חשיבה חופשית

פנינה רוזנבלום היא לא מישהי שהייתי נפגש לכוס קפה. אך בפוסט הזה אני דווקא רוצה לשבח אותה. פנינה לא נולדה עם כפית כסף בפה, אבל לאחר שניצלה את יופיה (וטרחה לטפח ולשמר אותו) וקשרים עם מי ומי, היא פנתה לעולם העסקים.

באופן טבעי היא פנתה לתעשיית היופי, ולאחר שנקלעה לקשיים בתעשיית הקוסמטיקה שלה, לא נשברה ופנתה לייצור גרבי נשים, מוצרי תינוקות, ולאחרונה לענייני מזון בריאות. ואני מעריך אותה על זה. אישה יפה ופשוטה ללא השכלה, אבל ממולחת. אישה שעברה את בית הספר של החיים.

אבל מה הסיבה שאני מקדיש לה פוסט זה? הסיבה היא מוצר שמיוצר עבורה לאחרונה על ידי תעשיית א.ת שגיא במגדל העמק. והמוצר הוא זה:

תאור רכיבי המוצר הוא: 

גרעיני חמנייה, פולי סויה, חומוס, גרעיני דלעת, שומשום, אגוזי קשיו, אגוזי לוז, שקדים, תבלינים, מלח ים (ללא חומר משמר וללא צבעי מאכל).

הצירוף של גרעיני סויה, אגוזים ושקדים במליחות עדינה בתוספת לסלט ירקות לסוגיו.

בתחילה חשבתי שזה עוד זבל שנמכר לציבור בתור "מוצר בריאות", אבל כשהתבוננתי על תווית המוצר מאחור, ראיתי את הרכב אבות המזון הבא, למאה גרם מוצר:

חלבון   -      25 גרם (3.5 בלוקים חלבון לפי הזון)

פחמימות -  27 גרם (3 בלוקים  פחמימות לפי הזון)

שומן -         32 גרם (3.5 בלוקים לפי הזון).

גבירותי ורבותי, אכן ארוחה עיקרית כמעט מושלמת של 3.5 בלוקים לפי הזון. צריך להוסיף רק קערית של סלט ירקות מגוון, והרי ארוחה עיקרית מושלמת ומאוזנת.

לסלט:

אל תוסיפו יותר מלח - יש מספיק בגרעינים.

אל תוסיפו שמן או רוטב לסלט (כי אז תפֶרוּ את המאזן בעודף שומן).

אתם יכולים להוסיף מעט מיץ לימון או חומץ.

כמובן אפשר להוסיף תבלינים לפי הטעם.

אז אכן, יש הצדקה לכתוב על תווית המוצר: "תוספת לסלט ירקות לקבלת ארוחה מאוזנת וקלה לעיכול". אם כי אני הייתי משנה ל- "ארוחה מאוזנת בתוספת סלט ירקות". כלומר,  הגרעינים הם העיקר, והירקות הם התוספת.

ארוחה עיקרית כזו של 3.5 בלוקים מתוך 11 בלוקים הדרושים לנשים ביום ו- 14 בלוקים לגברים, הינה בת כ-500 קלוריות. אבל זה בהחלט סביר לארוחה עיקרית ולמסגרת של כ- 1,700 קלוריות ליום. ומארוחה מאוזנת של אבות המזון לפי הזון - לא משמינים, אלא מרזים, עם יש לכם עודף משקל.

רותי, אם את קוראת, הרי יש לך ארוחה טבעונית מושלמת ומאוזנת לפי הזון. ובאריזה בת 550 גרם, יש בעצם 5 וחצי ארוחות של 3.5 בלוקים לפי הזון. באתר של פנינה רוזנבלום תוכלו להזמין ולשלם 35 שקלים עבור אריזה. אבל במרכולים תשלמו הרבה פחות.

ואיזה ערך מוסף תוכלו למצוא ב 100 גרם מהמוצר הזה של פנינה רוזנבלום?

