לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גן העדן שמצאתי בכפר בבולגריה

הבלוג מיועד לחברים השואלים אותי איך ולמה בולגריה. ברור לי שיהיו גם מבקרים מזדמנים, אך ההתייחסות והתוכן בבלוג יהיו אישיים מאד ואינני בטוח שאדם שלא מכיר אותי ואת חבריי יוכל "לבלוע" את תוכנו.

Avatarכינוי:  lusht

בן: 73

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

10/2018

קטע 46- רשמים מקצת אחרי אמצע סוף החיים. סתיו 2018 – בוקובינה, סיציליה, בולגריה


שלום ילדים, שלום חברים,

 

אם תשאלו אותי מדוע "זזתי" מאמצע סוף החיים ל"קצת אחרי אמצע סוף החיים", התשובה לכך היא נייר הטואלט המבושם שאסתר קנתה (בטעות) בסופר בולגרי. כשפגשתי את הריח של זה, הרגשתי איך שחלק ממספר שנים שעוד נותרו לי הולכים ועוזבים את דמי. אני מבין איך שזה קרה ברמה הפילוסופית. הרי אנחנו כל הזמן רודפים להשיג אושר, וברמת ההכרתית הנוכחית של כלל האנושות, נדמה לנו שהאושר נמצא מחוץ לנו- בסיציליה, ביאכטה, בבתים המפוארים, בנייר טואלט מבושם. אני לא אומר שזה לא עוזר (נייר הטואלט – ממש לא עוזר), אך ראו את השיפור ברמת חיינו במאה השנים אחרונות עם פרוץ הטכנולוגיה והמדע, ויחד עם זה - שום דבר לא מזיז אותנו מהעיסוק הקבוע "באפור" המבושם.

כל החכמים מבודה, סוקראטס, ועד יונג, פרויד ועכשיו – יובל נוח הררי ומלקום גלאדוול אומרים לנו – למד את עצמך! למד את עצמך כדי לחיות במציאות, לראות רק מה שיש ולא את סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו זה עשרות שנים....  איך? איך עושים זאת מתוך החיים שהם סיפור.... ?

אני די מתבייש לגלות לכם שהשנה ביקרתי פעמיים ברומניה. הביקור הראשון, אותו רציתי להחביא מכם , היה בסוף החורף שלנו ולא שלהם. הם לא שמעו על טו' בשבט ולא על השקדייה הפורחת. במקום זה, הם הרביצו בנו עם גשם קפוא, כזה שהופך כל כביש למגרש הוקי קרח. בהתחלת ההרבצה לא זזנו. לא זזנו, לא זזנו כמה ימים ואחר כך כששמענו שמתחילים לפחד שהמטוסים לא יוכלו להמריא,  ברחנו הביתה תוך כידי השמעת קולות של שטיח מבויש.


הביקור השני היה  מיוחד. זה מספר שנים הצלחתי לדחות את תחנוניו של אחד מבניי לבקר איתו במחוזות ילדותי שבמחוז בוקובינה – (רומניה החל מ 1920, לפני כן – מחוז באימפריה האוסטרו הונגרית) והשנה זה הצליח לו. פשוט קנה כרטיסים והעמיד אותי בפני עובדה. הביקור השאיר את רשמיו על שנינו. בני ראה איך השואה ואחר כך הגירת שארית הפליטה לארץ, השאירו עיירות יהודיות ללא יהודים כלל. כשאתה רואה בית כנסת מפואר סגור עם מנעול מחליד או בית כנסת מפואר עם חור ענק בתקרה – אתה מבין מה היה פה לפני לא מעט זמן ואיך שזה נקטע או נגמר.



בית הכנסת הגדול של ראדאוץ. מנעול כבד וחלוד על דלת הכניסה. עברנו דרכו בשישי בערב וגם בשבת בבוקר. אף אחד לא דרש בו.



בית הכנסת הגדול של דורנה. חור ענק פעור בתקרה. GHEORGHE מקבל משכורת מהתאחדות עולי בוקובינה לשמור על הקיים.



בני מצא קבר משנת 1700 בבית הכברות היהודי בסוצאבה.

