וואו, כמה זמן לא כתבתי פה

לא מזמן עוד חשבתי שהתקופה הזאת של בלבול ושל חוסר מציאת איזון, חולפת מהר. זאת אומרת, זה עניין יחסי, יכול להיות שזה נכון, אבל אני פשוט מתחילה להבין שהכל רק מתחיל.

 הגישה שלי לעניין כל הזמן משתנה, זאת אומרת, לפעמים אני חושבת מה לעזאזל אני עושה עם חיי. קומי ותעשי משהו עם עצמך, ולפעמים אני חושבת שאני סתם מגזימה, שזה בסדר לא לעסוק כל הזמן במשהו ולחיות בעצלנות כזאת וזה בסדר שלא כל יום בכיתה י"א זאת הרפתקאה ברמת מסעות גוליבר.

מה שכן, אני לאחרונה מגבשת גישה. ואני לא רוצה שהיא תשתנה. השינויים הם אלו שמחרפנים לי את הצורה.

הגישה שלי היא. Let the game begin.

אני כל הזמן מפחדת לטעות, שאני לא מנצלת את הזמן כמו שצריך. שהכל שקר אחד גדול שיכול להתמוטט כל שנייה. למשל החברים הכי טובים שלי הצטמצמו למעגל הקטן שלי, שגם ביציבותו אני מתחילה לפקפק. פעם לא הייתי מסתכלת לכיוון אנשים אחרים ואיך הם מתנהלים עם החברים שלהם, הייתי בטוחה שהדרך שלי ושל החברים שלי לחיות ולבלות היא הכי טובה. עכשיו אני רק כל הזמן מחפשת, מחפשת לטעום ולשנות ולמצוא מה הכי הכי טוב כדי לא לפספס כלום. 

הכי מחרפן אותי, שאני לא יודעת בעצמי מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודעת בכלל להגדיר את הבעיה ואת המחשבות האלה שלי. אני יודעת שיש משהו שמפריע לי לחיות בהנאה ורוגע מקסימלים. ואני פשוט לא יודעת מה זה.

ואין מי שידע. הרי מי מסוגל להסתכל ולהגיד "אוקיי, את צריכה לעשות כך וכך ולזוז לשם ולהתחיל את זה ולעשות את זה וככה יהיה מעולה וזאת וזאת הבעיה שלך הנה כאן בנקודה הזאת ואת רק צריכה לסובב את זה לפה טיפה.." (אני לא קוראת את השטות שכתבתי הרגע שוב כי אני יודעת שזה בטח הדבר הכי לא קשור לנאמר לפני זה אבל זה מרגיש נכון ואני אולי קצת קרובה ללהגיע להגדרה הכי קרובה שאפשר למה שאני מחפשת ואני אפסיק את השלשול מילים חסר כל ניסוח הגיוני הזה).

בקיצור, אין מישהו כזה. אני רוצה רק להגדיר מה אני צריכה לעשות כדי שאני אפסיק עם המחשבות האלה.

להתאהב

להתאהב זה הדבר הכי קרוב ללהגדיר את כל המחשבות האלה.

לפחות אני חושבת ככה ואני ממש ממש מקווה שזה נכון.

בן אדם שלפעמים מראה שצריך להרגע, לחייך :)

מראה את הדברים הקטנים והטובים בחיים.

שלא תמיד צריך להתאמץ ולחיות באי ידיעה ופחד.. בן אדם שאולי אין לו את התשובות אבל הוא מראה שלא חייבים לדעת את התשובות.

אמנים

חשבתי לעצמי, האם כל האנשים ככה כל הזמן? אולי זה פשוט מן נושא שלא מדברים עליו.

לא בבית הספר, לא בתקשורת, אולי רק בספרים, וביצירות אמנות מחוץ לזרם המרכזי, אבל גם זה לא משפיע על החברה באופן משמעותי. (אגב ספרים, שונאת את עצמי על זה שאין לי זמן לקרוא). 

 מה שנראה לי זה שאנשים שהם אמנים, כל הזמן מחפשים לבטא את עצמם באיזושהיא צורה ולרוב גם לחלוק את היצירה עם מישהו (בין אם הם מודעים לזה/ מודים בזה או לא), הם אלו שהכי מבולבלים ואולי יכולים להזדהות עם המחשבות האלה.

(לא סתם אומרים שהאמנים הם הכי פסיכים. פסיכים- מוטרדים במחשבות בלי יכולת/ כוח לרוב להסביר את עצמם) *נמ, נשמע מוכר?*

אני תמיד הגדרתי את עצמי ככזאת, לא היה שום ספק מגיל קטן שכל דבר אומנותי מושך אותי, וריאלסטי ומתמטי דוחה אותי.

פעם חשבתי שאנשים כאלה, שלא יושבים במשרד כל היום ולא מפתחים את עצמם, שהצד היצירתי יותר חזק אצלם, הם העמוקים, הרגישים, החכמים ששואלים את השאלות הנכונות.

כשאני חושבת על זה, אולי הם פשוט האנשים המבולבלים שבינינו. שכמוני, מפעם לפעם כשהמחשבות מטרידות, כותבים לעצמם למגרה רצפים הגיונייים-לא הגיוניים של מילים ומשפטים ותהיות ומחשבות (ואז נחשבים לכותבים מוכשרים וואוכמהמשמעותמאחוריהכתיבהשלךאתהצריךלכתובספר) או מציירים בזריקת צבע עם מכחול על קנבס, או מנגנים לחנים או רוקדים (נסחפת עם המחשבות וכיראגרפת את יצירת המופת הזאת? וכל זה בבית בסלון שזה הופך את העניין להרבה יותר מגניב כי זה לא סטודיו מקצועי ואז זה יותר אמיתי).

אולי.. ואני לא מאמינה שדבר כזה בכלל עלה בדעתי, אולי יותר קל להיות אשת מחשבים עם קלסר מששעממת. 

הרי, הם לא נראים כאלה מוטרדים. ברור, מוטרדים ממשפחה וחברים ועבודה ושעות שינה אבל לא מוטרדים ככה. בלי הגדרה. 

הם יודעים טוב מאוד מה מטריד אותם- הבוס, המחסור בקפה, בסקס, בשינה, או בנייר להדפסה. אבל אמנים- לא.

הם לא יודעים. אנחנו לא יודעים. כל הזמן מחפשים תשובות בלי לדעת למה, רעיונות, פתרונות, ריגושים, הצלחה.

אז אמנים הם לא באמת עמוקים יותר, אלא פשוט מבולבלים יותר.

או שזה לא סותר?

לא. זה לא סותר.

אי אפשר להכליל, אני מדברת על הטיפוס הקלאסי של אמן-ביזנסמן.

אני פשוט מקבלת את זה שהבלבול הזה יכול להמשך עוד זמן מה :)

ומי יודע, אולי זה יוביל לדברים מדהימים.