סיבים תזונתיים      - 14 גרם

ברזל                         - 7.5 מיליגרם (לא מספיק, כמות מומלצת ליום 17 מיליגרם)

סידן                          - 143 גרם (לא מספיק, כמות מומלצת ליום 1,500 מיליגרם)

מגנזיום                    - 321 מיליגרם (כמות מומלצת ליום 400 מיליגרם)

זרחן                         - 597 מיליגרם (כמות מומלצת ליום 250 מיליגרם, עודפים מופרשים בשתן)

אבץ                          - 2.5 מיליגרם (לא מספיק, כמות מומלצת ליום 25 מיליגרם)

נתרן                         - 212 מיליגרם

אשלגן                      - 890 מיליגרם

יחס לא רע של אשלגן/נתרן לטובת האשלגן.

גבירותי ורבותי, אכן מוצר שיחד עם סלט ירקות מאוזן באופן טוב למדי לפי הזון.

לאוכלי כל אומר, שלא כדאי לכם להחליף מעט בשר וגם בשר אדום בתזונה כזו בכל ארוחותיכם. אבל לטבעונים אומר שכדאי לכם להפסיק להעמיס עליכם שלל פחמימות עם אינדקס גליקמי גבוה ושמנים צמחיים (שמלבד שמן קנולה ושמן זית - האחרים מזיקים לכלי הדם שלכם).

צמצמו את מספר הפירות והמיצים הטבעיים (הם מזיקים בעודף בייצירת טונות של טריגליצרידים שיסתמו את העורקים שלכם וגם גידולים סרטניים יחגגו עליהם).

צמצמו את הלחם בעיקר הלבן שאתם אוכלים, ואת הפסטות - גם תוצרת בית. בכל זאת כנראה תצטרכו לקחת תוספי ברזל, ויטמין B12 , ויטמין E, וכמוסות אומגה 3 משמן דגים (כי מקורות האומגה 3 הצמחיים, עשירים מדי בחומצות אומגה 6 - וזה מזיק לבריאותכם). 

לסלט הוסיפו הרבה עלי תרד - יתן לכם עוד מעט ברזל.

ומשהו חשוב מאוד, שיצרני הויטמינים והמולטי-ויטמינים והמינרלים מאוד לא יאהבו. במולטי-ויטמינים שמוכרים לכם - יש עודף גדול של ויטמינים ומינרלים שיכול להזיק לבריאותכם בצריכה רבת שנים. את כל האמת על ויטמינים ומינרלים תוכלו לקרוא כאן. עצוב מאוד שבתי המרקחת של קופות החולים מוכרות לכם את המולטי-ויטמינים האלה. 

וכל אלה שתוהים מדוע אני מפרסם מוצר זה של פנינה רוזנבלום, אומר:

היא לא מימנה כתבה זו וגם לא את המחקר במעבדה שלי. היא אפילו לא יודעת מי אני, וכנראה גם לא קוראת בבלוג שלי.

ולמי שפספס את סידרת הכתבות על שיטת הזון ורוצה ללמוד על שיטת תזונה ייחודית זו הרי הלוגו של מועדון THE ZONE

והקישור לכל סדרת הכתבות כאן.

 לבריאות

למרות שעבר רק יום, מיום פרסום הפוסט הקודם - אני מפרסם פוסט זה כעת, כי הולך להיות לי שבוע מאוד עמוס, ואינני יודע אם יהיה לי זמן לפרסם פוסטים בשבוע הבא. אמנם יש לי רשימת פוסטים כתובים בשלבי עריכה שונים, אבל תמיד צריך להשקיע בעריכה סופית ורובם מחכים לעיתוי המתאים מבחינתי.

בפוסט זה אני עומד לדון על דברים שהובאו בתשדיר יומן החדשות ביום שישי בטלוויזיה. תגובה על תשדירי טלוויזיה כאן בבלוג היא בהחלט נדירה, וגם משום שאני ממעט לצפות בטלוויזיה - כי ריבוי תכניות הריאליטי הרדודות, כבר יצאו לי מכל החורים. וכפי שאני אומר, התוכניות האלו פונות למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור. אבל כפי שתראו, הביקורת שלי קשורה לא רק בביקורת חברתית ועל המדיה התקשורתית, אלא גם במדע.

