לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  בּוּלְבָּה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2017

יא שמנה


בואו ואספר לכם סיפור. אני בולבה, בת 21, ובגיל שלוש התחלתי להשמין. שמנופובים שונאים שאומרים את זה, אבל כן, אני מאשימה בזה את הגנטיקה. גנטיקה חרא, מבנה גוף מעצבן שאני ואחי ירשנו מאבי, שירש מאמא שלו וכן הלאה. אכלתי בריא כל חיי, ג'אנק פוד לא היה נכנס אלינו הביתה, לא חטיפים, לא מתוקים. פיצה/המבורגר - אמא שלי הייתה לוקחת אותנו לאכול פעם בשבוע, ושתיה מתוקה הייתה נפתחת רק בערב שישי או באירועים מיוחדים. הייתי פעילה ספורטיבית, חוג טניס מכיתה א' ועד ו', חוג היפהופ מכיתה ז' עד י', מכיתה י'א מכון כושר מינימום פעמיים בשבוע. על פניו, איזו סיבה יש לי להיות שמנה? אין. אבל הגנטיקה, רבותיי, חזקה מהכל.

 

סבלתי מהשפלות ומהצקות עד שלב דיי מאוחר בחיים שלי. זה התחיל בגילאי הגן, ואני זוכרת במיוחד את פורים בגן חובה, כאשר לי ולילדה נוספת מהגן הייתה את אותה התחפושת, של נסיכה כלשהי, וכולם צחקו עלי שאני שהגרסה המכוערת והשמנה שלה. זה המשיך ליסודי, שם היו תקופות טובות יותר וטובות פחות, הייתה לי חבורת בנות מצומצמת שהסתובבתי איתן וזה הספיק לי אבל ענן השומן ריחף מעלי באופן תמידי ומההערות העוקצניות והעלבונות של הילדים סביבי לא יכולתי לברוח. התביישתי לאכול ליד אנשים עד גיל דיי מבוגר, כי תמיד בארוחת עשר הפכתי למופע בידור משום מה, "היי השמנה אוכלת!", וכשנמאס היה לי לספוג את ההשפלות הלכתי לאכול בשירותים, או במקרה הרע - לא אוכלת בכלל.

החטיבה הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי. בית ספר חדש, לא הכרתי אף אחד. באחד הימים הראשונים, איזה ערס ביקש ממני כסף לקפיטריה. אמרתי לו שאין לי - בום. מאז שאמרתי לו את זה, לא יכולתי ללכת במסדרון מבלי שהוא והחברים שלו יזרקו הערה על המשקל שלי. השפילו אותי מילולית בכל מקום אפשרי, כולל בשיעורים עצמם. המורים? לא התערבו לשנייה. אחרי בערך חצי שנה כזאת הם ראו שאני לא מתייחסת אליהם והם הפסיקו, או יותר נכון - עברו לקורבן אחר - אבל עד היום עולות לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בימים ההם.

אבל חכו לזה - המשפחה? הכי גרוע. נמנעתי מללכת לחתונות או אירועים משפחתיים, כי כל פעם הייתה איזו דודה שבאה לחבק אותי ומסתכלת עלי במבט מלא רחמים "כל כך יפה, לא חבל שאת ככה?" - כן, כי בחרתי את זה. או לדוגמא, ללכת לארוחת חג אצל סבא וסבתא, וכל הנכדים מקבלים קינוח חוץ ממני, וכשאני מבקשת גם סבתא אומרת לי בלחש "את לא צריכה את זה, הנה, קילפתי לך אגס."

 

בתיכון דווקא הכל היה סבבה מבחינה חברתית. באמת סבבה. עשה רושם שהילדים התבגרו, נעשו מנומסים יותר, בעלי טאקט מסוים. אף אחד לא העיר לי על המראה החיצוני ואהבתי את זה. חוץ מזה, אם נשים בצד את כל ההשפלות, המשקל שלי מעולם לא הפריע לי לעשות את מה שאני אוהבת, לא הפריע לי במערכות יחסים, אפילו בבגד ים, אני חושבת, נראיתי פצצה. אהבתי מאוד ללכת לים. אהבתי אוכל טוב, לשתות, לעשן, ליהנות. כמו כולם.

