לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חשיבה חופשית


מתובנות של מדען: עובדות לא נעלמות כאשר מתעלמים מהן!

Avatarכינוי:  קנקן התה

בן: 3

Google:  קנקן התה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2015

על פתולוגיה של טיסות


 

תאונת המטוס הגרמני שהתרסק באלפים עוררה בי זכרונות והרהורים בחוויות טיסה  טראומטיות שלי.


לעולם לא אשכח את הטיסה למילאנו. הייתה זו טיסה למטרה אקדמית עסקית - מפגש שנתי של קבוצת מדענים מהפלג המערב אירופאי שהתאגדה בקונסורציום שקיבל מימון נכבד ממשלות האיחוד האירופאי לפיתוח בתחום מדעי מסויים. הייתי החבר הישראלי ואסייתי יחיד בקבוצת מחקר אירופאית משותפת זו. בדרך כלל טסתי לבדי בעשרות רבות של טיסות עבודה כאלו או לכנסים מדעיים ברחבי העולם, אבל הטיסה למילאנו הייתה אחת ממעטות שזוגתי הצטרפה אלי בתור אישתו של. הוצאות הטיסה שלי, הלינה והכלכלה במקרה זה  היו במימון מענק המחקר לקבוצה האירופאית הזו.


הייתה זו הזדמנות פז עבורנו לשלב עסקים עם מעט פלז'ר ללא נוכחות הילדים. לא רבים היו מספר הפעמים שטסנו כך שנינו ביחד והשארנו בארץ את הילדים בסידורים שונים. הנסיעה הזו הייתה אחת מהן. בטיסה הזו היינו אמורים לנחות במילאנו בצהריים ולנצל את שארית היום לבילוי בעיר. כי למחרת הייתי צריך להשתתף בפגישות העבודה שתוכננו ליומיים הבאים.


הטיסה יצאה  משדה התעופה בן גוריון במטוס אל על בשעה היעודה. ישבנו  במושבים ליד החלון שפנה אל הכנף הימנית. בשל האור המסנוור של שמי המזרח, הגפנו את מסך החלון. בטיסה זו שנמשכת ארבע וחצי שעות היינו אמורים לנחות במילאנו בשעה 12:30 בצהריים. מספיק זמן לנצל את שארית היום לבילוי במילאנו. אבל לא כך היה.  לאחר כשעתיים הופרעה שלוותנו. בעוד שזוגתי מנמנמת ואני עובר על מסמכי העבודה, אני מבחין שנוסעים ודיילים, מתחילים להגיע בזה אחר זה ומציצים בהתרגשות דרך החלון שאחרי המושב שלנו. בתחילה לא ייחסתי חשיבות לתנועה הזו שהתנהלה ליד מושבנו עד שנפל לי האסימון והעלתי את המסך בחלון שלנו. לתדהמתי ראיתי שהכנף החלה להתפרק. אחת מהפלטות המכסות את הכנף התעופפה לה בטיסה ומעמקי הכנף התנופפו חוטי חשמל וסרטים צבעוניים.

 

קולו של הטייס נשמע  ברמקולים. הוא הודיע שעקב תקלה אנחנו נאלצים לשוב לאחור לנחיתה בישראל. וודאי יכולים אתם לתאר את המחשבות שהתרוצצו בראשנו ובעיקר על הילדים שישארו יתומים. אבל הדייל מנהל הטיסה הרגיע שהתקלה איננה רצינית ושלא נדאג. זה היה בערך במחצית מסלול הטיסה ולכן שאלתי אותו: אם אין באמת סיכון, אז מדוע  לא ממשיכים ומסיימים את הטיסה במילאנו (מרחק טיסה שווה פחות או יותר למרחק החזרה לישראל)?

 

התשובה הייתה מדהימה: לא ממשיכים למילאנו, כי אם המטוס ינחת שם במצב כזה, האיטלקים לא יאפשרו לו להמריא חזרה לישראל והוא יקורקע למשך מספר ימים לתיקון ובדיקות. אז הטייס (שאינו מהנדס!) החליט  שעדיף לנחות בישראל משום שהמטוס יתוקן (אני מקווה שלפחות לפי התקן הבינלאומי ללא הנחות) מהר יותר. בכל אופן דבר כזה צריך לעורר שאלות לגבי בטיחות הנוסעים ולקיחת סיכונים בשל שיקולים כלכליים. נשאלת  השאלה גם מדוע נשקלו זו מול זו רק שתי אופציות - נחיתה במילאנו או בישראל. מדוע לא ננקטה אופציה הגיונית שלישית - נחיתת חירום בנמל התעופה הקרוב ביותר האפשרי? חמורה לא פחות בעיניי ההחלטה והסיכון שנלקח בוודאי שלא על ידי הטייס בלבד אלא על ידי חברת אל על עצמה בשלט רחוק.

התשובה של מנהל הטיסה הייתה מאד מוזרה בעיניי וגם לא הרגיעה אותי. במיוחד כשבבן גוריון הכינו את השדה לנחיתת חרום. בשעת הנחיתה הבחנתי בכוחות רבים של כיבוי אש והצלה ובניידות מגן דוד ששעטו לעבר המטוס. אתם וודאי יכולים לתאר לכם שהחסרנו כמה פעימות לב, עד שהמטוס עצר בשלום על המסלול.


לאחר הנחיתה נתנו לנו להתייבש במטוס כשעתיים וחצי.  בזמן זה חששנו להתקשר למשפחה, כדי שלא ידאגו והחלטנו לא לספר על כך בכלל גם כשנשוב, במיוחד לא לילדים. נשארנו כלואים במטוס עד שהעבירו אותנו למטוס אל על אחר שהטיס אותנו למילאנו. נחתנו שם בערב. אמנם הלך לנו יום אחד מהארבעה במילאנו, אבל נשארנו בחיים.



