לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מרד היענים

הנכס הגדול של ישראל הוא לא תהליך השלום הפטישיסטי, בים של עריצות שמקיף אותנו הנכס הכי גדול שלנו זו החירות. בלוג אקטואליה החושף את האידאולוגיה הפוליטית דתית שמניעה את תנועת הג'יהאד העולמי ואת בני בריתם השימושיים מהשמאל ואיך הברית הזו באה לידי ביטוי

Avatarכינוי:  מרד היענים

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

12/2011

דרשה למערב - מאת: אוריאנה פלאצ'י


אני לא מסתתרת. אני נשארת בבית כי אני אוהבת להישאר בבית, ובבית אני עובדת. אני לא הופעתי בציבור במשך עשר שנים לפחות. ללא ראיונות, ללא טלוויזיה. אז למה אני כאן ? מכיוון, שמאז ה -11 בספטמבר, אנחנו במלחמה. בגלל שקו החזית של המלחמה, הוא כאן, באמריקה. כי כשהייתי כתבת צבאית, תמיד רציתי להיות בקו החזית. והפעם, במלחמה הזאת, אני לא מרגישה ככתבת מלחמה. אני מרגישה כמו חייל. חובתו של חייל היא להילחם. וכדי להילחם את המלחמה הזאת, אני מגייסת נשק אישי. זה לא אקדח. זה ספר קטן, "הזעם והגאווה" שמו. נשק החייל שלי הוא הנשק של האמת. האמת שמתחילה עם האמת שאני מנציחה על דפים אלה:
מאפגניסטן לסודן, מפלסטין לפקיסטן, ממלזיה ועד איראן, מצרים לעיראק, מאלג'יריה עד סנגל,מסוריה  וקניה, מלוב ועד צ'אד, מלבנון ועד מרוקו, מאינדונזיה ועד תימן, מערב הסעודית וסומליה, השנאה  למערב מתנפחת כמו אש המוזנת מהרוח. וחסידיו של הפונדמנטליזם האיסלאמי מוכפלים כמו פרוטוזור של תא המתפצל והופך לשני תאים ולאחר מכן ארבעה ואז שמונה עשרה,שלושים ושתיים ועד האינסוף. מי שאינם מודעים לכך רק צריכים להסתכל על התמונות שהטלוויזיה מביאה לנו מדי יום. ההמונים שצועדים ברחובות  באיסלמבאד, בככרות של ניירובי, במסגדים של טהראן. את פניהם האכזריים, את האגרופים המאיימים. השריפות ששורפות את הדגל האמריקאי ואת התמונות של בוש.
  העימות בינינו לבינם אינו התנגשות צבאית. הו, לא. זהוא עימות תרבותי, דתי. והניצחונות הצבאיים   שלנו  לא יפתרו את מתקפות הטרור האסלאמי. להיפך, הם יעודדו אותם. הם יחריפו אותם. הגרוע ביותר עתיד לבוא. 
 

  הנשיא בוש אמר, "אנו מסרבים לחיות בפחד." משפט יפה, יפה מאוד. אהבתי את זה! אבל לא מדויק, אדוני הנשיא, משום שהמערב חי בפחד. אנשים  פוחדים לדבר נגד איסלאם. מפחדים להעליב, ולהענש על העלבת בני אללה. אתה יכול להעליב את הנוצרים, הבודהיסטים, ההינדים, את היהודים. אתה יכול להשמיץ את הקתולים, אתה יכול לירוק על  המדונה, ישו הנוצרי. אך, אבוי לו לאזרח אשר מבטא מילה נגד הדת האיסלאמית. הספר הקטן שלי לא עדין עם האיסלאם. בקטעים מסוימים, הוא אפילו אכזרי כלפיו. אבל הספר הרבה יותר אכזרי איתנו: איתנו האיטלקים ,איתנו האירופים ,איתנו האמריקאים.  אני קוראת לספר שלי דרשה, והיא מיועדת לאיטלקים, לאירופאים, לאנשי המערב. יחד עם הזעם, הדרשה הזו משחררת גאווה על התרבות שלהם, התרבות שלי. כי תרבות זו,למרות הטעויות שלה,מגרעותיה, אפילו מעשי האכזריות שלה, נתנה כל כך הרבה לעולם. היא הניעה אותנו מהאוהלים של המדבריות והבקתות של היער לתוך כבודה של הציוויליזציה. היא נתנה לנו את הקונספט של היופי, של מוסר, של חופש, שוויון. היא עברה מסע ייחודי בתחום החברתי, בתחום המדע. היא מחקה מחלות. הוא המציאה כלים כדי להפוך את החיים לקלים יותר ומתוחכמים.

