לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שכרון מעמקים



Avatarכינוי:  אקסטזי

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2012

יותר מידי


אני טובעת, נחנקת, צועקת לעזרה. אני יוצאת מפרופורציות ולא מסוגלת לשלוט בעצמי. כל דבר קטן מהווה עבורי טריגר עצום.
ה24 שעות האחרונות היו איומות. בלילה של אתמול היה לי התקף זעם ולא הצלחתי להירגע. חתכתי. צרחתי. איימתי. וזה עוד אחרי שני כדורי הרגעה, בסוף לקחו אותי למיון באברבנאל ובדקו אותי שם. התקשרו לפסיכיאטר שלי, היה כבר אחת בבוקר. הוא אמר שהוא ידבר איתי מחר - שוב לא קיבלתי מענה למצוקה שלי. ישבתי בחדר המתנה דומעת וליטפתי את החתול שהסתובב שם, בעודי חושבת לעצמי איך לעזאזל הגעתי למצב כזה שאני יושבת במיון של בית חולים פסיכיאטרי באמצע הלילה ורוצה למות. אתם לא מבינים כמה בכיתי. התחלתי לבכות בגלל איזו שטות מפגרת ואחר כך כבר לא יכולתי לשלוט בזה, בכיתי חזק יותר וחזק יותר. בכי כזה נחנק כמו של ילדה קטנה. היה לי רע. רציתי למות. עצמתי עיניים וראיתי בדמיוני איך אני מטפסת לבניין גבוה וקופצת. פורשת ידיים ועפה לשמיים. גבוה. זה כל כך חולני לפנטז על התאבדות, אלוהים. אבל אתם לא מבינים באיזה מצב אני. אתם באמת לא מבינים. אנשים חושבים שזה סתם, שהכל הצגה, שהכל בשביל התשומת לב, ואכן - חלק בהחלט מתבצע במטרה להשיג תשומת לב, ואין שום דבר פסול בזה. זו הדרך שלמדתי להתבלט בה. מה אתם חושבים, שאם לא הייתי עושה את כל הבלאגן הזה מישהו היה לוקח אותי ברצינות? שאם לא הייתי חותכת את עצמי, ומפסיקה לאכול, ומפקירה את עצמי לבנים, מישהו היה שם עלי זין? בואו אני אענה על זה - לא. עצוב אבל נכון. אבל זה שהמטרה המרכזית היא השגת תשומת לב לא אומר שאני לא מתכוונת לזה. לא אומר שאני לא באמת רוצה למות, אני לא חותכת את עצמי בכאילו. אני חותכת את עצמי עם סכין ויורד דם. דם אמיתי, זה לא צבע גואש. זה דם עם טסיות והמוגלובין והכל.

אין לי כוח. אני שונאת להסביר את עצמי. אני שונאת הכל. אני ילדותית ואני אינפנטילית ואני רעה ומגעילה ואין לי שום בעיה להודות בזה. ומי שלא אוהב אותי יכול ללכת להזדיין. יש לי את הסכיזו שלי שאוהב אותי יופי בשירותים נטולי המנעול של המחלקה. ציירתי לו ציור עם הקדשה בשיעור אומנות. הוא יוצא לסוף שבוע וקבענו להפגש. יהיה כיף. כשאני איתו אני רוצה למות קצת פחות מבדרך כלל.

כמובן שהכל לא יכול להיות כל כך שמח ופורח להרבה זמן במחלקת אישפוז יום נוער בי"ח אברבנאל, ומשהו היה חייב להשתבש. אז כמובן שתפסו אותנו מבריזים משיעור ומתמזמזים (כמו שהד"ר קרא לזה) בחצר של האישפוז יום מבוגרים. אותו החזירו למחלקה ואותי רצו להשעות, אבל בסוף החליטו שהשעיה תהיה פרס בשבילי ולא עונש. וואלה, הם קצת יותר פיקחים ממה שחשבתי שהם.

