשי נקש באצבעותיו. האיש מצמץ, והצל החשדני בעיניו הפך בולט יותר.

 

שמו של האיש היה ג'ונתן*. הוא היה אחראי על עבודות הניקיון במתקן הכליאה, 

ומכר של אינוקשי. כבר במשך תקופה ארוכה סיפק ג'ונתן לאינוקשי את מלאי פסולת

המתקן ושאריות המזון שלו. כמובן, הייתה זו עסקה מתחת לשולחן - הברחה.

בערך פעם בשלושה ימים היה אינוקשי מקבל אספקה של שאריות מזון ופסולת,

ונותן לג'ונתן את שכרו בהתאם לשווי הסחורה - כמה מטבעות נחושת בד"כ, 

או מטבע כסף, במקרה שהביא משהו שווה במיוחד.

 

אבל הייתה זו כנראה הפעם הראשונה שהם ממש דיברו זה עם זה. בכל פעם

שנפגשו, הם היו מחליפים כמה מילים בודדות: "זה הכל", "תודה, הנה הכסף",

"טוב" - אי אפשר היה לקרוא לזה 'שיחות', והם גם לא יצרו קשר עין. כך זה תמיד היה.

 

ג'ונתן היה אחראי על ארגון האשפה במתקן הכליאה ושריפתה, והוא גם תפעל

את הרובוטים המנקים בתוך המתקן. כל יום הוא עבד לבדו בחדר קטן הסמוך

לאזור איסוף האשפה ולמשרפה, ובחדר ההוא הוא היה מתפעל מכונות.

 

"כשאני כאן, אני לא מדבר כל היום. אני לא פוגש אף אחד, אני לא מדבר עם אף

אחד. אני מרגיש ממש בודד. לפעמים אני לא בטוח אם אני עדיין אנושי, או שכבר

הפכתי למכונה." פעם אחת, באירוע נדיר, פלט האיש שורה של תלונות. אינוקשי

ענה לו בפיזור דעת. בטח קשה לך, הוא הנהן, אך בלבו הוא השיב לו בחריפות. 

 

תפסיק להיות תינוק.

 

חדר הבקרה על סילוק האשפה ושאריות המזון היה ממוקם בפינתו המרוחקת ביותר

של מתקן הכליאה. כל האשפה שנוצרה במתקן נאספה שם. המכונות מיינו אותה

והעבירו אותה למשרפה, המכונות וויסתו את טמפרטורת השריפה, ונפטרו מהאפר.

כמעט כל התהליך נעשה באופן אוטומטי. בשביל הפיקוח על עבודת המכונות

היה דרוש רק אדם אחד. כן, לעבוד לבד בלי לדבר עם אף אחד בטח היה לא נעים.

אז מה? לא מתים מלא לדבר עם אף אחד במשך יום שלם.


תנסה לחיות במצב שבו אתה כל כך, כל כך רעב, שכל היום אתה חושב רק על אוכל.

שאתה מלקק את האבנים בצד הדרך כדי להיות פחות רעב. בדידות? זה רק משחק

יוקרתי לאנשים שלא צריכים לדאוג למלא לעצמם את הבטן.

 

אבל את ההערות האלה העיר אינוקשי רק בלב. כלפי חוץ, הוא זייף רגשות של

סימפתיה, ואמר דברים כמו "בטח קשה לך". ג'ונתן היה שותף חשוב לעסקים. שום

דבר טוב לא היה יוצא לו מלהסתכסך איתו.

 

אף על פי שעבודות המיון, השריפה, וניקוי תא השריפה היו כולן אוטומטיות, השלב

הראשון היה צריך להתבצע בצורה ידנית. היה זה השלב של העברת האשפה מאזור

האיסוף אל המסוע. מסיבה כלשהי, זה היה השלב היחיד שלא נעשה באופן אוטומטי.

היה על ג'ונתן לתפעל בעצמו דחפור קטן כדי להרים את האשפה אל רצועת המסוע.

לפעמים הוא אף היה צריך להשתמש בכלי מיושן כמו את כדי להרים חלק מהפסולת

בעצמו. בשלב הזה הוא היה מוציא בזריזות אוכל שנזרק, או בגדים שעדיין נראו לבישים,

ומחביא אותם. אינוקשי היה קונה ממנו את מה שאסף, וכך הם עבדו. אינוקשי מכר

את הסחורה שלו למוכרי המזון ולחנויות הבגדים-מיד-שנייה בבלוק המערבי, והרוויח

סכומים יפים. 

 

היה זה מזל משמים בשביל אינוקשי - המטלה הידנית שבאה לפני התהליך האוטומטי.