בפוסט דוקטורט זוגתי ואני תכננו בקפידה טיול שנתי בן שבועיים בחוף המערבי בארה"ב. תכננו לטוס ולנחות בסולט לייק סיטי ושם לשכור רכב להמשך הטיול. היינו אמורים להמריא מוושינגטון הבירה בטיסת פנים בשעה 7:00. אבל בבוקר הטיסה החלטנו לעלות במקום לטיסה  בשעה 7:30, כדי להיות בטוחים שלא ניתקע בפקקים של הבוקר בדרך לשדה התעופה. בעודנו בשדה התעופה, התקבלה הידיעה כי.המטוס שהיינו אמורים לטוס בו במקור - התרסק זמן קצר לאחר ההמראה. בעבודה כבר תכננו את ההלוויה שלנו. כשהגענו לסולט לייק סיטי התקשרנו כי שלום לנו וכולם נשמו לרווחה.


התרסקות המטוס באלפים הזכירה לי גם שבשנות התשעים ידידי שהיה דיקן של הפקולטה דאז, השתתף בכנס בחו"ל. מרבית הכנסים המדעיים מסתיימים בימי ראשון, אבל הדיקן המסור החליט לטוס חזרה לישראל עוד בשבת, כדי שיוכל להגיע בזמן להרצות לסטודנטים בקורס שלימד בבוקר יום ראשון. כדי להספיק לחזור, הוא עלה על טיסה במטוס קטן של שישה נוסעים כמדומני, כדי להגיע לטיסת קונקשן לישראל. מזג האוויר אז היה סוער מאוד והמטוס התרסק על הרי האלפים. לא היו ניצולים. להרצאה ביום ראשון הוא לא הגיע.


מחקרים מעידים שאחד מכל ארבעה סובל מחרדת טיסה. חלק מהחרדתיים לא יעלו על מטוס לעולם. חרדת הטיסה הזו מקוננת באמיגדלה שבמוח. שם נאגרים כל הפחדים והרגשות השליליים (כפי שפירטתי ב פוסט אחר).


האם יש הצדקה לחרדת טיסה? האמת היא שהסיכוי להיהרג בתאונת דרכים על הכביש גבוה בהרבה מהסיכוי להיהרג בטיסה או בהפלגה. ובכל זאת אנשים מפחדים לעלות על מטוס או אוניה הרבה יותר מאשר לנסוע ברכב יבשתי. כמובן שזה לא הגיוני בעליל לאור הסטטיסטיקה. כמו כן מחקרים הראו שתאונות מטוס אינן מגדילות את אחוז האנשים המפחדים מטיסות, אלא מגבירות את עצמת החרדה של אלו שבמילא סובלים מחרדת טיסה.


אודה ואתוודה שלמרות עשרות הטיסות שעשיתי בחיי, אני עדיין מעט במתח בהמראות ובעיקר בנחיתות. אבל אינני מבין את התופעה של מחיאות הכפיים בנחיתות המאפיינת ישראלים בלבד ואשר נראית  תופעה פרימיטיבית בעיני שאר האדם! הרי במילא הטייס אינו שומע את מחיאות הכפיים. אבל יתכן שזוהי דרך ישראלית לפרוק את מתח חרדת הנחיתה. איני יודע לענות אם ישראלים חרדתיים יותר או פחות בטיסות מעמים אחרים.


התרסקות המטוס הגרמני היא כבר מקרה רביעי לפחות (כי יש עוד כמה מקרים עם סימני שאלה) שבו טייס מתאבד על נוסעיו, בשל רקע נפשי. במקרה זה כבר נודע שהטייס סבל בעבר מדיכאון קליני. כיצד נעלם הדבר ממעסיקיו? הגיע הזמן להסיק מסקנות, ובעיקר להיות ערים לכך שהתאבדות אינה אירוע שהמתאבד מבצע תמיד לבד כפי שחושבים.

נכתב על ידי קנקן התה , 28/3/2015 21:45   בקטגוריות חרדת טיסות, התרסקות מטוסים, אמיגדלה, בטיחות במטוסים  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-30/3/2015 00:10
 



קשה באימונים קל בקרב


ישוב מול קהל רב של פיזיותרפיסטים, אני 'מוצג רפואי'. ההיסטוריה הרפואית מוצגת בפני הנכבדים, בראשות דוקטור לפיזיותרפיה שהגיעה מחיפה. היא פיתחה איזשהו מודל חדש להגדרת מטרות שיקום. לאחר שנתבקשה, הפיזיותרפיסטית שלי מציגה בפני הקהל את המטרה הבאה שלי: ישיבה וקימה מכיסא בעזרת קביים.

 

מבקשים ממני לנסות. אבל אני לא יודע לקום עם קביים.  הם מסתבכים לי בידיים. אני מבקש מקל במקום וקם מהכסא. פאול – בכיר הפיזיותרפיסטים נכח גם הוא באולם. הוא אינו שייך לצוות המכון, אלא עובד במחלקה האורטופדית עם חולים לאחר ניתוח. הוא גילה בי עניין וביקש שאדגים בישיבה יכולת טווחי הפעולה של הרגליים.  ואז שאל אם אהיה מסוגל לקום מהכסא ולשבת חזרה ללא שום אמצעי עזר. כך סתם בדיוק כפי שאתם עושים. ניסיתי והצליח לי בניסיון שני. קמתי וישבתי בלי שימוש בעזרת מקל לקול מחיאות כפיים סוערות של הנוכחים. שלא תקלו בעניין. אם אתם למשל  ימניים, נסו לקום מהכסא רק על רגל שמאל. אם אתם שמאליים, להיפך. אני אומר לכם, בחנתי רבים אם מסוגלים להתרומם מכסא באמצעות רגל אחת, כאשר השנייה פשוטה קדימה באוויר. הגעתי למסקנה שרוב האנשים לא מצליחים, או מאוד מתקשים. איך אצלכם?

 

אז המטרה להתרומם מכיסא הושגה עם מקל במקום עם קביים , ולמעשה כבר הושגה לראשונה במפגש המתודי הזה גם ללא שום אמצעי עזר. ובכלל כמעט מההתחלה עקפתי שימוש בקביים לטובת הליכה עם מקל (בניגוד לנוהג הטיפולי במצבי). המפגש הסתיים כעבור מספר דקות נוספות, לאחר שסיימו המלומדים דיון ער שבו ניתחו את שלל תנועות השרירים שלי בז'רגון שנשמע עבורי כמו קללות.

.