בכל מקרה, אני לא יודעת מה לעשות. אני שוב נהיית אובססיבית. כשאני מאוהבת אני הרסנית. אני מוכנה פחות או יותר להרוג את עצמי בשביל לקבל תשומת לב ממושא אהבתי. וכשאני לא מקבלת את תשומת הלב הדרושה הזו - זה בכלל טירוף. אני מתחרפנת. ולא, אני לא מכירה דרכים חיוביות להשגת תשומת לב. יש אנשים שהם מאוד חברותיים ומצליחים וככה הם מקבלים את תשומת הלב החיובית שלהם, ויש אנשים שהם מאוד-מאוד משוגעים וקוקו על כל הראש - כמוני. וככה הם מקבלים את תשומת הלב השלילית שלהם. אין מה לעשות, ככה זה. סדרו של עולם.

 

היום היה לי שיעור של שלוש שעות במד"א על מצבי חוסר הכרה וביניהם דרכי התאבדות (כמה אירוני). זה גרם לי להגיע למסקנה שאני חייבת להפסיק להרוס את עצמי. למרות שאני רוצה למות, אני עדיין בונה על זה שזה יעבור לי יום אחד. וכשזה יקרה, אני לא רוצה להיות עם גוף כושל מסמים ואלכוהול ומלא בצלקות. דיי, נמאס לי מההרס העצמי. זה מגעיל וזה פתאטי וזה מאוס וזה לא מוביל אותי לשום מקום. אני בחורה חכמה ויש לי ראש על הכתפיים, למה אני עושה את זה לעצמי? ייאמר לזכותי שבחיים שלי לא נגעתי בסיגריה, למרות שסיגריות זו התגלמות ההרס העצמי ואנשים בכלל לא מודעים לזה. סיגריות זה כבר יותר מידי מיינסטרים בשבילי.

 

זוכרים שהתחייבתי לא לפנות לאנשים יותר ולחכות שהם יפנו אליי? אז זהו, שעמדתי בזה במשך כמה שעות בלבד. ובכן, זה די עלוב. אבל ייאמר לזכותי שאני מוכנה לקחת את עצמי בידיים ולנסות שוב. כי זה באמת משמעותי בשבילי, אני יודעת שאני ארגיש הרבה פחות חרא עם עצמי אם לפחות בגזרת האנשים אני לא ארגיש כל כך דחויה ומושפלת. אז הנה אני - מתחילה שוב מחדש ומתחייבת לא לפנות לאנשים. כאמור, כשהם יהיו מעוניינים הם יודעים איך להשיג אותי. ואם לא, גם לא נורא. לא הפסדתי כלום.

 

 

נכתב על ידי אקסטזי , 31/5/2012 20:50  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היום בבוקר