אחד מתשדירי היומן עסק בסטף וורטהיימר שאתם יכולים ללמוד על תמצית חייו כאן. התשדיר עסק בראיון עם וורטהיימר, בעקבות האקזיט שלו מישכר, שהוסיף עוד כמה מליארדים להונו.

לוורטהיימר יצא שם של "טייקון אחר". חלק מכך באמת בצדק, ומסתבר שחלק מכך הוא רק אגדה. הצעירים שבכם אינם זוכרים שהוא היה גם חבר כנסת במפלגת המרכז ד"ש, שהייתה לשון המאזניים שהפילה את שלטון העבודה מאז קום המדינה, והעלתה את בגין ומפלגת חרות לשילטון. ובעצם ד"ש המפורקת על גלגוליה, הביאה לשלטון אנשים כמו טומי לפיד ובנו יהיר (וה-ה' אינה טעות דפוס). כי מרבית הפוליטיקאים מהמרכז הם אנשים יהירים, שחושבים שהם מורמים מעם. אנשים שנולדו עם שמנת בצלחת ומזלזלים בכל אלו שעובדים קשה מאוד למחייתם ובכל זאת אינם גומרים את החודש. וחלק ניכר מזה קשור בתמיכה שלהם בטייקונים, שמנצלים את עובדיהם במשכורות מינימום ומגלחים את חשבונות הפנסיה והתקבולים שלנו, העמלים.

אז אתמול הופיע וורטהיימר על המרקע והכריז קבל עם ועדה "לכו לעבוד". מי שיעבוד יגיע רחוק כמוהו. והוא שכח שלא כל אלו שעובדים קשה ואינם גומרים את החודש, אינם בנים לאבא אמיד, שהעביר את טחנת הקמח המשפחתית מגרמניה לנחלת יצחק שבתל אביב. והוא שהעיפו אותו מבית הספר בגיל 16, מייצג בעיניי אותם אנשים כמו לפיד, שאין להם בגרות, אבל הצליחו לא רק בזכות עבודתם. אלא בעיקר בזכות השמנת של הוריהם והקשרים של הוריהם.

ובמאמר מוסגר, יש עוד מהמשותף בין וורטהיימר ללפיד. ורטהיימר פוטר מרפאל, כשגילו שאין לו בגרות ותואר מהנדס. לפיד, כידוע, הופסקו לימודי תואר שני שלו - כאשר גילו שאין לו תואר ראשון, כי גם לו אין בגרות. נכון, גם בלי בגרות ותארים אקדמאיים אפשר להגיע רחוק, אבל לא אם אתה עובד קשה יום - אלא אם אתה צף בשמנת, או סתם התמזל מזלך בעסקי אוויר (ביידיש, זה מכונה לוּפט גֶעשֶעפטֶען) או בעבודה בעיניים על אנשים (לשון המעטה של רמאויות והעלמת מיסים). ואם לא שלך, על ידי מי שמעסיק אותך.

אז נחזור שוב לוורטהיימר (אני לא קורא לו סטף כמו כולם, כי הוא לא חבר שלי) ולקביעה הנחרצת שלו "לכו לעבוד". לפחות היה אומר גם "לכו ללמוד". מי שלא נולד לתוך שמנת, יוכל אולי לצאת ממעגל העוני אם ילמד. אבל שימו לב, הוא לא אמר לכו ללמוד, ואז יתכן שגם תוכלו לעבוד ולגמור את החודש.

ואת זה אומר לכם מישהו שהוא בן לשורדי שואה, שהגיעו לארץ חסרי כל, וכל מה שקיבלו מהמדינה הוא כרטיס נסיעה אחת באוטובוס ומיטת סוכנות. ואחד שאבא שלו היה צריך לוותר על לימודי המשפטים שכל כך רצה, כי היה צריך לפרנס את משפחתו ולא ידע את השפה העברית. ואחד שלא ראה כמעט את אבא שלו בילדותו, כי הוא עבד בשתי משמרות ועשה שעות נוספות כשכיר במוסך אגד, בגרירת אוטובוסים בלילות, שבתות וחגים. והוא היה צריך לעיתים ללוות 50 לירות  בשבוע האחרון בחודש, כאשר המשכורת  שלו לאחר כל המשמרות היתה בקושי 300 לירות. והוא היה חוסך פת לחם מפיו, כדי שיוכל לקנות לילדיו מחברות וספרים. כי הלימודים של ילדיו היו ערך מקודש.