 

בעוזבי את האולם, פאול מיהר לצאת בעקבותיי והחליט לו להתלבש עלי. תפס פיקוד על הפיזיותרפיסטית שלי והצעיד אותי נשען על מקל עד לחדר המדרגות של הבניין. בהגיענו לשם, חטף מידי את המקל וציווה לעלות מדרגה ולרדת חזרה לאחור. קדימה ואחורה וחוזר חלילה, מבלי לאחוז בדבר. לא במקל ולא במעקה. הפיזיותרפיסטית שלי הביטה בנו באימה. נפילה ושבירה של משהו בגוף עשויות להחזיר אותי הרבה לאחור…

"אתה מרעיש יותר מדי עם הנעל ברצפה", הוא אמר. אז נורא השתדלתי להיות קצת עדין יותר. מצוין, הוא אמר ואז – פקד עלי להסתובב לאחור וללכת. "מה? איך"? אני שואל בתדהמה. "ככה על שתי רגליים. בלי מקל, בלי כלום", הוא ציווה. לא יודע איך, אבל הצלחתי ללכת ארבעה צעדים בלי להישען על כלום. ואז הוא רצה שאלך עוד כמה מטרים עד לשולחנה של קרן המזכירה הנחמדה.

 

 

אני עומד ברחוב נצמד לאימא שלי, אוחז בשתי ידי בחוזקה ברגלה. "בו, בו, בו אלי" - קוראת לעברי גברת איצקוביץ השכנה. זרועותיה פתוחות, אוחזת בסוכריה על מקל בידה. אני לא עומד בפיתוי, מתנתק מאימא ופותח בריצת בכורה של תינוקות, היישר לעבר זרועותיה של גברת איצקוביץ המחייכת בהנאה רבה לאור תשואות הסובבים.…

 



 

 

קרן מחייכת אלי ואומרת 'בו אלי', כמו גברת איצקוביץ מזכרוני (זה לא סתם דימוי ספרותי. אני באמת זוכר אירועי ילדות עוד מהזמן שהייתי זוחל. אני יודע שזה לא נורמלי, אבל מי טוען שאני נורמלי)?  קרן מעודדת אותי, אבל אני כבר לא תינוק שיכול לרוץ ולהרשות לעצמו ליפול, מבלי חשש לשבור שום דבר בגוף. אני חושש לאבד שיווי משקל, אין לי ביטחון.  כואב לי גם בשרירי צד ימין של הגב התחתון - לאחר שכבר עליתי מדרגות והלכתי כמה מאות מטרים (עם הליכון) כדי להגיע למכון, ומהתרגילים שעשה לי פאול במדרגה. אז פאול החליט להתנקם בי. החזיר לי את המקל וציווה לצעוד לחדר כושר. שם המשוגע קשר אותי למין חגורת גב אדומה רחבה שאותה חיבר מאחוריי למתקן הרמת משקולות ידיים. שוב חטף לי את המקל מהיד וככה קשור למשקולות בגב, הוא התחיל לעשות לי טירונות קרבית. לא אפרט, אבל נשבע לכם. הוא הרס לי את הגב מכאבים, עד שהואיל לבסוף לשחרר אותי. לחץ את ידי לשלום בסיפוק והלך לו.

 

יומיים לאחר מכן הגעתי למכון רבע שעה לפני הזמן שנקבע לי. כהרגלי אין אני מבזבז זמן ופניתי לאימון חימום עצמי במקבילים. החלטתי לנסות לאתגר את עצמי. הסרתי הידיים מהמקבילים והתחלתי לצעוד הלוך וחזור מבלי להישען עליהם. הפעם זה היה קל יותר משלשום. אולי גם משום שנוכחות מעקות המקבילים היו לי כתעודת ביטוח פסיכולוגית לאחיזת חרום, אם חלילה אאבד שיווי משקל ואמעד. תוך כדי צעדה נמרצת בין המקבילים, אני רואה לפתע את הפיזיותרפיסטית שלי מתבוננת בי בתדהמה. הוצבה מטרה חדשה –  הליכה רגילה ללא תמיכת מקל. אני והיא כבר יודעים שאני מסוגל.

 

כשסיימתי את האימונים בחדר כושר, פגשתי ביציאה ברופאה מנהלת השיקום שירדה לביקור במכון. לפי כשנה היא שחררה אותי לאחר חודש שיקום במחלקה  - הולך עם הליכון. אז בשחרור אמרה  שבגילי כבר קשה לצפות להליכה ללא תמיכה של קביים וגם זה לאחר אימונים במכון. כשנפגשנו כך פתאום זה מול זו, אורו עיניה והיא שאלה לשלומי. "הנה הביטי", השבתי לה, והתחלתי לצעוד מסביבה ללא תמיכה. מבחין במבט הפתעה בפניה וצועד. מדדה מעט עדיין כמו פינגווין, אבל פינגווין גאה.

 

ביום שלא מעטים חגגו ניצחון פוליטי (לא לי אני חייב להודות), היה זה הניצחון הפרטי הקטן שלי.



נכתב על ידי קנקן התה , 19/3/2015 14:13  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-27/3/2015 23:24
 



מנצחים ומנוצחים במדינת הפוך על הפוך


העם הצביע מהאמיגדלה והכריע. היידה ביבי, היידה שרה.

 

קיבלנו תזכורת לכך שהעם משקר בסקרים או שהסקרים משקרים לעם.

למדנו שאפשר ואפילו רצוי לוותר בהחלט על הסקרים.

 

למדנו שהימין נכנס לחרדה 'כשמביאים ערבים לקלפי באוטובוסים' יותר מהאוברדראפט בבנק.

 

אין חדש תחת השמש. כ- 30% מהעם אדישים. לא משפיעים. שקופים, שימשיכו לא לספור אותם.

 

הקול שלי עדיין לא נספר. הוא במעטפות הכפולות. אבל גם לא ישנה דבר. גם במעטפות הכפולות אהיה במיעוט גדול. הם כנראה יוסיפו עוד מנדט ביבי/בנטי/ליברמני כזה.


אמש הלכתי  לישון עם דיכאון וקמתי עם דיכאון קליני.

 

שידורי משחקי הכס - משחקי חיות בנשיונל גאוגרפיק גיאו אטרקטיביים לי מברברת משחקי הקמת הממשלה. וכי יש למישהו ספק מה יהיה אופייה?

 

זהו - העם אמר את דברו וקיבל את המנהיגים הראויים לו. 

ואני אתרכז לי בעניניי.