בי, לא היה כל געגוע למקום. תמיד הייתה בי שנאה כלפי הרומנים שלימדו את הגרמנים איך עושים שואה (פוגרום בוקרשט בו נתלו יהודים חיים על ווי בית מטבחיים, פוגרום יאשי של 1941 בו נתנו לרכבות מלאות ב 14850 יהודים כלואים למות מצמאה, ללא שאף רומני יושיט בקבוק מים, וכל אלה ללא שום חייל גרמני בסביבה. אתה מבין זאת? )

אך מה לעשות? הטבע האנושי לא נתן לי להישאר אטום בפני היופי של הנופים ההררים והכפרים המטופחים ולא אטום בפני הזיכרונות של ימי הילדות וההתבגרות היפיפיים ולא אטום בפני זיכרונות פניהם המאושרים של חבריי היהודים איתם גדלתי, שעם חלקם אני מתרועה בארץ .  יפה שם, זה לא מילה! אני, שיודע מה זה כפר במזרח אירופה (כיוון שאני חי כעת בכפר כזה), לא יכולתי שלא להישאר עם פה פעור ממראהו של הכפר הרומני באזור של: , Campulung Dorna, Solca, G. Humorului .לא רק שהבתים יפים ומטופחים, האנשים נראים טוב ונראה שטוב להם בחיים. לא הצלחתי לפצח את סודם. חידה.



אוי כמה יפה פה 1



אוי כמה יפה פה 2



אוי כמה יפה פה 3



פה כאן 4

לעומת אנשי הכפר הרומני, אנשי סיציליה נראו לי טרודים. החיים של הסיציליאני לא קלים. החקלאות הזעירה שמפרנסת בכבוד את האיכר הרומני לא מסוגלת לספק את צרכיו של האיכר הסיציליאני החי על פי מחירון של האיחוד האירופאי. כעת כל איטליה במשבר כלכלי מעיק, אך לפני פרוץ המשבר כשאיטליה הייתה לאמבורגיני, הם השאירו את סיציליה "בחושך הדרומי" שהפך את הפער שבין הצפון המלומד והעשיר לבין הדרום המפגר לבלתי ניתן לסגירה.

למזלה, סיציליה יפה ומעניינת. לראות בזה לאחר זה אמפיתיאטרון יווני, תיאטרון רומי, המבצר ביזנטי, מבצר ערבי, מבצר נורמני, מנזר ביזנטי, כנסיה קתולית בסגנון ספרדי קשוח, כנסיה קתולית בסגנון ברוק כבד, השער של גריבאלדי והרבה הרבה ארכימדס ו Vincenzo Bellini ( ­­כל חתיכת כיכר, פרק ציבורי או נקניק נושא את שמו של המלחין) וגם הרבה מאד ארמונות של אנשי שררה לשעבר. זאת העיר קטניה וההיסטוריה של סיציליה בטיים –ליין מדויק. כל ההיסטוריה המדהימה של סיציליה מסתיימת ב1861 כשהיא נכבשת על ידי גאריבלדי ומצורפת בכוח לממלכת איטליה. הוראאאאה. ויוה איטליה



קשת בענן אחר הגשם בריפוסטו

האזור הכפרי של סיציליה - זה משהו אחר לגמרי. הכפרים לאורך החוף – שהם הרוב – הפכו למוקדי תיירות ואבדו את הנשמה הכפרית. הכפריים שטיפלה רחוקים מהחוף – גם הם מנסים בכל כוחם למשוך את התייר בעזרת הנופים של הר הגעש אטנה וגסטרונומיה ייחודית מבוססת על גבינת פיקורינו הייחודית לסיציליה בשל המרעה העשיר על מדרונות הר האטנה וגם הרבה מאוד פסטו וריבות מכל הסוגים. והתיירים מגיעים. אנחנו, בלי רכב שכור, בתחבורה ציבורית, הגענו לכל המקומות המומלצים בחוף המזרחי של סיציליה.