ואת זה אומר לכם מי שלמד שלושה תארים, תוך כדי עבודות לפרנסתו על חשבון שעות שינה ובילויים, כדי לאפשר את לימודיו. ואחד שיכול היום לגמור את החודש, כי בגלל השכלתו הוא עובד שתיים וחצי משרות, בנוסף למשרה של זוגתו, כפי שכתבתי כאן. ועם כל השכלתו - אחד שגומר את החודש ומעניק לילדיו, כדי שלא יחסר להם, ומונע מעצמו לחיות חיי ראווה ושפע.

אחד שעם תואר שלישי, חי בדירת שתי חדרים יד שניה שרכש בעזרת משכנתא בשכונת עוני. אחד שגידל את ילדיו בדירת שלושה חדרים צפופה, בשכונה שאמאות  כבר אינן שולחות את ילדיהן לעשות צרכים בחוץ, כי הן בדיוק סיימו לנקות את הבית והשרותים. אחד שלאחר עבודה קשה מאוד, ובזכות הלימודים, הצליח במאמץ רב לעבור לבית מרווח, לאחר שנמכר במחיר מציאה. בית שדרש שיפוצים נרחבים, שיכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה, רק לאחר מספר שנים. אחד שעד לפני כחמש שנים, תמיד נסע במכוניות מקרטעות יד שניה, שנכנסו כל הזמן למוסך, ונמכרו לאחר שנתיים, לטובת מודל ישן חדיש יותר.

אחד שבחר בלימודים שמעניינים אותו ולא בלימודים אקדמאיים של מקצועות חופשיים ומכניסים בשביל האמא הפולניה שלו. אחד שעוסק במקצוע התורם לציבור יותר מאשר לביתו. אחד שחי על פי יכולתו ולא עושה אובר דרפט ולוקח הלוואות, כי הוא מתקנא באורח חייהם של אחרים. אחד שלעגו לבנו בבית הספר "יא אשכנזי מלוכלך, להורים שלך אין כסף לקנות דירת חמישה חדרים כמו שלנו ואתה גר בדירת שלושה חדרים עלובה".

מר וורטהיימר הנכבד, באמת כל הכבוד על הצלחתך - אבל נוסחתך "לכו לעבוד" אינה תהפוך אותנו לטייקונים. לא כולנו נולדנו לתוך שמנת, לא לכולנו יש קשרים עם

פוליטיקאים ועסקנים. ואם יש סיכוי לצאת ממעגל העוני, זה יהיה אולי רק בזכות לימודים והשכלה עם הרבה עבודה קשה. וגם ילדיך, מר וורטהיימר הנכבד, יצליחו כנראה בזכות הונך.

והנושא השני בפוסט זה הוא התשדיר "הדרמטי וסוחט הדמעות" מבית מדרשה של מחלקת החדשות של ערוץ 2. הכתבה "המרגשת" על השחקנית מיקי מוכתר. שלא לדבר שרבים הם האחרים המתמודדים עם מחלת הסרטן, והם אינם מככבים בתשדירי טלוויזיה - מפני שהם לא ידוענים.

אבל לא זו הסיבה שאני כותב דברים אלה, אלא בגלל הדרמטיות המדומה שעורכי התשדיר הלעיטו אתכם. בשם הרייטינג כמובן.

ובכן, הביאו לכם מקרה של סרטן, שהאונקולוגים תמיד מאחלים, שאם כבר לחלות בסרטן - צריך שיהיה לכם מזל דווקא לחלות בסרטן הזה. וסוג הסרטן הזה הוא סרטן בלוטת המגן (התירואיד). ובסרטן הזה, שיעור הריפוי עולה על 99%, הרבה הרבה מעל סיכוי ההחלמה מסוגי סרטן אחרים.

וזה ראשית נעוץ בסטיגמה של הציבור שכל סרטן הוא סרטן, והוא אינו יודע כי כל סוג סרטן הוא מחלה אחרת. וכבר כתבתי על כך כאן.

