לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

ורד הוא ורד הוא ורד.


Avatarכינוי: 

בת: 22




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2018


ואז מגיע יום אחד שבו אני אורזת את תיק הטיולים הורוד (נשבעת שבחנות הוא היה נראה אדום נו) שאיתי כבר ארבע שנים ובתוך תוכי ובשקט ורק עם אנשים שאני לא מפחדת להראות מטורללת איתם אני מודה

שמרגיש לי שהוא חבר

ואני דוחפת פנימה תחתונים ושמלה וכמה חולצות ומכנס ושורש אני תולה על התיק וציוד רקמה וצילום ואז אני באה להכניס ספרים וצבעים ואולי תמונה וספריי ריח טוב ואז אני נזכרת שאין שום סיבה להביא דברים להשאיר כי עוד שבוע אני כבר לא כאן והריח של הר הנגב 

שתקף אותי בלי טיפת רחמים כשנכנסתי לבית שלי בעשרה חודשים האחרונים עכשיו

הורג אותי מבפנים והעלה לי דמעות והשכיח ממני את הפיפי שכל כך החזקתי כל הנסיעה.

עם כבר מדברים על פיפי אני אומר שכשהייתי מדריכת טיולים היכולות שלי היה סופר מרשימות ויכולתי להעביר יום שלם ולהזכר רק בסוף שיש לי פיפי אבל כבר שנתיים בערך מאז טיול אחד בחו"ל עם נסיעות ארוכות ללא עצירה במשך שבועיים מסתמן שהגוף שלי חטף איזה פחד שיש לעשות בכל הזדמנות שקיימת ו

בקיצור, מאז, אני מתחרפנת כשיש לי ואין ביכולתי לעשות.

טוב נו, כל אחד והבעיות שלו.

 

 

למה כל כך קשה לעבור מקום?

הרי זה ברור שאנשים וצמחים זה מה שעושה אותו אז למה בכל זאת

 

הדמעות האלו

נכתב על ידי , 10/8/2018 17:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





29,190

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעמית וזהו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עמית וזהו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