הר הגעש אטנה הוא בין הפעילים בעולם. ההתפרצויות מכיפת ההר הם יחסית נדירות (בממוצע – פעם ב 40 שנה, שזה אומר שכל מזרח סיציליאני הווה התפרצות רצינית לפחות פעם בחיים), אך ההתפרצויות והדליפות "מהצנרת הצדדית" הן מתחוללות כל הזמן. לפני שנה סגרו את שדה התעופה של קטניה ל 48 שעות כי "צינור צדדי" שנמצא כ 75 ק"מ מכיפת ההר התחיל לדלוף עשן ואפר.

אז שאלנו את עצמנו – מדוע ממשיכים לגור מיליון אנשים בסביבת ההר. מצאנו הרבה צידוקים בעד ונגד. אני מביא את הצידוק של דן אלמגור בשיר ששרה חווה אלברשטיין  - "לפתח הר געש" כאנלוגיה לחיים בארץ.

"אך הם דבקים למדרונות ההר, 
ומחכים אולי, אולי מחר? 
ומקווים ליום, שעוד יבוא, 
שבו ההר ישקוט מזעפו. 
ואז על הבזלת השחורה 
איך אז יוריק הדשא ויפרח 
אחת ולתמיד!"



בריכת המשושים של נחל הזוויתן של אטנה (אלקנטארה )



מבט על עיררת טאורמינה מהכפר קאסטלמולה. מרשים.



בדרך לקאסטלמולה

טוב. בולגריה. הבית קיבל אותנו בברכה. הכל היה כפי שהשארנו כשעזבנו בתחילת יולי. השכנות מהרו להגיע עם תפוחי עץ ותפוחי אדמה. הביאו לי גם את חלקי בעץ האגסים שבגינתי שאת פרותיו מהרו הן לקטוף. הן לא ידעו את מועד בואנו וגם ראיתי על פניה של השכנה אדומת השיער ואדומת הפנים מעין זיק של התנצלות. יפה .

בולגריה היא בולגריה וברדיוס של מעבר 30 ק"מ ממרכזן של הערים הגדולות, בולגריה לא משתנת.

אפשר להסתכל על התופעה בשני הכיוונים.אני מעדיף לראות זאת בחיוב ולא בגלל האינטרס הצר האגואיסטי.

לאן יש להם מקום להשתנות? יכולים הם מחר להקים סטארט אפ העוסק באגריטק ? אז זהו. נשארים במקום. מגדלים דובדבנים, ת"ע ותפוחי אדמה לשיווק ארצי ואת כל הירקות העונתיים לצריכה עצמית. מגדלים קצת תירס עבור החזיר וזהו. המדינה נותנת לכל אחד מעבר לגיל 55 קצבה חודשית של לפחות 165 לב (90 יורו) לחודש.. הבעיה החמורה היא עם הצעירים שלא לומדים ולא עובדים ורובם של אלה נמצאים בחלק החלש של האוכלוסייה – הבולגרים העניים (חסרי אדמות) וצוענים. הנכד הגדול של מאריה למד מקצוע טכני ועובד כעת באחד החברות הסלולר. מרויח 1000 יורו לחודש. זאת המשכורת הגבוהה ביותר ששמעתי עליה. פקיד הבנק שלי מרוויח רק 500 יורו והמורה לאנגלית בגימנסיה של קיוסטנדיל רק 350 יורו. יש כעת הרבה אנשים בני 30-40 בכפר שלא עובדים, אך ייתכן שאלה בעלי האדמות שסיימו זה עתה לאסוף את היבול ושורפים קצת הכסף על בקבוק קטן של ראקייה אותו הם מוהלים עם משקה מתוק בטעם פרי .

בואו נעשה חישוב. שטח ממוצע מעובד 40 דונם למגדל (למארייה השכנה ולבנה יש 120 דונם קרקע מתוכם היא מעבדת 20 דונם ת"א, כנראה שאת היתר היא מחכירה)  יבול ממוצע לדונם = 4000 ק"ג (אצלנו). נניח שאצלם זה 3000. ז"א – כלל היבול למגדל בממוצע הוא 120000 ק"ג. אני משלם בשוק 0.8 עד 1.0 לב לק"ג. נניח שגם פה יש תיווך מטורף כמו בארץ והחקלאי מקבל רק 0.20 לב לק"ג ת"א משווק. זה מסתכם בהכנסה של 24000 לבות בולגריות לשנה שזה טיפלה מעל 1000 יורו לחודש. איזה יופי! אני שמח שהם יכולים להתקיים בכבוד.  הכנסה של 1000 יורו בחודש נחשבת כאן למשהו מיוחד. אני רק צריך לבדוק אם לכולם יש חלקות קרקע.