ומדוע סרטן בלוטת התירואיד הוא הסרטן שכל אחד צריך לאחל לעצמו במקום כל סרטן אחר? הדבר נובע מכך שתאי בלוטת התירואיד סופחים יוד חיוני מהסביבה ומהמזון. ולמי שיש חוסר או עודף בהפרשת הורמון התירוקסין על ידי בלוטת התירואיד יש השלכות בריאותיות, הניתנות לתיקון כירורגי או תרופתי.

ובשל התכונה של תאי הסרטן של בלוטת התירואיד לספוח אליהם גם כן יוד, זוהי מחלת הסרטן הקלה ביותר. מי שחולה בה, עובר כריתה של בלוטת התירואיד, ולאחר זמן קצר טיפול עם יוד רדיואקטיבי. היוד הרדיואקטיבי שנקלט רק על ידי שארית תאי התירואיד הסרטניים שנשארו לאחר הניתוח, מופרש בשתן ואינו פוגע בתאי הגוף האחרים.

נכון, זה לא נעים לעבור ניתוח כזה וכן גם לא את הטיפול שלאחריו, שאינו כרוך בכאבים. ובעיקר, לא נעים לעבור את הטיפול ביוד רדיואקטיבי, שמחסל את שאריות התאים הסרטניים - בחדר בידוד, ללא נוכחות אדם. כי אדם שמקבל טיפול ביוד רדיואקטיבי, מקרין לסביבתו קרינה עצומה במשך כמה ימים, ולכן יש לבודדו מהסביבה בחדר אטום.

אבל לאחר הטיפול הזה, קיים רק סיכוי של אחוז או פחות שהסרטן יתפשט ויחזור. סרטן התירואיד נפוץ למדי בעיקר אצל צעירות בשנות העשרים המאוחרות ושנות השלושים המוקדמות. ומשום שידוע לי על אחיות שנפגעו בסרטן הזה, בהחלט אין לשלול קיום של רקע גנטי למחלה.

זה נכון שבניתוח כריתה של בלוטת התירואיד יש סיכוי מזערי של פגיעה במיתרי הקול על ידי מנתח שלומיאל, אבל זה יכול לקרות גם בניתוח שעוברים ילדים רבים - ניתוח של כריתת האדנואידים (פוליפים). ואולי זו גם הסיבה לקולה המיקימאוסי "המעצבן" של מיקי מוכתר? נו קנקן, לא יפה ככה לצחוק על אנשים.

אז מלבד עניין הרייטינג של תשדיר סוחט דמעות, על אישה שעושה עבודת קודש למען הצחקת חולים ובריאים, שהחיים התאכזרו אליה - בשל אובדן אחיה הקטן האהוב ממחלה נדירה. ואכן זה באמת מקרה טרגי. אבל להעמיד באופן כזה דרמטי את ההתמודדות שלה כנגד סרטן, שהוא מהבודדים הניתן לריפוי מוחלט, הוא חסר כל טעם ומיותר. מטרתו היא אך ורק לסחוט מכם דמעות, לעלות את הרייטינג של הצפיה בחדשות, ואולי לשרת את הרייטינג של השחקנית בעולם הבידור?

אני מבטיח לכם שזה יהיה הפוסט האחרון בעניינים משפחתיים לזמן מה. אבל אני חייב לדון איתכם על אנשים שחושבים את עצמם למיוחסים בגלל אמידותם, ושכל האחרים שאינם כאלה, פשוט אינם נחשבים.

האחיין שלי, הבן של אחותי הוא בחור חמד. יש לו תפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה ביחידה שלא אציין את שמה בגלל גוגל. הוא עומד כעת לסיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים וקיבל לאחרונה קביעות ודרגה המקבילה לסגן אלוף. וזה ממש לא מובן מאליו - מגיעים לזה אולי אחד למאה והשאר מפוטרים, לאחר שהמדינה מממנת להם את לימודי התואר האקדמי.