רק כך הוא היה יכול לנהל את עסקיו.

 

במקום שבו עבד ג'ונתן לא היו מצלמות מעקב או מערכת אבטחה. אם משהו

היה קורה היה על ג'ונתן ללחוץ על כפתור החירום בלוח הבקרה שלו.

 

"גם אם אני אלחץ עליו, לא נראה לי שמישהו באמת יבוא לעזור לי." אינוקשי זכר

כיצד ג'ונתן מלמל זאת לעצמו בעודו בוהה בכפתור האדום.

 

על אף שהייתה הסעה שעברה דרך השער הראשי ולקחה את עובדי מתקן הכליאה 

למקומות העבודה המתאימים, לפי מה ששמע אינוקשי, ג'ונתן היה היחיד שנאלץ

להידחס למכונית קטנה ומיושנת.

 

"היחס הזה גורם לי להרגיש מושפל לגמרי. כבר לא נשארה לי טיפת גאווה."

 

הייתה זו עוד אחת מהתלונות שלו. בזמן האחרון החל ג'ונתן להתלונן יותר ויותר.

 

גאווה? חה, קודם שמענו על בדידות, ועכשיו זו גאווה? הוצאת עוד צעצוע יוקרתי

להשוויץ בו, הא? פחח, אתה לא יכול לפחות לדבר על משהו שימלא לי את הבטן?

 

את ההערות האלו, כמובן, העיר אינוקשי בלבו בלבד.

 

הבדידות של ג'ונתן והגאווה שלו לא היו רלוונטיות. הדבר החשוב היה העובדה

שהיה זה המקום היחיד שלא נכלל במערך המצלמות הצפוף שרישת את כל

מתקן הכליאה. זה גם היה המקום היחיד שהיה מחובר ישירות לבלוק המערבי

ולנאמבר 6, בלי שום מחסומים. טבעי היה שנזומי ישים עין על המקום הזה.

אך זה היה בלתי אפשרי להיכנס מכאן למתקן הכליאה. המסדרון שהוביל

לאזורים המרכזיים היה חסום עם דלת כפולה, שלא ניתן היה לפתוח מהצד של ג'ונתן.

 

מי שתכנן את הבניין האדיר הזה עשה ממנו צינוק שההסתננות אליו והבריחה ממנו

קשות להפליא. אולי הוא השקיע בזה כל כך הרבה אנרגיה ומאמצים שלא הייתה

לו תשומת לב מיותרת להשקיע במערכת סילוק האשפה. או שאולי הוא פשוט לא

התחשב באנשים שטיפלו בפסולת. אפילו בלשכת הביטחון, שניהלה את מתקן

הכליאה, בטח לא היה אף פקיד אחד שדאג לתנאי העבודה של ג'ונתן. אם הייתה

מתרחשת במהלך עבודתו של ג'ונתן תאונה, והוא היה נפצע פציעה חמורה העלולה

לסכן את חייו, לא היה שום סיכוי שדלת המתקן תיפתח מבפנים כדי להכניס

עזרה רפואית. הדלת הייתה נשארת סגורה, ואף אחד לא היה בא להציל את ג'ונתן.

 

המחשבה הזאת עוררה באינוקשי תחושה מוזרה.

 

בתור דייר בלוסט טאון, ג'ונתן נחשב לחצי-תושב. אך הוא בכל זאת חי בתוך

העיר. הוא אמנם היה עני, אך הוא היה יכול לחיות בלי הפחד מכאב, בלי הפחד

מלגווע ברעב או לקפוא מקור. הוא היה בר מזל מספיק כדי להתלונן על בדידות.

בעיני אנשים מהבלוק המערבי, אנשים כמו אינוקשי, החיים שלו היו גן עדן.

 

למרות שהשניים ניהלו רק שיחות קצרצרות, אינוקשי היה יכול לראות שג'ונתן הוא

אדם הגון ונחמד. אבל גם בעיניו של ג'ונתן אינוקשי ראה לפעמים בוז ותחושה של

עליונות לעומתו - תושב הבלוק המערבי.

 

אני יותר טוב ממנו.

אני יכול לאכול כשאני רעב.

אני לא צריך לקפוא מקור בחורף.

אני תושב של נאמבר 6.

אז אני יותר טוב ממנו.

 

זה היה מגוחך.

 

בני אדם ממיינים אנשים אחרים לפי מעמדות. מי שמתנשאים מעליו ומזלזלים בו

יתנשא מעל אחרים ויזלזל בהם. זה לא היה מנגנון חברתי שנכפה עליהם - 

החלוקה הזו הגיעה מליבם של האנשים, מרצונם האישי.

