לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ורד הוא ורד הוא ורד.


Avatarכינוי: 

בת: 23




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018


כשחזרתי מהר הנגב הקפוא בשבת, בכיתי במשך שעות. בכיתי מעל שאריות הג'חנון, בכיתי כשהכלבה שלי נבחה בלי סיבה, בכיתי במקלחת בכי משחרר שמעורבב עם מים ובסוף, בכיתי בכי של סיום בטלפון לחברת אמת. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ככה, יכול להיות שמדובר על שנים.

השבוע שלי בהר הנגב היה מלא בציפייה ודריכות ותקווה לדברים חדשים, למגעים חדשים ואולי ישנים במקרה והחדשים לא יתממשו. מזל שיש תוכנית ב', מזל שאני לא נצמדת לא לאף אחת מהן. היה גם פחד, אי שם לפני שבוע- שאצא קירחת מכל הכיוונים. עכשיו זה נשמע לי טיפשי. וגם מאוד דור הY מצידי. וגם מאוד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני כבר מתגעגעת לרצפה הקפואה, למחוות המאופקות ולתה צמחים ללא תחתית. אבל בעיקר לו, אף אחד לא ראה אותי ככה כבר הרבה זמן. זה היה נעים. אז עכשיו אני מתגעגעת, ומנסה לעבור הלאה כדי להשאיר אותו בחיים שלי ליותר זמן, מקווה שעמית העתידית לא תכעס עליי בעודי מנסה בכוח להכניס אותו לפרינדזון, אבל עכשיו זה מה שמרגיש נכון. אז, כן.

 

הצמחים שלי נראים יופי, אגב, חוץ מהמליסה והלואיזה שקשה להם עם השמש הישירה והחזקה של המדבר. 

נכתב על ידי , 11/12/2018 23:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

29,563

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעמית וזהו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עמית וזהו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