לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


על החיים של מייקי ושלי. יחד.

כינוי: 

בן: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2005

תעצור, תחשוב. - פוסט אחרון


זהו

איכשהו הפוסט הזה היה צריך להגיע.

והלימודים, והלחץ, ובכלל אין זמן.

ובכל הזמן הזה אבא אומר לי "תעצור, תחשוב."

...

בראשון שעבר הורידו את הגבס. באתי לבדיקה, החליטו להוריד. הרגל בסדר. למרות שהייתי אמור להוריד אותו אחרי לפחות שמונה שבועות (מהזמן ששמו אותו), ולדברי הרופא גם הייתי אמור ללכת לטיפולים פזיוטרפים.

אבל כלום.

עכשיו רק לוקח זמן לשריר לחזור למצב הרגיל, וחוצמיזה, הכל כרגיל. כבר יוצא לעיר ולקניון ולא נתקע בבית.

כיף.

ומצד שני-בלי שהם ידעו, שמעתי אותם אז מדברים, שואלים איך קוראים לי ולאמא. הם לא רצו שאני אדע. מכירים את התגובה שלי.

ובכל זאת, אני זוכר את הפנים של אבא כשדיבר עם הרופא.-אז והיום.

אני יודע כמה התפללו עליי. המון.

כי היו בטוחים, שלפי דברי הרופא, הרגל לא תחזור למצבה הקודם.

הרופאים אמרו שזה נס.

פשוט נס.

וזה נס.

תעצור, תחשוב.

לא פעם הוא אמר לי, לעצור ולחשוב. כשכעסתי על אמא, ולא רציתי לדבר עם אף אחד, הוא רק היה אומר שתי מילים, והייתי מרגיש יותר טוב.

"תעצור, תחשוב".

ולפעמים אני עוצר, ולפעמים אני חושב. ולפעמים גם מגיע למסקנות.

יום אחרי שהורידו את הגבס, הלכתי לבקר בכותל. לומר תודה על הנס הבאמת אמיתי שקרה לי.

ובמיוחד בזמן האחרון. אחרי כל מה שקורה וקרה.

השבוע מייקי יצא בפני אבא מהארון. ואבא רק לחץ לו את היד ואמר "יהי רצון שתמצא את האדם המתאין לך ותקימו בית בישראל"

"?! אתה לא אמור לקלל אותי, להעיף אותי מהבית ולא לראות אותי יותר?" מייקי שואל.

ואבא מסביר, שלמרות שזה איסור מהתורה, יש לו עוד מצווה וזה לאהוב כל אדם מישראל כל עוד הוא לא כופר.

ומייקי מחייך. ואבא שמח שסיפר. וכולם שמחים.

תעצור, תחשוב.

אני רואה עכשיו את החיים באור שונה לגמרי. אני מכיר עולם חדש. אני מנסה אותו.

אינני מתחבר לאינטרס החברתי (למרות שאין כזה) אני מתחבר לדרך החיים.

אני מנסה.

עוצר וחושב.

בל"ג בעומר, החלטתי לפנות לכיוון אחר, ועד 12 וחצי הייתי עם חברים, אח"כ נסענו-אני ומייקי-עם חברים (חרדים) למירון.

פגשתי המון אנשים חדשים. היה עמוס, אבל כיף.  (אגב-מי שהיה שם וראה 10 מחורפנים-שיבין שהייתי אחד מהם J).

נשארנו שנינו לשָבָּת אצל דודים של אחד החברים שגרים בצפת.

אני מכיר עולם חדש, משהו שהיה נסתר ממני עד עכשיו, למרות שכביכול היה מאוד קרוב.

ואם לא אוהַב-אחזור בי. אני מנסה. אני בודק.

אני נפתח.

אני משגע אנשים בשירים חדשים שהכרתי, במילים חדשות, בקולות שונים. במוזיקה-שעד עכשיו חשבו שהיא שונה, אבל יש את הסיגנון שאני אוהב-וזה מה שחשוב. (נמצא ברשימת השירים)

אז את הבלוג הזה אני משאיר פתוח, למרות שאין כ"כ סיכוי שיחזור להתעדכן שוב. כמובן שאמשיך לקרוא ולהגיב בבלוגים אחרים שעניינו אותי מאוד.-ומעדכן את הרשימה.