 

ג'ונתן, שאנשים ממעמד גבוה יותר בנאמבר 6 העניקו לו יחס גרוע מזה של מכונה,

ג'ונתן, שהתלונן ונפגע מהיחס הזה, הראה יחס של עליונות כלפי אינוקשי, משום

שהוא חי בפאתי הבלוק המערבי. הוא התנשא מעליו.

 

זה היה מגוחך. וזה היה משונה.

 

לפעמים חשב אינוקשי שבני אדם הם חיות טיפשות יותר מכלבים. גם לכלבים יש

סדר חברתי, אך הוא מבוסס על החוזק שלהם - ולא על הייחוס שלהם, על הפרווה

שלהם, או על מקום הולדתם.

 

למה אנשים טורחים בכלל לעשות דבר כזה, שאפילו כלבים לא עושים? זה מגוחך -

 

כולנו אותו הדבר.

 

לפתע הוא נזכר בקול. הקול החלוש הדהד עמוק באוזניו. זה לא היה קולו של נזומי.

גם הקול של נזומי היה ברור, אך הוא לא היה עדין כמו הקול הזה.


שיון....


ילד מוזר ומפונק עם שיער לבן. שלא לדבר על זה שהוא בכלל פושע נמלט ומבוקש,

ממדרגה ראשונה. אתה לא פשוט קם בבוקר ומחליט להיות משהו כזה. זה די

מדהים, למען האמת. אבל מצד שני, הוא מעופף על כל הראש... אני לא מצליח

להבין אותו. הוא כזה ילד מוזר.

 

אבל הוא אמר את זה פעם.

 

הם בני אדם בדיוק כמונו, אינוקשי.

 

ואז שאלתי אותו -

 

ואתה ואני בני אדם שווים?

 

כן.

 

האנשים בנאמבר 6 ואנחנו בדיוק אותם בני אדם? התשובה הייתה ברורה, ללא

כל צל של היסוס.

 

כן.

 

שיון. הוא היה ילד מוזר לגמרי.


היי, שיון. אתה לא מסתכל על אנשים לפי מעמדות? בכלל? אתה לא מצייר קווי

הפרדה בין קבוצות של אנשים אף פעם? אתה לא מזלזל באנשים לפעמים, ומרגיש

שאתה יותר טוב מהם בגלל זה?

 

שיון, בתור בני אדם, האם כולנו באמת שווים?

 

"מה זאת אומרת... עבודה?" שאל אותו קול צרוד. מוחו של אינוקשי, שהיה טרוד

במחשבות, הגיב באיטיות.

 

"הא?"

 

"בשביל מטבע הזהב... מה אני צריך לעשות?"

 

"אה, כן! זה." הוא בלע את הפיתיון הרבה יותר מהר משציפיתי. הסבאל'ה הזה

בטח ממש צריך את הכסף.

 

"רק שיהיה ברור, אני לא לוקח על עצמי עבודה מסוכנת," אמר ג'ונתן במהירות.

"הולך להיוולד לי תינוק באביב. אני עדיין צריך לעבוד ולהרוויח כסף טוב לעתיד.

אין שום סיכוי שאני מסכים לעבודה שתסכן את החיים שלי."


הבנתי. בסדר, בסדר. אתה לא רוצה להסתכן. אבל אתה עדיין ממש צריך את

הכסף, ואתה תעשה כמעט כל דבר. בסדר.

 

אינוקשי צמצם את עיניו, וחיוך התפשט על שפתיו באיטיות. גם את החיוך הזה

הוא למד מנזומי. כשרוצים לשדל מישהו, מחייכים אליו בעדינות, ממש ככה.

ואם אפשר, חיוך יפהפה, עוצר נשימה. 


סיכוי קלוש שאני אצליח לעשות משהו כזה. אני לא שחקן, אני לא יכול לכשף

אנשים בקלות כמו נזומי.

 

הוא ניסה לחייך בכל מקרה. ואז... מה בא אחר כך, נזומי?

 

הלב שלו פעם במהירות. אינוקשי הרגיש כיצד ליבו הולם בחזה שלו. הוא שמע

את הפעימות באוזניו. כפות ידיו הזיעו כשהוא קמץ אותן לאגרופים. זיעה זלגה

במורד גבו. הגרון שלו היה יבש, והוא הרגיש כאילו הלשון שלו עשויה נייר זכוכית.

 

הלחץ כמעט הטריף את אינוקשי.