לאחיין הזה הייתה חברה כמה שנים עד שהחליטו להנשא לפני כשנתיים. בכל התקופה הזו, זה היה ממש מוזר בעיניי שהאחיין וחברתו אף פעם לא חגגו ביחד עם אחת המשפחות בחגים, והיא הייתה מגיעה לפעמים רק לקינוח. במיוחד שכל חברותיו הקודמות היו בנות בית אצלנו, כמעט מהיום הראשון שהכירו אותו.

אז לפני החתונה, הם ערכו מסיבת ארוסין למשפחה באחת המסעדות. הם סיפרו לנו שביקרו במסעדה קודם לכן ובדקו שהיא מתאימה לאכלס את כל המשפחות. כשהגענו לשם, הושיבו אותנו (זוגתי, שני ילדי ואותי) כמו מצןרעים בשולחן קטנטן, בתוך כוך נחבא בקצה המסעדה, שבקושי ניתן להתיישב או צריך לעשות אקרובטיקה כדי לזוז משם. והפרידו בין הוריי לבינינו, שהושיבו אותם עם אחותי ומשפחתה, יחד עם אמא של גיסי, בשולחן גדול יותר, אבל גם בקצה המסעדה (כמו בעזרת נשים). וגם אותה הפרידו ממשפחת אחותו של גיסי, בשולחן נידח נוסף שחסם בחלקו את השולחן שלנו. וכל משפחת הכלה המורחבת ישבה בשולחן ארוך אחד במרכז, לאורך כל המסעדה.

בהחלט נפגענו מכך ואני שלא יכולתי לזוז ממקומי, ויתרתי על האוכל שהיה בבּוּפֶה (מזנון) ועשיתי זאת כמובן גם כמחאה. הרי יכולתי להקים אנשים, או לבקש מזוגתי שתביא לי מנה. גם סרבתי לקבל כל שתיה כולל יין להרמת כוסות. אבל לא נראה לי שזה הזיז למישהו מלבד להוריי שהתפוצצו מכעס. גם אף אחד מבני הזוג החוגג לא טרח אפילו להתנצל ואפילו לא סתם לעבור ולשאול אם הכל בסדר.

ובטקס החתונה שנערך בחצר ביתם המפואר הענק של הורי הכלה, אם הכלה נשאה נאום. היא שיבחה את החתן שהוא מ"בני הייקים" ומשכמו ומעלה. ולא משנה שהחתן הוא בכלל לא ממוצא ייקי גרמני, אלא ממוצא רומני ואוקראיני.

ובחופה סילקו את ההורים שלי, ורק איזו בת משפחה של גיסי דחפה אותם בכוח חזרה לעמוד לצידה של אחותי. וזה אחרי שהכלה ציינה מספר פעמים שהיא אוהבת את ההורים שלי כמו שהיא אוהבת את סבא וסבתא שלה שנפטרו.

ולמעשה זהו רק תסמין למיוחסות שלהם בעיניהם, ושכל מי שאין לו שני מפעלים משפחתיים ובית פאר - אינו נחשב. 

אבל משפחת הכלה מאוד מאוד מיוחסת. כי לאמא של הכלה יש אחות שמתנהגת ומתלבשת כמו פרוצה. נדבקת לכל זכר צעיר עם מה שמו במכנסיים, כשהיא בשנות הארבעים המאוחרות. ואקס בעלה שהגיע ממקסיקו, שלאחרונה התגרש גם מאישתו השניה, היה בחתונה שיכור כלוט ושפך יין במתכוון על החתן והחתים את חליפתו. והמשפחה הזו מחשיבה עצמה כלכך מיוחסת וגאה על כך שבתה של האחות "המופקרת" השתתפה בתוכנית הריאליטי עם השחיין האולימפי הזה, ששכחתי את שמו ואני לא טורח להזכר מהאינטרנט. זה נחשב לייחוס!

וכשנפגשנו עם אחותי בחתונה משפחתית אחרת, היא שפכה את ליבה שבנה חוגג כעת כל ערב חג עם משפחתה של אישתו, ובמקרה הטוב הם מגיעים רק לארוחת צהריים למחרת, ושבנה בכלל לא מעלה על דעתו לומר משהו בעניין. הם באים רק כשהורי כלתם בחו"ל ונעדרים מהארץ.