 

נכתב על ידי קנקן התה , 18/3/2015 20:29  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-27/3/2015 23:28
 



האם אתם מצביעים מההיפוקמפוס או מהאמיגדלה?


 

ממש אין לי מצב רוח לכתוב באחרונה. לא יודע כמה מזה נובע מהשמאל המפולג והצוהל בימים האחרונים מהשינוי הקרב ובא, אבל נראה שלא למד כלום בעשר שנות שילטונו הכושל והמושחת של ביבי  , או עד כמה חוסר הכתיבה נובע ממקש האות נון הארורה, שנשבר במקלדת המחשב שלי. וכדי לקבל נון, אני צריך כעת להפעיל כוח של חמישה קילו בערך על האצבע, ואז למחוק אחד משני הנונים שמתקבלים אחד לאחר השני. אולי זה מצחיק אתכם, אבל וודאי אין לכם מושג כמה זה מציק וכמה זמן מיותר אני צריך להשקיע במאבקי הנון הזו. ולא, אי אפשר לתקן. מחשב חדש קצת יקר לי לקנות בשביל זה, ועוד יותר יקר לי הזמן ועוגמת הנפש שבהעברת התכולה אל מחשב חדש.

 

אבל הבטחתי את הפוסט הזה, אז הריהו. מהפוסט נבין עד כמה האמיגדלה במוח תשלוט ברבים מהמצביעים בזמן שיהיו מאחורי הפרגוד, והאצבע שלהם תרעד ולא תיתן להם להשחיל את הפתק, למרות שההיפוקמפוס  במוח מספק להם נתונים בשפע על כך שהם בעצם חוזרים שוב על אותה שטות איסטרטגית - בשם 'האידיאולוגיה'. בוחרים שאצלם תמיכה במפלגה היא כמו כתמיכה בקבוצת כדורגל!

 

ל'אידיאולוגיה' רגשית שאורכת כשנייה בקלפי יש לא אחת מחיר כבד - הופכת לסתם אידיאולוגיה מבוזבזת שמתייבשת במגירה לעוד ארבע שנות סבל, או במחיר של הפלת  ממשלה שבקושי יכולה למשול  פחות משנתיים.  נראה שהפעם הקדמת הבחירות (בעלות של למעלה משני מיליארד) ממש ללא הצדקה ונובעת בעיקר בשל תוצאות ההצבעה על שתי הצעות חוק - שפוגעות בעיתון של ביבי ובהגבלת ההוצאות המושחתות בבית ראש הממשלה. זה לא בגלל השותפות הקואליציוניות כפי שמציג ביבי. אם כבר זה בוודאי יותר בשל ההתנגדות וההתנגחות של חבריו מבית שנכנסו בו בשל החמיצות שנוצרה מהתנהלותו במלחמת צוק איתן (ועכשיו הצבועים, באופן זמני בלבד בשל הבחירות - מלמדים עליו סנגוריה כפודלים נאמנים. איכס, כמה מגעילים הבנטים, הרגבים, הדנונים וכל שאר 'יפי הנפש'! אם ביבי יפסיד בבחירות, וכך אני מקווה, הרי הראשונים שיתלו ויצלבו אותו על תורן מצודת זאב הם 'הפודלים' האלה. הפעם הבחירות בהחלט לא בשל שותפותיו הקואליציוניות, אלא הפחד מפני הלחץ שהפעילו  עליו דווקא אלו שאינם בקואליציה -  החרדים שרוצים יחד עם בנט מדינת הלכה וחוטבי עצים ושואבי מים חילוניים שישרתו אותם וימותו בשבילם במלחמות.

 

את הפוסט התחלתי לכתוב די מזמן, אבל התקשיתי לסיים אותו. מדוע? כי מצד אחד חשתי שבזבוז בכלל לכתוב את הפוסט - משום שמרבית האנשים (ביניהם המלומדים ו'ההגיוניים' ביותר) ימשיכו להצביע מהאמיגדלה. כשם שכמעט בלתי אפשרי למחוק את הפחד באמיגדלה של אלו שמפחדים מטיסות, או למחוק פוביות מפני ג'וקים, או להפטר מהרגלי OCD בלתי הגיוניים בעליל. ומצד שני המתנתי לשידור תוכניתה של מיקי חיימוביץ בערוץ שניים על המניעים להצבעות בבחירות. הפוסט הזה לא מיועד לחזור על הפן הפסיכולוגי והחברתי במניעים של המצביע, אלא יותר על הפן הביולוגי של המוח של המצביע.

 

אבל לפני הביולוגיה, הרשו לי לתמצת את עיקרי המסקנות מהתוכנית:


א. לכל מפלגה יש מצביעים רבים שימשיכו להצביע עבורה ויהי מה (אפילו אם יחרב עליהם עולמם). כי בשבילם תמיכה במפלגה זה כמו תמיכה בקבוצת כדורגל. הגרעין הקשה של התומכים בקבוצת כדורגל לא עוזבים גם כשהיא מפסידה, אפילו מפסידה קשות.

 

ב. אנשים רבים ממשיכים לתמוך במפלגתם שלא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן ששורשיה עשויים להיות חינוך מבית ההורים,  או זכרונות לא רלוונטים מלפני עשרות שנים. כמו  למשל כאלה שעדיין קוראים למחנה הציוני 'המערך' ואפילו מפא"י... אומרים - "בחיים, בחיים לא אצביע עבורם..." או, "אני לא יכול להצביע אחרת, פשוט לא יכול".

 

ג. נורא קשה לאנשים לעבור מגוש הימין לשמאל ולהיפך. מעבר כזה נחשב כ'בגידה'. אבל  הם יכולים לעבור  ביתר קלות למפלגה אחרת בתוך הגוש שלהם. למשל אם אינם מרוצים מתפקודיו של ראש הממשלה העומד בראש המפלגה שלהם. המצחיק הוא שבכך הם עשויים בעצם או להמשיך לתמוך באופן עקיף בהמשך שלטונו של אותו ראש ממשלה שאינם סובלים, או להיפך - להוביל את כל הגוש שלהם לאופוזיציה. זה נכון למפלגות הלווין, הן של השמאל והן של הימין.