 

הוא ידע שעליו לפתות את האיש למלכודת בכל שיטה אפשרית. שעליו לגרום לו

לעשות את מה שהוא רוצה, בכל מחיר. הוא חייב לגרום לו לעשות את זה.

אם יכשל, נתיב הבריחה של נזומי ושיון ייסגר לגמרי. הוא לא יוכל לראות אותם

שוב לעולם.

 

זה היה הימור פזיז כבר מההתחלה. היה להם סיכוי של פחות מאחוז אחד

לצאת ממתקן הכליאה. השניים הלכו בכל מקרה, וזה היה טיפשי מצדם, לדעתו.

טיפשות כזאת הוא עוד לא ראה. זה היה הגיוני שהטיפשות תביא עליהם חורבן.

הם יקצרו את היבול שהם זרעו.

 

אני יודע את זה. אני יודע. אבל עדיין -

 

אבל אני עדיין מקווה שהם יחזרו. אני עדיין רוצה לראות אותם שוב. כן, ברור

שהמטרה שלי היא גם מטילי הזהב. המחשבה על הר של זהב מסנוורת לי את

העיניים. אבל אני גם רוצה לראות אותם. אני רוצה לשמוע את זה שוב, באוזניים

שלי - את הצחוק של נזומי ואת הטון הסרקסטי שלו, את הדיבור המשונה של שיון.

 

'אה, חזרתם.'

 

'בהחלט. אמרתי לך שאני אחזור. אני לא מבטיח בלי לקיים.'

 

'פחח, תפסיק לעשות את עצמך כזה קשוח. זה אומר שאני עוד פעם אצטרך

לשמוע אותכם מקשקשים בלי הפסקה, הא? איזה כיף לי.'

 

'סליחה שהדאגנו אותך, אינוקשי.'

 

'הדאגתם? חה, שיון, אתה חולם? לא דאגתי אפילו טיפ - '

 

'דאגת לנו, נכון?'

 

'דביל.'


הוא רצה לנהל איתם את השיחה הזאת. הוא רצה לדבר איתם ככה. אני...

אני באמת, ברצינות, מתפלל שתחיו, ושתחזרו לכאן בחיים. אני לא מתפלל

לאלוהים. אני לא אהיה תלוי בו. אני אתפלל לעצמי, ואהיה תלוי בעצמי. אני אעשה

כל מה שאני יכול לעשות. בלי לוותר אף פעם... אני אמשיך להאמין בעצמי ובכם.


אתה לא חושב שזו המשמעות של להתפלל, נזומי?

 

ג'ונתן משך את סנטרו לאחור למראה חיוכו של אינוקשי. אז זה לא הצליח לי

כמו שזה עובד לנזומי. לא יודע, אולי נראיתי קצת נוקשה, וזה גרם לג'ונתן לחשוד.

 

אינוקשי כחכח בגרונו, ומחה את החיוך משפתיו. 

 

"איזה יופי. מזל טוב. אל תדאג, אני לא הולך לבקש ממך לעשות משהו מטומטם

כמו לוותר על החיים שלך בשביל הכסף. זו עבודה פשוטה. ממש פשוטה. אבל

רק אתה יכול לעשות את זה. בגלל זה היא שווה מטבע זהב."

 

"זה פשוט, אבל זה שווה מטבע זהב," חזר ג'ונתן על דבריו בחשדנות.

 

"כמו שאמרתי, אין אף אחד חוץ ממך שיכול לעשות את זה. אין לי ברירה אלא

להסתמך עליך, ג'ונתן. באמת. רק אתה יכול לעשות את זה. ואני יודע שאתה

יכול לעשות את זה."

 

פניו של ג'ונתן נרגעו במקצת. 

 

רק אתה יכול לעשות את זה.


ואתה יכול לעשות את זה.

 

צריך ללטף את האגו שלו. בעדינות, במילים, להרגיע את הכבוד העצמי החבול שלו

ואת הגאווה הפגועה שלו.

 

"בבקשה, תעבוד איתי, ג'ונתן."

 

"זה לא כל כך פשוט... מה אני צריך לעשות?"

 

"אני רוצה שתשבש את העבודה של הרובוטים המנקים."

 

"הא?"

 

"אתה אחראי גם על סילוק פסולת וגם על הרובוטים המנקים, נכון?"

 

"אה - טוב, כן. אבל כל מה שאני עושה זה רק ללחוץ על מתג הבקרה ברובוטים

שנמצאים במצב המתנה. אחר כך הרובוטים מתחילים לנקות לבד. אני רק צריך

לכוונן אותם פעם בחודש."