ולפני כעשרה חודשים נולדה לזוג הצעיר בת. שהיא אגב מאוד חמודה ופיקחית. ואחותי טובה בשבילם רק כדי להיות בייבי סיטר כאשר הם רוצים לבלות או בשל סיבה אחרת. הוריי משתגעים מהנינה המקסימה שלהם וכל הזמן משבחים אותה בפנינו בכל הזדמנות.

ולזוג הצעיר רכשו וילה, והחתן נכדם בא להוריי לבקש מהם הלוואה לרכישת הוילה, כדי שהוא לא ירגיש נחות לעומת הכלה. הלוואה הם לא נתנו לו, אבל הם ריהטו להם את הבית.

מצד אחד אני מאוד מזדהה עם אחותי, ומצד שני אני חושב שמגיע לה על מה שהיא עשתה כל השנים. אבל הפלצנות של משפחת הכלה מרתיחה את דמי. אחות מופקרת של הורי הכלה, שנוהגים כבעל המאה -בעל הדעה והיחוס, נחשבת להרבה יותר מאחותי בעלת ההשכלה האקדמית, ובוודאי מאיזו משפחת מדענים "תפרנים".

אוי לי שנפלה עלי "משפחה" שכזו.

והמקור הוא של שמעון ישראלי המיתולוגי

וודאי תשאלו מדוע אני כותב את הפוסט הזה ומה גרם לעיתוי של מועד פרסומו. אבל, בין הפוסטים כאן, אני משחיל מדי פעם קטעי יומן חיים, כפי שעשיתי למשל כאן. וציינתי שם שאקדיש בעתיד פוסט על משפחתי. והרי אחד מהם הוא הפוסט הנוכחי. אבל מדוע דווקא כעת? אני חושב שזה נובע מתופעה פסיכולוגית ידועה, שבחגים משפחתיים צפים כל מיני משקעים, הרדומים בשאר ימות השנה.

כידוע לקוראים כאן, נולדתי להורים שורדי השואה שנתייתמו בילדותם מהוריהם ואחיהם, ועברו כל אחד שבעת מדורי גהינום.

אני הבכור ואחותי נולדה שלוש וחצי שנים אחרי. על לגדול בצל השואה להורים שניסו לעשות הכל כדי שנגדל בחיים נורמלים, ועל ההשלכות של להיות דור שני לניצולי שואה, אקדיש פוסט מיוחד בעתיד.

אבל כאן אני רוצה לספר על יחסי עם אחותי. אני הייתי פחות או יותר ילד צייתן ומתחשב ואחותי הייתה ילדה בעלת אופי מרדני. היא הסתכסכה כל הזמן עם אמא שלי ועצבנה גם אותי מדי פעם. היו לנו דירות קטנות. עד כיתה ד' דירת שני חדרים בשיכון ולאחר מכן עד שהתגייסתי לצבא - דירת שלושה חדרים. וזה אומר שכל ילדותי ונערותי חלקתי חדר עם אחותי.

כשרצתה להתלבש הייתי יוצא מהחדר, או אם הייתי כבר במיטה - הייתי מסתובב עם פני אל הקיר כדי שתתלבש. ובימי שבת אהבתי לישון עד עשר בבוקר, אבל היא התעוררה מוקדם והייתה משתעממת - אז היא העירה אותי בשמונה כזה כדי שיהיה לה עם מי לשוחח. כמובן שזה עצבן אותי נורא. וכשהגיעו אליה חברות הייתי צריך לפנות את החדר, ועוד מלא דברים מרגיזים אחרים. וכמו שרבה עם אמא שלי, הייתה גם אוהבת לריב איתי. והכי מרגיז היה שאבא שלי תמיד היה בצד שלה, גם כשידע שאינה צודקת והוא הודה בפניי על כך. "שלא תרגיש שהיא לא רצויה" כך אמר. אבל היא תמיד אמרה שהיא הכבשה השחורה ואותי אוהבים יותר.