היה לי כל כך קשה לקום. כמעט ויתרתי ולא הלכתי לאישפוז יום. גם היה לנו טיול, שזה בכלל הקשה עלי לרצות לקום מהמיטה ולתפקד. בסוף אבא שלי לקח אותי, וכשהגעתי לשם המצב ממש לא השתפר. נכנסתי לדיכאון ורציתי לבכות, לא היה לי אף אחד לדבר איתו. כולם היו עסוקים. רציתי לחתוך את עצמי. לעשות בלאגן ולגרום להם להתייחס אליי. מוניקה אמרה שהיא תיקח אותי לשיחה כשנחזור מהטיול, זה ממש לא עזר לי. בחוסר חשק ירדתי אל האוטובוס והעמסתי את עצמי עליו, עברתי בין הכיסאות וחיפשתי אחר מקום להתיישב בו. פתאום ראיתי אותו, הסכיזופרן מהמחלקה שאני דלוקה לו על התחת קול ברור שהתיישבתי לידו בלי לשאול לרשות. "מה נשמע?" הוא שואל אותי בקול המופתע הזה שלו. אני עניתי שלא כל כך טוב, וסיפרתי לו שאני בדיכאון ושבא לי לחתוך. הוא קישקש כל מיני דברים על זה שזה לא טוב לחתוך ומסוכן ולמה אני עושה את זה לעצמי ואז אמרתי לו: "טוב, תחבק אותי". והוא אמר: "אה?" ואני אמרתי: "קריצה". הוא חיבק אותי בלית ברירה ואני הנחתי את ראשי על החזה שלו בסיפוק. החזקתי לו את היד. הוא הסמיק. ליטפתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא אמר שאנחנו לא מכירים, אנחנו באמת לא מכירים. אני סתם אוהבת להציק לו. הוא כל הזמן מזכיר לי את הגיל שלי. בעוד שהוא כבר בן 20. לקחתי את היד שלו והעברתי אותה על הירך שלי - גבוה. הוא שאל מה אני עושה. את האמת? לא ידעתי מה אני עושה. מה לעזאזל אני עושה, באמצע אוטובוס הומה אנשים? הוא ליטף אותי ועמד לו. הוא הסתכל עלי במבט רעב. גבר מיוחם ואני ילדה עצובה. הגענו ליעד, הזמן עבר מהר. הייתי איתו רוב הזמן, הוא נורא רצה סיגריה, השגתי לו והוא אמר שאני חמודה. אני מוכרחה להודות בבושה שהתלהבתי מזה מאוד. סוף סוף הוא מראה קצת חיבה חזרה, צריך להתחנן אליו. הוא לא מוכן להיות איתי כי אין לי 18 עדיין. מה זה השטויות האלה? לאהבה אין גיל!!! כאילו דאאא.
בדרך חזרה גם הכרחתי אותו לשבת לידי, הוא חיבק אותי ואני עצמתי עיניים. אני מוכרחה לציין שהוא לא נראה סובל! אז טכנית זו לא הטרדה. ככה כל הדרך. חזרנו עייפים אך מרוצים, התבאסתי שהוא צריך לחזור למחלקה. הוא אמר שהוא בקרוב משתחרר. נבהלתי. מה פתאום משתחרר? אני רק הגעתי!!! אני צריכה לראות אותו שם כל יום. אני חייבת. אמרתי לו לבקש ממני את הטלפון שלי. אמרתי לו שיזמין אותי לסרט גם, והוא אמר שהוא יחשוב על זה. חחח זה גם משהו. אני כזאת מופרעת, אלוהים. אתם לא מבינים איך אני מציקה לו. בטיול הלכתי אחריו לכל מקום והחזקתי לו את היד. בכל מקרה, הוא חזר למחלקה ולי הייתה שיחה עם המרפאה בעיסוק ואז עם מוניקה. בסך הכל קיבלתי את תשומת הלב שהייתי צריכה היום. 

 

יותר מאוחר היה לי שיעור רכיבה, ופאקינג יצאתי משם מזיעה. זה ממש ספורט החרא הזה. כל שיעור אני מתקדמת יותר ויותר ואני ממש מרוצה. אני אוהבת את הסוסים והם אוהבים אותי וכיף לי מאוד השיעורים האלה. אני גם מחזירה את הסוס לאורווה באופן עצמאי ואפילו מורידה לו את הראשית רכיבה. זה מאוד מאוד כיף לעבוד עם סוסים, המון חום ואהבה. (קשה אך מתגמל). בדרך חזרה אבא שלי בא לקחת אותי ועצרנו אצל אחותי, היינו עם אחיינית שלי והיה כיף. אחר כך אכלנו פיצה, ואבא שלי פלט שאני אוכלת יותר מידי. נחשו מה? התחלתי לבכות בהיסטריה. לא הצלחתי להירגע. והוא עוד העיז לצעוק עלי בהתחלה שמה אני בוכה לעזאזל! אחר כך הוא נרגע קצת והוא ביקש סליחה. אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אני בכיתי ובכיתי תוך כדי שאכלתי וזה היה פתאטי. אוף, ממש לקחתי את זה קשה. אני חושבת שאפילו לא בכיתי בגלל מה שהוא אמר, פשוט ישב לי על הלב כל כך הרבה. זה שאמא שלי שוב עזבה את הבית, כל ההטרדות המיניות שעברתי בזמן האחרון, הקושי שלי לתפקד באישפוז יום, הכל כל כך מכביד עלי. אני לא יודעת מה לעשות, אז אני חותכת. לרוב אני פשוט לא מצליחה לבכות בגלל הכדורים, וכשאני מצליחה כבר לבכות - אני לא יכולה להפסיק.