 

אז איפה היה הטריגר? לקראת סוף כיתה י"ב התחלתי לעבוד באיזה ג'ימבורי לילדים. מדי פעם הורים היו שוכרים את המקום כדי לחגוג שם יום הולדת לילדים שלהם. באחד מימי ההולדת האלה, ניגשה אלי ילדה מהמוזמנים, בת 7 או 8, ושאלה אותי אם אני בהיריון.

ללכת לשירותים לבכות לא יכולתי באותו רגע, אבל זה בדיוק מה שהתחשק לי לעשות. אמרתי לה "לא, אני לא בהיריון" והיא הלכה. כשנגמרה החגיגה סגרתי את המקום, יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי בראש, 'אוקי, בולבה, את חריגה. תשני את זה או שתסבלי לנצח'.

 

עד הגיוס לצבא ירדתי 23 ק"ג. הדהמתי את כל העולם. כולם התלהבו, עודדו אותי בתהליך, הפכו אותי לכוכבת של המשפחה. אתם יודעים ממה הם כל כך שמחו? שמחו מזה שאכלתי תפוח ויוגורט וכף אורז ליום והלכתי לישון רעבה. אף אחד לא ראה את הדיכאון, את הסרקזם העוקצני שפיתחתי, התעלמו לגמרי מהחיוך שלי שנעלם לו. הפכתי לאובססיבית למשקל, עישנתי חפיסה ליום כדי להעסיק את הפה ולדכא את הרעב. אבל הם שמחו, כי העיקר שאני רגילה.

 

את הצבא סיימתי כשהעליתי 10 ק"ג. אנשים סביבים התחילו להזהיר אותי, אמרו לי לעצור, שחלילה לא אחזור למה שהייתי. אני עדיין תקינה בערכים, אולי איזה 2-3 ק"ג עודפים, אבל באמת באמת שהפעם לא אכפת לי. אכפת לי מהילדות הקטנות, השמנמנות והמפוחדות שנמצאות עכשיו ביסודי או בחטיבה ועוברות את מה שאני עברתי, כי כל החברים שלהם מהללים את אידיאל הרזון שמוכרים להם בטלויזיה - שדוף זה יפה, קפלים בבטן לא. אכפת לי מהשמנופובים שהולכים לשמנות ואומרים להם להרזות בטענה שהשומן מביא מחלות - אף אחד לא שאל את דעתכם, תודה רבה. אכפת לי מהנערות חסרות הבטחון שימצאו את עצמן מאושפזות במחלקה לבריאות הנפש בגלל אנורקסיה. אכפת לי מהדעות הקדומות, מחוסר הרגישות, אכפת לי ההתייחסות למילה "שמן" כקללה לגיטימית, על אותו משקל ש"הומו" הפך לקללה שגורה בכל פה. אכפת לי מהטוקבקיסטים שצופים בניצן שייר המדהימה בדה וויס ואומרים "איזה יופי היא שרה, חבל שהיא שמנה..."

 

אני בולבה, בת 21, שמנה לשעבר, שמנה בראש, שוקלת 72 קילו על 1.68, מידה 40, לפעמים 42, לפעמים 38, תלוי בגזרה. וכל זה - לא עניינכם בכלל.

נכתב על ידי בּוּלְבָּה , 25/3/2017 23:31  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כושר


נרשמתי היום לחדר כושר חדש בעיר.


הוא ענק, ויש בו רק בנים. העברתי שם אימון של שעתיים וראיתי רק שתי בנות מסתובבת שם בכל הזמן הזה, ואפילו הן בסך הכל עובדות של המקום. זה הרגיש סופר מוזר וקצת מביך. יש לציין ש80% מהמתאמנים היו גם ממש חתיכים (השאר היו פשוט זקנים) והתחלתי לפתח לעצמי בראש תוך כדי אימון איזושהי קונספירציה שהם עושים מבחני קבלה לנרשמים למכון ואחד התנאים הוא להיות כוסון על, פשוט כי זה לא יכול להיות מקרי. אני בטוחה שהם קיבלו שמנמנה כמוני רק כדי לרענן את הנוף עם פן נשי. וגם כי יש לי כסף, כמובן.


 


לפחות חמישים זוגות עיניים בהו לי בישבן בזמן הסקווטים.

נכתב על ידי בּוּלְבָּה , 23/3/2017 20:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

7,405
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבּוּלְבָּה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בּוּלְבָּה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