מצב המזווה של מארייה בסוף יוני 2018, אחרי איסוף הירקות ולפני קטיף הפרות והשחיטה הגדולה בנובמבר

זהו, אחרי שסדרנו פרנסה לכל הכפריים אפשר לסגור הפוסט. היה לי נעים לכתוב. לא. אני לא מסיים כאן. יש לי עוד שני דברים שלא נתנו לי מנוח.

אחד "הדברים" הוא כבד מאד ועשה בי סריטה עמוקה וזהו המכתב הפתוח של גב. מילי אביטל לעיתון "הארץ" אותו אני מביא כאן:

למה לא התלוננתי? כי רק רציתי לשכוח מה שקרה לי 


למה לא התלוננתי? כי לא האמנתי שדברים נוראיים שקורים בדרך כלל בשכונות מצוקה יכולים לקרות לי. איך יכולתי להתלונן, כשלא הותקפתי על ידי גבר זר בסמטה חשוכה, אלא על ידי מישהו שהכרתי? איך יכולתי להתלונן, כשלא הבנתי איך משהו נהפך מתמים לחולני? לא התלוננתי כי חונכתי להיות אדם טוב, מה שאומר לדאוג לרגשותיו של האחר לפני צרכי האישיים. להתלונן משמע לגרום זעזוע למי שאחראי עלי, לגרום כאב למי שאוהב אותי.

לא התלוננתי כי להתלונן זה אומר להיזכר, בעודי נלחמת לשכוח. להתלונן זה להתעמת עם התוקף, שוב. עם האימה. עם הבושה, עם הספק לגבי האחריות שלי למעשה, עם הספק שמה שקרה היה רע. לא התלוננתי כי הייתי עסוקה בלשרוד, ואחר כך הייתי עסוקה בריפוי. וגם אחרי שהצלחתי להתמודד עם הטראומה, בעזרת טיפול נפשי ארוך, אני עדיין רק רוצה לשכוח. אבל זה לא תמיד עובד. כי לזמן יש משמעות שונה בטראומה. הזיכרונות מטבעם פולשניים, משתלטים על ההווה, מנטרלים את היום־יום, מוחקים את ההיגיון, פורצים בזמן לא נכון, לא בסדר נכון, ולא מבחירה.

כשהתקשרתי בנערותי למרכז הסיוע לנפגעות אונס, זמן מה אחרי המקרה עצמו, גם אז לא רציתי להתלונן. רציתי למות. האשה המדהימה שנשארה אתי זמן רב על קו הטלפון שאלה אותי: איך למות. אמרתי לה, לחתוך את הוורידים עם סכין. למה? היא שאלה. אמרתי לה: כדי לשכוח. להפסיק את הפחד, לחתוך את הסיוטים, את רגשות האשמה. כשהיה כבר כמעט ערב, והיא הבינה שעדיין לא סיפרתי להורי מה קרה, היא ביקשה שאבוא אליה הביתה. לא זוכרת איך היא שיכנעה אותי לעזוב את החדר, עם הסכין. לא זוכרת איך הגעתי, חוץ מזה שזה היה במרחק הליכה. ומה שאני זוכרת זה שישבתי אצלה במטבח, בעודה מאכילה שני בנים קטנים.

היא הראתה להם איך אפשר לאכול עגבנייה, כולל החלק היבש, שהיו עליו עלים קטנים, כי גם הוא חלק מהעגבנייה. "התפוח של העגבנייה" כך קראה לזה, "לא זורקים". התפוח של העגבנייה היה החלק החיובי של אותו היום, והיחידי שנשאר בי כזיכרון ברור, אולי בגלל שזו היתה תחילתו של תהליך השיקום. המתנדבת קיבלה אותי במקום בטוח ואינטימי כאחד — הבית שלה, מה שלא מקובל יותר; היום יש דרכים חדשות ליצור מקום שהוא בטוח ואינטימי — וזה היה קריטי, הקשר האישי המיידי והעובדה שהיא לא הטילה בי ספק. הידיעה, המצערת, שאני חלק מתופעה ולא מקרה נדיר, והחיבור לאנשים עם גורלות דומים, תרמו להתמודדות ממושכת עם מצב מורכב. והיום אני יכולה להגיד, ששמרתי על שפיותי בזכות העובדה שאני יודעת שיש מקום אחד שבו מאמינים לי, גם אחרי שלושים שנה.