 

אבל בכל מקרה מאוד מעודד אותי שיש לי את הסכיזו, אני יודעת שזה לא יפה לקרוא לו הסכיזו אבל אני לא רוצה לכתוב את השם האמיתי שלו כאן כי הוא יודע שיש לי בלוג בישרא והוא אפילו אמר לי שפעם היה לו גם. אז אני נוקטת באמצי זהירות לכל מקרה. מאוד ממלא אותי לחשוב עליו. לדעת שהוא נמשך אלי אבל לא יכול להיות איתי. זה עושה לי את זה.

איי איי איי, אני כזאת... אני.

מחר יום חדש.

סבבי

נכתב על ידי אקסטזי , 29/5/2012 19:57  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דייט


הסתובבתי בטיילת לתומי, אכלתי גלידה, 350 קלוריות. הייתי אמורה לפגוש חברה אבל בסוף היא הבריזה לי. היה לי משעמם.
לפתע פתאום ראיתי דוכן קלפי טארות. לא חשבתי יותר מידי והתיישבתי בכיסא מול האיש הנחמד. פתאום קלטתי שהוא מוכר לי.
למי שעוקב כאן, זוכרים את היום הזה שהברזתי מהבית ספר ונסעתי לבן דוד שלי, ואחר כך חזרתי והייתי ממש במשבר?
עמדתי על הגשר ליד עזריאלי והאיש הזה של הקלפים אמר לי לרדת למטה. לדבר איתו. ירדתי וסיפרתי לו קצת מה עובר עליי
הוא היה ממש נחמד והוא אמר שאני יכולה לבוא אליו לדוכן מתחת לגשר מתי שאני רוצה ולדבר איתו. חשבתי על זה מספר פעמים

אבל בסוף אף פעם לא עשיתי את זה. לפני כמה ימים יצא לי לחשוב עליו, כי הייתי בעזריאלי. וזהו, לא התעמקתי בזה יותר מידי.
"היית פעם עם הדוכן בעזריאלי מתחת לגשר?" שאלתי אותו. הוא חייך. "אתה זוכר אותי?" הוא אמר שברור שהוא זוכר אותי.
וחירטט איזה משהו על זה שהוא זוכר את כל האנשים שאי פעם היו אצלו, וכל מיני קישקושים כאלה שמתאימים רק לבחור מיסטי הזוי כזה להגיד.
ישבתי איתו קצת והוא שאל מה קורה איתי. מה המצב. סיפרתי לו על האישפוז יום, על זה שהמצב של אמא שלי התדרדר
למעשה אתמול היא עזבה את הבית. ממש דה ז'ה וו. פלשבאק מגיל 9. לקחה את עצמה בערב כשאף אחד לא שם לב ונסעה לצפון.
הגיעה לדודה שלי ב2 בבוקר, כולה בהתקף פסיכוטי, ועכשיו היא נשארת אצלה עד להודעה חדשה. עכשיו, שלא תבינו לא נכון,
ממש אין לי בעיה עם זה שהיא לא בבית. למעשה אפילו קצת הוקל לי באיזשהו מקום, אבל היא לא לוקחת את הכדורים שלה.
ובקצב הזה המצב באמת יכול להיות גרוע על גבול המסוכן. אבל אתם יודעים מה, זאת לא בעיה שלי. שתעשה מה שבראש שלה,
אני לא מתעסקת עם זה. יש לי בעיות משלי ברוך השם.

אז איפה הייתי, ישבתי איתו ועידכנתי אותו במתרחש, זה היה מאוד מלהיב לראות אותו ושהוא זכר אותי. הוא הוציא סיגריה והתבאס שהיא האחרונה.
אחרי כמה דקות של פיטפוט נגמרה הסיגריה והוא ביקש ממני לשמור לו על הדוכן בזמן שהוא הולך לקנות סיגריות.
אני ישבתי שם וכביכול שמרתי על הדוכן, אכלתי גלידה ובהיתי בעוברים ושבים. עד שאיזה אחד על אופניים ניגש אלי ושאל "כמה עולה?"
אמרתי לו, "100 שקל". הוא בהה בי. אני בהיתי בו. "איך קוראים לך?" הוא שואל. עניתי לו בנימוס והוא המשיך לשאול שאלות
האם אני מהאיזור, איפה אני לומדת, בת כמה אני, ואפילו אם יש לי חבר. שאל אותי אם אני רוצה להכיר. "למה לא", אמרתי.
את האמת שהוא היה נראה די הזוי, קצת אוטיסט כזה. אבל זה לא היה לי אכפת, כל עוד אני יכולה לסכן את עצמי - הכל טוב.
הפותח בקלפים חזר ובידו סיגריות, "את מכירה אותו?" הוא שאל אותי. "לא" אמרתי. "אז לך מכאן. ביי ילד. תהיה בריא."
ככה במילים האלה הוא גירש אותו עד שהוא הלך. באסה. נשארתי עוד קצת ואז הוא גירש גם אותי, נראה לי שהוא רצה להתאחד עם הסיגריות שלו.