 

ד. ובכל זאת יש רבים שרציונליות גוברת על הרגש, אבל רק במידה מסויימת. כיוון שמעבר גוש מתפרש כ'בגידה' והאמיגדלה במוח נורא נלחצת ונלחמת בכך. כך למשל ציפי ליבני שגדלה בבית הדוגל בשתי גדות לירדן  - נקראת כעת על ידי רבים מהימין 'שמאל קיצוני', ויובל שטייניץ מכנה אותה בוגדת. אז מה הוא? הוא שכח שהוא עצמו, הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, שחצה את המתרס מהשמאל הקיצוני לליכוד? 

לפיכך מבחינה רגשית קל יותר לרבים להצביע למה שמכונה 'המרכז' מאשר לעבור מצד אחד לצד השני. 

 

 

לפיכך נשאלת השאלה לגבי שיקולי ההצבעה, עד כמה הם נובעים מחשיבה שכלתנית ועד כמה מהרגש? ועכשיו אתרגם את השאלה לביולוגיה - האם שיקולי ההצבעה נגזרים מההיפוקמפוס או מהאמיגדלה במוח?

 

ולפני שאפרט ואסביר, ראשית אשאל אתכם שתי שאלות: הראשונה - כמה אחוזים מהמוח אנחנו מפעילים לדעתכם? והשניה - כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת?

 

בציבור קיים מיתוס (ולא באשמתו) שאנחנו מנצלים רק 5% (ויש החושבים 10%) מנפח המוח שלנו. כיום אנחנו יודעים שזה לא מדויק, יש המנצלים יותר. לעומתם בהחלט יש כאלו שמנצלים אפילו פחות מ- 5%. אני מניח שאתם לא נופלים מהכסא למקרא הדברים האלה.

 

ולגבי השאלה כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת: התשובה היא כ-10% בלבד. כלומר, 90% אנחנו עושים אם כך בצורה לא מודעת. למה הכוונה?

 

ראשית חלק נכבד מהפעילות שלנו אנחנו עושים בצורה אוטומטית. אנחנו לא חושבים על כל צעד שאנחנו עושים, גם לא על תנועות השחיה או הרכיבה באופניים (לאחר שרכשנו מימנויות אלו). ואפילו רבים מאיתנו נוסעים יום יום בדרך לעבודה או לבית במצב דמוי טייס אוטומטי. אבל יש עוד דברים רבים שאנחנו עושים בצורה לא מודעת. למעשה אנחנו לא מודעים לרוב הנתונים הנקלטים על ידי החושים שלנו - כי המוח שלנו מסנן. כתבתי על כך בעבר סידרת כתבות. לפיכך, בעצם אף לא אחד מאיתנו חי לגמרי במציאות. האמת שקיים חלק לא מבוטל של אנשים שהמוח שלהם מסנן בצורה קשה את המציאות. בהתאם לכך גם ההחלטות רחוקות מלהיות אובייקטיביות.

 

בתקופת בחירות, הפוליטיקאים של המפלגות למיניהן עושים למוחנו הרבה שטיפות מוח. יודעים מדוע הם מצליחים? כי לרבים יש בעיות זיכרון קשות - בזיכרון לטווח רחוק. בגדול יש לנו שני סוגי זיכרון עיקריים - זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח רחוק. מדוע אנחנו לא זוכרים דבר מהיותנו תינוקות? הסיבה לכך היא שעד גיל שלוש פועל במוחנו הזיכרון לטווח קצר בלבד אשר ממוקם בקליפת המוח. הזיכרון לטווח ארוך מתפתח לאחר גיל שלוש והוא ממוקם במרכזים עצביים במעמקי המוח.




מידע וחוויות מועברים באופן סלקטיבי למרכז הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מבוססת על הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מאפשרת לנו את שליפת המידע שנאגר במרכז הזיכרון לטווח רחוק - פעולה המכונה איחזור מידע.
באנשים בעלי קשיי למידה יש קשיים במעבר המידע אל הזיכרון לטווח רחוק או קשיים לשלוף אותו. קל להוליך שולל אנשים על ידי פוליטיקאים, כי לרבים יש קשיים בשליפת זיכרון ישן. עליהם קל לעשות שטיפות מוח.
כמה זוכרים למשל שלפיד שכל כך דואג לקשישים בקמפיין הבחירות, אחראי למעשה לביטול הביטוחים הסיעודיים הקיבוציים של זקנים מעל גיל 80 ?  כך הם הורי שלאחר ששילמו ביטוח סיעודי כל חייהם, הם נשארו כעת ללא ביטוח סיעודי בכלל  (עלות בית אבות סיעודי 15,000 ש"ח לפחות לחודש לאיש).

כמה זוכרים שלפיד נעדר בכנסת ממרבית ההצבעות עבור חוקים חברתיים? כמה זוכרים שמתוך 33 הצבעות לחוקים חברתיים ביבי הגיע להצביע רק שלוש פעמים ושבהם הצביע בכולם נגד? בנט הצביע בעד רק ב-5 הצבעות, ונגד ב-6 מהן. הרצוג לעומתם נכח במרבית ההצבעות והצביע בכולן בעד!  כמה זוכרים שבממשלה הקודמת כחלון הצביע נגד שיפור מצבם של עובדי הקבלן ונגד העלאת שכר המינימום? כולם זוכרים לו רק את הטלפונים. אלו מעט דוגמאות לדברים שרוב הציבור אינו זוכר ואינו לוקח בחשבון בהחלטות ההצבעה.
כמה זוכרים את ההבטחה של ליברמן לחוק הנאמנות?
כן כדאי להזכר מה קרה עם חוק הנאמנות של ליברמן שבכל קמפיין בחירות שולף מהכובע שטות אחרת המלבה שינאה פרימיטיבית על בסיס גזעני לערביי ישראל. 
כמה זוכרים שאריה דרעי הוא בעצם עבריין פלילי מורשע, שאפילו את תקופת מאסרו לא השלים בגלל חוק ליום אחד - 'חוק דרעי'?