בכלים אלה, גם האויב שלנו יכול להשתמש, כדי להרוג אותנו. היא הביאה אותנו אל הירח ולמאדים.

לא ניתן לומר את זה על התרבות האחרת. התרבות, אשר ייצרה וממשיכה לייצר רק דת, אשר בכל מובן כולאת את נשותיה מאחורי בורקה או צ'אדור, אשר לא מלווה בטיפה קטנה של חופש, טיפה של דמוקרטיה, אשר משעבדת את אנשיה תחת משטרים תאוקרטים מעיקים.

 

סוקרטס ואריסטו הרקליטוס לא היו מולות. גם לא ישוע המשיח. לאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו,גלילאו, קופרניקוס וניוטון, פסטר איינשטיין, גם הם.
הספר שלי הוא גם "אני מאשים". הוא נכתב כדי להאשים אותנו בפחדנות, צביעות, דמגוגיה, עצלות ואומללות מוסרית, ואת כל מה שהם מביאים איתם. הטיפשות, העיסוק הבלתי נסבל בפוליטיקלי קורקט. דלות בתי הספר שלנו, האוניברסיטאות שלנו, הצעירים שלנו, אנשים לעיתים קרובות אפילו לא יודעים את הסיפור של המדינה שלהם, שמות כמו ג'פרסון, פרנקלין, רובספייר, נפוליאון, גאריבלדי. ואין הבנה כי חופש אינו יכול להתקיים ללא משמעת, משמעת עצמית.אני מאשימה את עצמנו גם בפשע אחר: אובדן התשוקה. האם לא הבנתם מה מניע את אויבינו? מה מאפשר להם להילחם את המלחמה הזו נגדנו? התשוקה! יש להם את תשוקה! יש להם תשוקה כל כך חזקה, עד כי הם יכולים למות בשבילה! המנהיגים שלהם, גם, כמובן. פגשתי את ח'ומייני. שוחחתי איתו במשך יותר משש שעות ברוגע, ואני אומרת לכם כי האיש היה איש של תשוקה. מעולם לא פגשתי את בן לאדן. אבל הבחנתי בעיניו. והקשבתי לקולו. ואני אומרת לכם כי האיש הזה הוא איש של תשוקה. אנחנו איבדנו את התשוקה.
אבל אני לא,התשוקה רותחת בתוכי. אני, גם אני מוכנה למות למען התשוקה. אבל סביבי, אני לא רואה שום תשוקה. אפילו אלה ששונאים אותי,תוקפים אותי ומעליבים אותי,עושים זאת בלי להט. הם רכיכות, לא גברים ונשים. ציוויליזציה ותרבות, אינן יכולות לשרוד ללא תשוקה, אינן יכולות להנצל ללא תשוקה. אם המערב לא יתעורר, אם אנחנו לא נחיה את התשוקה, אנחנו אבודים.
 
לצטט מהספר שלי:
"הבעיה היא שהפתרון אינו תלוי במותו של אוסאמה בן לאדן. מכיוון שהאוסאמה בן לאדנים הם רבים מדי, הם משובטים כמו הכבשים של מעבדות המחקר שלנו. למעשה, מיטב המלומדים והאינטיליגנטים ביותר שלהם,לא נשארים במדינות המוסלמיות ... הם חיים במדינות שלנו, בערים שלנו, באוניברסיטאות שלנו, בחברות העסקים שלנו. יש להם קשרים מצוינים עם הכנסיות שלנו, הבנקים שלנו, הטלוויזיות שלנו, הרדיו שלנו, העיתונים שלנו, השותפים שלנו, ארגונים אקדמיים שלנו, האיגודים המקצועיים שלנו, המפלגות שלנו .... גרוע מכך, הם חיים בלב חברה מערבית מארחת שלא שואלת על ההבדלים ביניהם, שלא בודקת את הכוונות הרעות שלהם, שלא מדכאת את הקנאות הקודרת שלהם."
אם אנחנו נמשיך להישאר אדישים, הם יהיו  יותר ויותר. הם ידרשו יותר ויותר, הם יסטרו לנו  וינהלו אותנו יותר ויותר. עד הנקודה שנשתעבד.

 

נכתב על ידי מרד היענים , 17/12/2011 00:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נועם ב-17/12/2011 01:10



1,193
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , זכויות אדם , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרד היענים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרד היענים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