 

"ומתי הכוונון הבא שלהם?"

 

"עוד שבוע."

 

"אי אפשר לעשות את זה מחר?"

 

"מחר? מחר היום הקדוש."

 

"אה, נכון. החג של נאמבר 6."

 

"כן, זה - זה חג, אז רוב העובדים בחופש... גם אני."

 

"לך אין חופש," אמר אינוקשי. "אמרת לי בעצמך. יש לך רק שלושה ימי חופש

בחודש, ואפילו היום הקדוש לא נחשב לך. אתה התלוננת לי על זה, לא?"

 

"כן, א-אבל..."

 

"זה לא מסובך במיוחד. אתה תמציא איזה תירוץ, למשל, ששמת לב שיש משהו

קצת מוזר בתנועות שלהם - ותקדים את עבודות התחזוקה בשבוע. זה הכל."

 

"אין סיכוי ש - "

 

"אתה יכול לעשות את זה. זה בטח קרה כבר הרבה פעמים." שיון סיפר לו על זה

פעם.

 

"רובוטים מנקים צריכים לעשות תנועות הרבה יותר מורכבות ממה שאתה חושב. 

אם הם היו אותו הדבר כמו איפו והשאר (באותו הרגע פלט אינוקשי בהיסח הדעת

שאלה על טיבו של ה'איפו' המדובר - והיה מתוסכל לגלות שזהו שם של רובוט, 

שככל הנראה ניתן לו על ידי חברו של שיון לעבודה, שמת. הוא אמר שקראו להם

איפו, ניהוֹ, וסמפו. צעד, שני צעדים, שלושה צעדים. חה, לא להאמין כמה שהילד

הזה בעננים. הוא היה משועשע לנוכח העובדה ששיון קרא בשמותיהם של

הרובוטים בחיבה, כמו שהיה קורא לעכברים), והיו צריכים רק לנקות את הפארק,

הם היו יכולים להסתפק בתנועות פשוטות יחסית, כי מיון האשפה לא דורש

רגישות גדולה. אבל הם עובדים בתוך בניין, ולא סתם במשק בית רגיל, אלא

במקום שנאספת בו אשפה ממגוון תחומים שונים. אי אפשר להסתפק בסוג

אחד של תנועות פשוטות. יש גורמים שמשתנים בהתאם לאזור שממנו מגיעה

האשפה, למשל הסוג שלה ועד כמה היא מלכלכת, ואני די בטוח שבשביל זה

צריך מנגנונים הרבה יותר מורכבים."

 

"זאת אומרת שצריך תחזוקה יסודית. ותמיד יש סיכוי שהם יתקלקלו."


את המשפט הזה אמר נזומי, אם אני זוכר נכון. ואז שיון הנהן.

 

"מהניסיון שלי, הייתי אומר שבטח יש להם הרבה בעיות קטנות, כמו ירידה

ביכולת המיון וההבדלה, או תנועות איטיות, או משהו בסגנון."

 

"הבנתי."


ואז נזומי חייך את החצי חיוך הזה שלו, והסתכל עלי. לא אהבתי את איך שהוא

הסתכל עלי. הייתה במבט הזה משמעות גדולה, כאילו הוא רמז משהו. שום דבר

טוב לא יכול לצאת מזה שנזומי עושה עיניים ככה. ניתקתי את הקשר עין איתו

כמה שיותר מהר. אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

 

אז עוד לא הבנתי ממש את המשמעות של המבט הזה. עכשיו אני יודע. 'אינוקשי,

זו ההזדמנות שלך. זה תפקיד מפתח, תדאג לשחק אותו כמו שצריך.'


אני יודע. חכה ותראה, נזומי. אני אהיה כל כך טוב, שהמשחק המוגזם שלך

יראה כמו בדיחה.




[תרגום מילולי:

מי הרג את רובין התרנגול?

אני, אמר העורב,

עם החץ וקשת שלי,

אני הרגתי את רובין התרנגול.

מי חזה במותו?

אני, אמר הזבוב,

עם עיני הקטנה,

אני חזיתי במותו.]

 

*במקור גטסויאקו.

 

 

סוף-סוף! חחח כל כך הרבה זמן לא עדכנתי....

אבל אני עדיין חייבת לסיים את זה, ואני לא מתכוונת לוותר!

(האמת, אני מרגישה כאילו עברה חצי שנה מאז העדכון

האחרון שלי, אבל עברו רק חודשיים ומשהו ><)

 

 


נכתב על ידי Nezumi , 3/4/2013 22:05  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,853
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNezumi אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Nezumi ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