אם לדייק, למעשה יש לנו שלושה סוגי זכרונות לטווח רחוק שנאגרים במוח. אחד מהם שאינו רלוונטי לדיון זה הוא הזיכרון שאחראי לפעולות האוטומטיות (הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים וכדומה). אבל להחלטות היומיומיות שלנו אחראים שני מרכזי זיכרון נוספים - האחד הוא הזיכרון הרגשי, הכולל זיכרונות של פחד, שינאה, קינאה, ואהבה. מרכז הזיכרון הרגשי הזה שלנו אינו מפותח בהרבה מאשר אצל חיות ולכן מרכז זה נחשב מבחינה אבולוציונית כמרכז עצבי פרימיטיבי קדום . על כן אנחנו גם חולקים עם החיות אותן הרגשות (לידיעת כל אלו שפוגעים בחיות). באדם כמו בעוד מספר חיות תבוניות אחרות, התפתח מרכז זיכרון ארוך נוסף - זהו מרכז זיכרון העובדות המפורשות, שבו אגורים הידע והעובדות. זהו המרכז החיוני לנו לשם למידה, והתפתחותו היא שהביאה להתפתחות התרבות האנושית. אבל שלא תטעו, התרבות שלנו אינה נקייה מהשפעת מרכז הזיכרון הרגשי החייתי שבנו.




אז היכן למעשה נאגרים כל הזכרונות האלו במוח? מוקד הזיכרון הקצר הוא כאמור בקליפת המוח. הזיכרון העובדתי הארוך נאגר במרכז פנימי במוח שמכונה היפוקמפוס. השימוש בזיכרון זה מחייב כאמור איחזור המידע  והעברתו חזרה לקליפת המוח כדי שנוכל לנצל אותו וליישמו בהחלטות שלנו.

הזיכרון הרגשי שלנו נאגר במרכז פנימי אחר במוח - הרי הוא האמיגדלה. האמיגדלה אחראית להחלטות הרגשיות שלנו וכן גם לכל סוגי הפוביות שלנו. פוביה למעשה היא מצב קיצוני שבו הזכרון הרגשי גובר על הזיכרון והחשיבה העובדתית.





אך למעשה כמעט כל החלטה שלנו נעשית בהשפעה משולבת של שני המרכזים האלו - המרכז העובדתי והמרכז הרגשי. אך ההשפעה היחסית של כל אחד משני המרכזים משתנה בהתאם לנסיבות ובאופן אינדיבידואלי. בפעמים רבות נוצר קונפליקט בין שני המרכזים האלו ולכן רבים המקרים שבהם  האמיגדלה משתלטת על ההחלטות שלנו. אלו הן ההחלטות שבלשון ספרותית מכונות החלטות שנעשות מהבטן. יש אנשים רבים שיש להם בעיית זיכרון של עובדות והם מרבים יותר לפעול מהבטן, כלומר מהאמיגדלה. אבל הבעיה של אנשים רבים היא שהאמיגדלה שולטת על מעשיהם, גם ללא קשר ליכולתם להפעיל את ההיפוקמפוס. 

כך למעשה כל המצביעים שאינם מסוגלים להצביע אף פעם מפלגה אחרת, כל אלו שבדקה התשעים רועדת להם היד בקלפי ולמרות ההחלטה המחשבתית עובדתית שעשו הם לא יכולים להפנים וממשיכים להצביע למפלגה המסויימת על רקע רגשי, הקשור בדחייה או שינאה על רקע אתני,עדתי, דתי וכדומה - מצביעים על כן מהאמיגדלה. אבל בניגוד להיפוקמפוס, שבו מתעדכן המידע העובדתי הדרוש להחלטות איסטרטגיות, הזיכרון הרגשי באמיגדלה מקובע וקשה מאוד לשנות או להחליף אותו. 

למשל, לא לחינם ביבי פורט על רגשי הפחד באמיגדלה - הן מפני האיום האיראני והן מפני החמאס. אבל כמה זוכרים את דברי ביבי "אנחנו נמוטט את החמאס" כשישב באופוזיציה ?:


 
 Read my lips!

 

אז האם ביבי באמת מוטט את החמאס בצוק איתן? כמה ממצביעי הליכוד המסורתיים זוכרים כעת לפני הבחירות את החמיצות שסררה בעם בסיומה של מלחמת צוק איתן ו'תוצאותיה המופלאות'? מלחמה שערכה חודשיים והסתיימה בהפסקת אש עד לסבב הקרוב הבא. ורבים שכחו איך בנט שלא מתנצל, התנצל על ארבע כשביבי נתן לו אולטימטום. אבל מה לעשות? אפשר למכור לוקשים לציבור שמתקשה לאחזר עובדות מההיפוקמפוס - אפילו עובדות מלפני חצי שנה. על פי האימרה: 'אנשים עם זיכרון של ציפור'.

 

ובקמפיין הבחירות של ביבי והליכוד צורבים רגשי פחד באמיגדלה של הציבור: שציפי 'הסמולנית הקיצונית' (שאגב באה מאותו בית מדרש שתי גדות לירדן והתפקחה) תחלק את ירושלים, כאשר ירושלים למעשה כבר מחולקת  - לא מאמינים? אני מזמין אתכם לראות איך נראה 'קו הגבול' מחלון ביתי שמשקיף לעבר הכפר עיסייה, שאנשי הביטחון חוששים להכנס לשם, והחברים הימניים של ביבי ובנט בורחים משכונתנו ומוכרים לערבים את בתיהם, לכל המרבה במחיר. בבתים בסביבתי - שלושה מכל עשרה כבר נמכרו לערבים. אז מי בעצם מחלק את ירושלים?

 

ביבי מפחיד כמנטרה מפני האיום האיראני וזה פועל. כי כאמור רבים אינם מפעילים את ההיפוקמפוס שלהם וזוכרים את איומי הסרק של ביבי ליציאה למלחמה נגד איראן. פחחח, אפילו בקושי נגד החמאס יכול והגיע רק להפסקת אש זמנית. ורגשי הפחד הפרימיטיבי הנצרבים באמיגדלה של רבים מהמצביעים גוברים אפילו על דעותיהם של מאתיים אנשי ביטחון בכירים כמו ראש השב"כ ומוסד לשעבר שטוענים שביבי מזיק לביטחון האיסטרטגי של מדינת ישראל.