הלכתי לי לאורך הטיילת עמוסת האנשים, פתאום אני שומעת "עדן!" קורא לעברי, ומי זה אם לא הבחור האוטיסט עם האופניים.
סתם. זה לא יפה לקרוא לו הבחור האוטיסט, אני לא בטוחה שהוא באמת אוטיסט. אבל זה ממש נראה ככה.
הוא שאל אותי אם אני רוצה להסתובב והסכמתי. ירדנו לחוף, מצד אחד הים הכחול עמוק שהתמזג עם השמיים האינסופיים, ומצד שני האורות של תל אביב. רוח קרירה צימררה את גופי העייף. ערימות של כיסאות-נוח ומזרונות-ים נאספו לאורך כל החוף. בחרנו במגדל מזרוני-ים אחד, טיפסנו עליו ושם נשכבנו, מביטים אל השמיים ומדברים. הוא סיפר לי על עצמו, אני סיפרתי לו על עצמי. ובאיזשהו שלב הוא אמר לי "את מוצאת-חן בעיניי".
לא היה לי מה להגיד, אז שתקתי. אם להודות באמת, הוא מאוד חמוד. אבל חמוד בקטע כזה של ילד קטן שלא מבין שום דבר מהחיים שלו.
הוא לא נראה לי איש שיחה מרתק במיוחד. כל החיים שלו הוא מסתובב ברחובות ככל הנראה, את האמת שהוא גם עובד, לומד באיזה בית ספר כושל ואין לו חברים. כל החברים שלו ערסים מופרעים ואחד מהם היה בבית-כלא, בגלל זה הוא לא מסתובב איתם. נראה ילד טוב כזה.
"אבל אתה יודע", אמרתי לו, "גם אני די מופרעת". הוא הסתכל אלי במבט מופתע. "את לא נראת." הוא מילמל.
הוא ליווה אותי הביתה, קבענו ללכת למקס ברנר בנמל ביום רביעי. את האמת שאני ממש לא יודעת מה אני חושבת לעצמי, כי אני ממש לא נמשכת אליו והוא לא כל כך לרמה שלי אם להודות באמת. לא נראה בחור אינטלגנטי במיוחד, אבל מה אכפת לי. שיהיה. אני מוצאת חן בעיניו וממש לא יזיק לי עוד קצת תשומת לב. ואולי אפילו אביתר יקנא. לא יודעת, יש לי איזשהי פנטזיה כזאת.

נורא בא לי חבר. אבל מישהו שאני אוהב, לא סתם איזה מישהו. אני לא יודעת אם אני אוהבת את אביתר. אני מניחה שאני פשוט רגילה אליו, הוא מה שאני מכירה. והבחור החדש הזה, האוטיסט, אני לא יודעת בדיוק מה הסיפור שלו. הוא לא נראה מזיק ואת האמת, עד כמה חולני שזה נשמע - זה מאכזב אותי. אני לא רוצה איתו משהו מיני, במקרה הכי פרוע אנחנו יכולים לעשן ביחד נרגילה.


וואטבר.
אני כזאת נואשת לאקשן.
את האמת, שהצרות מגיעות אליי בלי שום מאמץ מצידי. באמת.
אני מסתבכת רק מהיותי קיימת, זה הזוי.
מחר אני צריכה לקום מוקדם, אז אני הולכת לישון.
לילה טוב חברים.

 

 

נכתב על ידי אקסטזי , 28/5/2012 22:16  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

29,117
הבלוג משוייך לקטגוריות: דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאקסטזי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אקסטזי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