 

סוף זה תמיד התחלה-לאה נאור

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

טוב יותר?

רע יותר?

לא יודע מה יותר-משהו אחר.

כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,

כשהלילה נגמר  אז הבוקר מתחיל,

כשנגמרת שעה-עוד שעה מגיעה

רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

יש תמיד יותר מחר לכל יום שעובר,

כל חלום משומש מחליפים באחר,

כשנגמרת שנה עוד שנה מתחילה,

כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה,

כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

כשסרט נגמר החיים מתחילים,

הצלילים מתחילים כשאין כבר מילים.

כשנגמור את השיר אז נתחיל צליל אחר,

כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר...

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

 

שלכם...

יואלי ומייקי :)

נכתב על ידי , 29/5/2005 20:45  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחה קצרה עם.... שרה.


נכנס הביתה.

שרה שם.

שרה?!?!?!

עוד מישהי לידה.

הם שניהן מסתכלות עליי.

אני שואל איפה אבא והן אומרות לי שהלך. עם מיכל. ובאו לעשות ביביסיטר. וכבר הן מתארגנות כי אני באתי וכי לא צריך אותן. וכי חיים ישן כבר.

ואני מחפש תירוץ, רק כדי שהיא תישאר, "ואם הוא יתעורר לי?"

"אז תתקשר אליי" ומשאירה את המספר של הבית.

היא פותחת את הדלת, שכבר במילא היתה חצי פתוחה, ואז, פשוט בנס, שומעים בכי מהחדר שלו. של חיים.

אנחנו צוחקים, והיא מניחה את התיק שלה על השולחן ורצה לחדר, חוזרת עם חיים בידים, ומתיישבת על הספה, קצת רחוק ממני.

חיים נשען עליה על הכתף ומביט בי. אחרי זה מבקש בתנועות  ידיים להגיע אליי. אני לוקח אותו.

"אתה רואה, אתה יכול להסתדר" החברה הקרציה שלה אומרת

"ציבי!" שרה מעירה לה.

וציבי שותקת ונשענת על הקיר.

בכלל, מה זה השם הזה? ציבי? ציווי? או איך שלא כותבים את זה.

וציבי הרבה יותר יפה. הרבה יותר. עם שיער בלונדיני ועיני תכלת.

אבל שרה, שרה מיוחדת יותר. היא לא מתאפרת, ולא הולכת עם בגדיים אופנתיים-ובכל זאת היא שרה.

הרבה יותר ממנה.

"מתי אבא שלי צריך להגיע?" אני שואל  ושרה מסבירה שעוד שעה בערך.

"אז אולי ניקח את חיים אלינו?" ציבי אומרת. ושרה מסתכלת עליי

באמת! איזה רעיון!

"אני צריך לשאול את אבא" אומר, מוסר לשרה את חיים ונוגע בה קצת.

כמה עדינות.

אני קם באיטיות לטלפון. מרים אותו. מחייג. לאט. יש לי ברירה.

על השולחן התיק הקטן של שרה, ממנו יוצאות כמה מחברות.

אני מביט בשניהם, הן מנהלות שיחה שקטה. ואבא לא עונה.

את החיוך שעולה על שפתיי אני לא יכול למחוק.

ואני מודיע להן שאבי לא עונה. וציבי נאנחת.

אז הן אומרות שבכל אופן הם יקחו אותו איתן, ואני עצוב

ואז...

כן. הוא שוב היה איתי. שוב הוכיח את נוכחותו.-אלוקים.

וחיים התחיל לבכות כשהם יצאו מן הדלת.

כלומר, אין ברירה, אלא שלפי רצונו הן ישארו פה. :)

שניהן נכנסות לבית, הדלת כבר חצי פתוחה (לפי ההלכה). אני מתיישב על הספה.

ציבי בליית ברירה מוציאה את אחת המחברות מהתיק ומתחילה ללמוד עם שרה.