 

ואלו עוד טיעונים? - לבוז'י יש קול מצחיק. לכן הוא לא מתאים להיות ראש ממשלה. שכחו איזה קול מצחיק היה לבן גוריון למשל.  אין לבוז'י כריזמה, אומרים. שכחו שהיו ראשי ממשלה מוצלחים ללא כריזמה כמו לוי אשכול. כיום כולם  פתאום משבחים את בגין המנוח (אגב גם אנשי שמאל באופן לא ברור). שכחו איך בעצרת בחירות, בגין 'האגדי' (בנאומו הדמגוגי האופייני לו) לעג לשמאל על הדגלים האדומים, ובהמשך המשפט ציין את הזיקה של דגלים אדומים לנאצים (זה היה בנאום הצ'חצ'חים למי שלא זוכר). אז זה בסדר לראש ממשלה בישראל לעשות אסוציאציות בין השמאל לנאצים (זוכרים שגם את רבין הלבישו בתמונות בבגדי נאצים, כאשר ביבי צפה במרפסת בכיכר ציון?) אבל אבוי כאשר איזה זמר או צייר (אנשים פרטיים) דיברו על 'צחצ'חים' (במלרע כדברי בגין) או על עובדי אלילים.

גבירותיי ורבותיי, הכל רק בשביל לחמם את האמיגדלה של הציבור. וכשמנהיג נמצא בהיסטריה כאשר חושש להפסיד בבחירות - הוא ואנשיו מארגנים עוד ועוד שטיפות מוח רגשיות בשפע לאמיגדלה.

 

למרות הפער במפלגה המובילה בסקרים - 50% חושבים עדיין שרק ביבי מתאים להיות ראש ממשלה - להמשיך להפריח הבטחות ולא לעשות כלום חוץ מהשרדותו הפוליטית ונהנתנות חזירית  על חשבון הציבור. כי, הם עיוורים לעובדות ולמציאות חייהם הקשה והתקועה, כי בעצם מובלים על ידי רגשות של  האמיגדלה:




 

רק הוא מתאים להיות ראש ממשלה!. אבל בכמה אנשים ההיפוקמפוס זוכר מה באמת חשב עליו ראש הממשלה  לשעבר שמיר - בן מפלגתו של ביבי עצמו.

 

 

 

 

 

 

טוב, הפוסט מתחיל להיות ארוך ומייגע. אולי אוסיף ואכתוב בפעם אחרת על הסיבות לכך שהגרעין הקשה, ימשיך להצביע תמיד עבור אותה מפלגה. אתאר את הדמיון להתנהגות של ברווזים ומחקרים סוציוביולוגיים שנערכו בגו'קים - תופתעו עד כמה דומים כוחות הבחירה שלהם (הג'וקים) ושלנו ב'מנהיג' - בהחלט לא  בדיוק מחמיא לאדם.

 

והעיקר, בין אם מההיפוקמפוס או מהאמיגדלה, אל תשכחו להצביע ולהשפיע !

 



הדודל של גוגל - בחירות 2015

 

***

 

מי יודע?

 

מבין כל ראשי המפלגות המבטיחים בשורה חברתית, יש רק אחד שהשקיע באמת מחשבה רבה וכתב ספר מִשְנה כלכלית/ חברתית סדורה:

 




 

מספרים שביבי כתב גם כן ספר בנושא זה, אבל גנז את הספר לפני הוצאתו לאור - מאחר והספר סתר את מדיניותו הכלכלית כשר אוצר. היה ונשאר מר זיגזגיהו (דעה אישית).

 

 

 

תוספת עריכה

 

רבים מזינים את האמיגדלה שלהם בתחושות סרק שהושתלו על ידי מיטב היועצים ופרסומאים - בהגיון איסטרטגי לכאורה, שמלבות את רגשות השליליים באמיגדלה. למשל, כל המשוכנעים שלאחר הבחירות הרצוג יחבור לביבי (למרות ששניהם הכריזו שלא ישבו בממשלה אחת). כך גם אמרו בבחירות הקודמות על שלי שתחבור לביבי. אז היא באמת חברה? הרי מפלגת העבודה זוכרת היטב כיצד מצביעיה הורידו אותה לשפל שלא הייתה מעודה, לאחר שברק חבר לביבי. זה עלה לה בכך שאני כמו רבים שהצביעו תמיד לגוש השמאל, הצבעתי עבור קדימה. כי למרצ הפסקתי להצביע לאחר ימי יוסי שריד ויוסי ביילין (שאפילו רבים מהימין היו מוכנים לחתום היום על הסכם ז'נבה של האחרון). לדעתי היום זו מפלגה פלצנית (שבעטה החוצה את כל מיטב נפיליה כולל שולמית אלוני שהקימה אותה) ושעומדת בראשה בכיינית המדקלמת מנטרות והמטיחה ראשה בקיר.

 

במחנה הציוני ניצבים כיום מועמדים ומועמדות חברתיים טובים יותר ולא כאלה שמובילים למשל מסע לגליזציה של סמים (כמה עלוב, כדי לגנוב קולות מצביעים למפלגת עלה ירוק). גם זהבה פונה בימים האחרונים בהיסטריה לאמיגדלה שלכם. בהפחדת הציבור שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה ותיעלם. ואם תיעלם, אז מה? למשל שתי מפלגות ימניות קיצוניות מהעבר נעלמו - 'התחיה' של גאולה כהן ו'מולדת' של רחבעם זאבי. וכי לא קמו מפלגות ימניות קצוניות אחרות במקומן? אז שלא תפחיד אתכם זהבה שרק מרצ השמאל ושבלעדי מרצ יעלם השמאל. מוטב כדאי שתעשה חשבון נפש מדוע  רבים ממצביעי מרצ המסורתיים זנחו הם אותה. זה לא כי הפכו לימניים יותר.