במשך שנים, לטיפול בטראומות היתה חשיבות גדולה במישור האישי, אך הן הודחקו במישור הציבורי. אבל כמו כששוחים מתחת למים בלי לנשום, בשלב מסוים הגוף פורץ החוצה לאוויר, לפני שהוא טובע. ואולי בגלל זה נדמה שהעולם השתגע. נדמה שהמרחק בין גברים ונשים הולך וגדל, ונדמה שרוב הגברים לא יבינו לעולם עד כמה ביטחון חשוב לנשים, ורוב הנשים לא יבינו עד כמה מוניטין חשובים לגברים. כי שינוי כל כך עמוק הוא גם סוג של טראומה — מכוערת, משתלטת, פוגענית, לא מגיעה בנרטיב ברור, חסינה מפני חוקי התיישנות, אדישה לתהליכים משפטיים, ובעיקר נראית שונה מנקודות ראייה שונות. טראומה מפרקת עולמות. צריך להיות סבלנים. בתוך הרעש הגדול הזה יש קולות שמהם כולנו לומדים איך להיבנות מחדש, כיחידים, כחברה.

אף על פי שהיום אני כבר יודעת שלא חטאתי ולא פשעתי, אני נבוכה מאוד מהחשיפה בפומבי. אבל אני מרגישה שאני מוכרחה להקריב את הנוחות שלי. כי כמו לאחרים ולאחרות שעברו חוויות טראומטיות, תמיד תהיה לי תחושת החמצה מסוימת, של חוויות שלא חוויתי וחלומות שלא הגשמתי, בגלל האנרגיה שהופנתה להתמודדות נפשית, במקום לעשייה יצירתית מרוכזת. אבל זו האמת. אי אפשר לרוץ מרתון כשמנסים להסתיר שבר.

לא התלוננתי אז, כי לסוג הכאב הזה לא היו לי מלים. היום, בזכות האומץ של נשים וגברים נאורים שנלחמים על שינויים חברתיים, יש לי. ויש לי את היכולת לומר שאני רוצה לעשות כל מאמץ כדי שהילדים והילדות של הדור הבא יגדלו עם ביטחון להגשים את היכולות שלהם. ללא איום, ללא פחד, וללא טראומות שיגזלו את זמנם בשיקום; ויגדלו עם היכולת לקבל את המורכבות האנושית, על כל חלקיה, כמו התפוח של העגבנייה, שלא זורקים. בין אם אתם מאמינים למי שמתלונן אחרי שלושים שנה ובין אם לא, זאת האחריות של כולנו להפוך את החלום הזה למציאות.

מילי אביטל, הארץ

 

והדבר השני הוא שעשוע בתורת המשחקים שמובאת על ידי פרופ. חיים שפירא (מתמטיקה, הוראת המדעים) בסרטון הבאה: 

https://www.youtube.com/watch?v=p60i_CKWZEM&t=615s

 בגלל חוקי שמירת זכויות יוצרים איני יכול לדגום רק את הקטע הרלוונטי, אך תלכו לקישור ביוטיוב, תעלו את הסרט, ואם תזיזו את הסמן הזמן לדקה  17:07 תוכלו לשמוע את "האולטימטום" של פרופסור אולמן. הקטע של "האולטימטום" הוא קצר מאד ואתם משחקים את התפקיד של "תום". אנא רשמו לי במייל קצר מה בחרתם לעשות.

 mordechai.tennenhaus@mail.huji.ac.il



  רק בריאות ואושר.

 

מוטי
נכתב על ידי lusht , 28/10/2018 19:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




3,822
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , פילוסופיית חיים , עכברי כפר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlusht אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על lusht ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