היסטוריה.

חיים מתיישב לשרה על הברכיים ושניהן לומדות.

על השואה.

ואז ציבי מתחילה בקול הצפצפני שלה: "דומאות לגבורה יהודית בזמן חורבן יהדות אירופה"  ומספרת סיפור, על אישה, בשואה, שרגע לפני ששלחו אותה להשמדה, ביקשה מאחד העובדים היהודים סכין. והאיש לא הביא לה. ואז בא חייל גרמני, ושאל אותה מה היא רוצה, והיא, בנחישות בקשה מהחייל סכין. והחייל הביא לה, והאישה, התכופפה לערמת סחבות שהיתה על הריצפה, ושם התגלה תינוק. במהירות היא מלה את בנה, הרימה אותו אל השמים ואמרה "אלוקים, אתה הבאת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך ילד יהודי!"

ואחרי כמה דקות, היא ובנה לא היו בין החיים.

הסתכלתי על שרה.

 שרה עליי.

ציבי ממשיכה בנאום, בשקט.

חיים משחק במכונית. על הברכיים שלה שרה.

ואז היא משפילה את עיניה. וגם אני.

משהו קרה שם.

משהו היה. 

אני חושב הרבה  על הסיפור הזה. המון. איך גם ברגעים שהאישה היתה אמורה לאבד את שפויותה היא נשארת רעננה בדעותיה. באמונה שלה. מה גרם לה, דקות לפני המוות הידוע, לשמור על שפיות? להאמין עדיין באלוקים?

 

ואחרי כמה דקות, דלת הבית נפתחת,

אבא  ומיכל נכנסים.

הקדימו.

שרה וציבי נעמדות על רגליהן, וחיים כבר בידיה של מיכל.

זהו, הן הולכות, לוקחות את התיק הקטן, שרה מסובבת את ראשה אליי, מביטה בי לרגע קט, ואז יוצאת יחד עם ציבי.

נגמר.

 

***

יום הצעמאות-חשבתי שאשר לבד בגלל הגבס, אבל בסיבות 12 הפתיעו אותו חברים והתפלשו לי על החדר. והביאו בירות ועוד כמה דבירם.

סיגריות בשפע-אגב-אני לא נורגע בסיגריות כבר חודש וחצי בערך (ויפי לי!)

והיה כיף.

והיה עוד משהו. והרגשתי שעשיתי רע-לו.

והוא אמר שזה בסדר, ושלהפך-זה טוב. וביקשתי שרק לא יראה את זה כמשהו אחר.

והוא הבין.

ורחלי-נשמתי-"הבא להיטהר מסייעים לו" (=משפט שמאיר לימד אותי) "מזל טוב"

אוהב-יואלי

נכתב על ידי , 14/5/2005 23:01  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מאמע-המשך מפוסט קודם.


היא בקשה ממני שניפגש איפשהו. ואחרי שיכנועים הסכמתי לבוא סוף סוף הביתה.

והיא התנצלה. מבקשת שאסלח לה על כל מה שקרה, ואני כבר סלחתי.

ואחרי כמה זמן, היא טומנת את ראשה בידה, בוכה, ואומרת "אני צריכה לחלק את האהבה שלי לשני יריבים"

חיבקתי אותה.

"זה בסדר".

נרגעת.

ואחרי זה ארוחת צהרים, רק שנינו, הקטנות אצל שכנה, יותם ישן, ארנון בעבודה, ואחותי לומדת.

רק שנינו.

היא שואלת עם אבא.

עליי.

"הוא מסכים לך להביא ידידות?"

"כן, אבל אני לא תמיד מביא."

"ולא קשה לך לשמור שבת?"

"לא זה בסדר."

ואז איכשהו הגענו לכך שאסביר לה, את כל מה שהסברתי בפוסט הקודם.

והיא הבינה.

ואחרי האוכל-חיבקה.

חיבוק שלא רוצים שיגמר.

אף פעם.

פתאום הרגשתי אותה פה.

נענתי?

נכתב על ידי , 8/5/2005 22:04  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,452
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליואלי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יואלי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