נכתב על ידי קנקן התה , 16/3/2015 06:02   בקטגוריות פסיכולוגיה של הבוחר, הביולוגיה מאחורי ההחלטות, זיכרון לטווח רחוק, זיכרון רגשי, אמיגדלה, היפותלמוס, מפלגות, שטיפת מוח, מפלגות לווין, מפלגות חברתיות?, read my lips, בחירות 2015, זיכרון קצר של הבוחר, הצבעה אסטרטגית מול אידיאולוגית, היסטוריה של מפלגות ומנהיגים, מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, יצחק הרצוג, ציפי ליבני, אריק שרון, יאיר לפיד, משה כחלון, נפתלי בנט, זהבה גלאון, הימין, השמאל, 'בגידה מפלגתית', פסיכולוגית בחירות, פסיכולוגיית בחירות  
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-29/3/2015 01:01
 



סגן השריף שאיבד שליטה על הסוגרים


 

מעשה שהחל בשבוע שעבר כאשר הגיע הזמן להחליף קערות שתיה לחמודי ולולה. לאחר שנים של שימוש, התכלת בקערות הפלסטיק כבר הסתתרה מתחת שכבת אבנית עבה. לכן קיבלו שניהם מתנה לחג  - קערות נירוסטה חדשות לתפארת ולבריאות טובה. שמחה הגברת מאוד בקערתה החדשה ואילו הוא, הטרייר, סירב בכל תוקף לשתות ממנה. הוא פחד מהכלב המביט בו באיום מהקערה.

חשבנו שחמודי יתרגל לשתות מהקערה החדשה, הרי וודאי ישתה כשיגבר עליו צימאונו.  אבל הוא לא שתה ממנה, אלא העדיף את שלוליות הגשם המרופשות ברחוב.

 

בפורים הבן התחפש לשריף וחמודי היה הדפיוטי שלו, לקול צחוקם של המתבוננים. אבל אלה לא ידעו שסגן השריף העשוי  ללא חת, זה שיכול להתעמת ללא שום בעיה עם הכלבים הבריונים של השכונה - מפחד פחד מוות מדמות עצמו המשתקפת מקערת המים.





 

 

ואז הושבתה השמחה. סגן השריף התחיל להשאיר שלוליות שתן בבית. לא היה מסוגל להתאפק עד לטיול הבא. המסכן הקפיד לעשות זאת בסתר, ללא עדים - כי נורא התבייש.

 

אז מה עושים? אין מנוס, סגן השריף נלקח לרופא. דלקת בדרכי השתן פוסק הווטרינר, רושם אנטיביוטיקה בדף מרשם שבראשו מתנוסס  שמו הפרטי של הפציינט - 'חמודי'. שם משפחתו - שם המשפחה המאמצת (כך הוא גם רשום בעירייה כבן משפחה מן המנין בכל המסמכים הרשמיים). מאתיים חמישים מיליגרם צפוראל שלוש פעמים ביום למשך שבוע, רושם הווטרינר. ומיד מוסיף ורושם גם חשבונית בסכום סמלי - 426 שקלים, לא כולל מחיר האנטיביוטיקה שנרכשת בבית מרקחת של בני אדם ללא סיבסוד קופת חולים.

חמודי לא אוהב לקחת אנטיביוטיקה, אבל מאוד אוהב שמגלגלים אותה בתוך פרוסת נקניק, או תוחבים אותה לנקניקיה, והחגיגה גדולה. מזל שכך, כלבתנו ז"ל הייתה שולפת את האנטיביוטיקה ואוכלת רק את הנקניקיה.

לאחר יומיים וחצי של נטילת אנטיביוטיקה, חמודי עדיין מתקשה להתאפק בבית ומתכווץ המסכן מכאב בכל הטלת שתן. אבל בין לבין, שמח הוא וטוב לב.  תיאבון יש לו ברוך השם. לשתות הוא שותה כעת מקופסת פלסטיק פשוטה לאחסון מזון. לפחות עדיף משלוליות מטונפות. 'לולה' הקנאית, חברתו לחיים, נהנית גם היא מהמצב - וכי מה פתאום שרק חמודי יקבל נקניקים ונקניקיות? הרי כל מה ששלו - גם היא תמיד רוצה... כמה אנושי.

 




 

***

 

אישה תמיד אישה

 

(מוקדש ליום האישה הבינלאומי)

 



יום האישה הבינלאומי 2015 - הדודל של גוגל

 

יום שני שבוע שעבר, מורידים אישה ממחלקת השיקום למכון הפזיותרפיה. בעצם צל של אישה. גופה רפוי, ראשה המוטה שמאלה צונח. לבושה פיג'מה של בית, שני פיזיותרפיסטים אוחזים בה משני צידיה, תומכים בגופה הרופס. בני משפחתה מלווים אותה, מדברים אליה, אבל היא נראית מנותקת מהמציאות ומהסביבה. היא לא צעירה, אבל במצבה קשה להעריך את גילה.

 

יום רביעי התקדמות - פזיותרפיסטית אחת מוליכה אותה במסלול היקפי בין חדרי המכון. גופה הרופס נתמך בזרוע הפיזיותרפיסטית השלובה תחת בית שחיה. מסיבוב לסיבוב קצב ההליכה הולך ומשתפר. והנה היא עוברת ליד פיזיותרפיסט אחד שיושב על אחת ממיטות הטיפול ומשגיח על מטופל שלו. והאישה, זו שנתמכת בצד גופה הימני, זו שבקושי מונעת מראשה להשלים צניחה מלאה, זו שרגע לפני נראתה מנותקת - זיק ניצת בעיניה ושולחת לפתע בזריזות מפתיעה את ידה השמאלית. דוחפת בשובבות את פיו של הפזיותרפיסט הצעיר ממנה לפחות בעשרים שנה. מזרזת האישה צעדיה להשלים סיבוב נוסף וכעבור כדקה חולפת שוב ליד התרפיסט. הפעם מוסיפה גם צביטת חיבה הגונה בפניו.

 

היה משעשע למדי, גם מבוכתו של הפיזיותרפיסט. אבל תהייה חלפה בראשי: אם היא הייתה הוא, והוא היה היא - האם היה זה גם משעשע? או אולי בימינו היה נחשב הדבר להטרדה מינית?

 

יום אישה בינלאומי שמח!


נכתב על ידי קנקן התה , 8/3/2015 14:12   בקטגוריות בעלי חיים, הדודל של גוגל, הטרדה מינית, הפרודיות שלי, התנהגות בעלי חיים, התנהגות כלבים, חומר למחשבה, חיות מחמד, יומן, יומן אישי, יחסים, כלבים, פורים, פחדים, פילוסופיה, שוויון האישה, שיוויון בין המינים, תרופות  
הקטע משוייך לנושא החם: יום האישה הבינלאומי
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-29/3/2015 00:56
 



לדף הבא
דפים:  

82,494
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , מדע וטכנולוגיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקנקן התה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קנקן התה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