וכשהייתה ילדה קטנה היה לה סוג של הפרעות אכילה, והיא הייתה עור ועצמות. כמעט שלד מהלך. אז לא ידעו מה זו אנורקסיה, אבל אני לא חושב שזו הייתה אנורקסיה קלאסית, כי היא הייתה כזו כבר מגיל שנתיים כזה. וכדי שאמא שלי לא תתרגז עליה, כי אצלנו חייבים היינו לגמור הכל מהצלחת - בכל פעם שאמא שלי סובבה את ראשה, היא הגניבה לצלחתי חלק מהאוכל שלה כדי שאני ארוקן לה את הצלחת.

שתבינו, התופעה של לסיים הכל בצלחת היא בהחלט נפוצה אצל שורדי שואה. האוכל אצלנו לא היה מוקצב. כל אחד קיבל מנה שהיה צריך לסיים ואם רצינו עוד היינו מבקשים ומקבלים. אבל אבוי אם אתה מבקש ולא מסיים. ולאחותי היו "עיניים גדולות", היא תמיד הייתה מבקשת יותר אוכל ולא אוכלת אותו. לך תבין.

ולאחר שקיבלה את המחזור החודשי, הפרעת האכילה של אחותי התחלפה בהפרעה אחרת. היא התחילה לאכול ולהתמלא. למעשה התחילה לאכול ללא הפסקה עד עצם היום הזה ורואים את זה עליה. 

הייתה ויש לה לאחותי עוד תופעה מעצבנת. היא הייתה מבקשת ממני עזרה בשיעורי בית וכאשר לא יכולתי היא הייתה עושה איתי ברוגז כזה, כאילו שאף פעם לא עזרתי לה.  וגם אחר כך כשנישאה וילדה ילדים, אמא שלי גידלה את שלושת ילדיה כדי שתוכל לצאת לעבודה. היא לא שמעה על מטפלות בשכר. כשהיא יצאה לבלות, ההורים שלי היו צריכים תמיד להיות בייבי סיטרים. היא לא שמעה על בייבי סיטר בתשלום. וכשהיא יצאה לחו"ל, היא הביאה את הכלבים שלה לבית של ההורים שלי כדי שיטפלו בהם. הם היו חייבים לעשות את זה, למרות שלאמא שלי הפריעו השערות של הכלבים בבית. וכשהם לא יכלו, היא הייתה עושה איתם ברוגז ולא מדברת איתם איזה חודשיים. לא משנה שהם עזרו לה כל כך הרבה פעמים.

אבל לא הכל רע. היינו גם חברים. סיפרנו זה לזו סודות ששמרנו מפני ההורים. שחקנו הרבה ביחד במשחקי קופסא, היינו עושים צחוקים. לעיתים הייתי מפחיד אותה בצ'יזבטים והייתי משתעשע מכך. היינו מתכננים יחד מעשי קונדס לאנשים שבאו להתארח בביתנו, ובסך הכל הייתה נחמדה כאשר לא הרגיזה.

כשלשנינו היו כבר משפחות, היינו מזמינים זה את זה לארוחות וחגים, יצאנו גם לפעמים לטיולים ביחד. אבל משהו תמיד הפריע לי. הקנאה. כשאנחנו התחלנו בדירת שני חדרים, להם כבר הייתה דירה חדשה בת חמישה חדרים. אבל כשאנחנו התבססנו ועברנו לבית "אמנים" (לא באמת אבל הוא נראה כזה) שאנחנו גרים היום, היא התחילה לקנא. היא התחילה לחקור את אבא שלי מאין יש לנו את הכסף. ובעיקר חשדה שההורים שלי עזרו לנו וחלילה הם מפלים אותה. לא משנה שההורים שלי עזרו להם באופן משמעותי בקניית הדירה המרווחת שלהם, ואנחנו חיכינו עד שיכולנו להרשות לעצמנו. אבל איתי היא אף פעם לא מדברת על כסף. היא יודעת שאם היא תתחיל בזה, אני אפסיק לדבר איתה כל החיים. כמו שעשיתי עם בני משפחה אחרים. קטנטוניות בעניינים כספיים, בעיקר שהם לא מבוססים, מגעילה אותי וגורמת לי לדחייה. אני מאוד קיצוני בתגובות לעניינים כאלה. 

אבל יש מספר דברים שעד היום אני לא יכול לסלוח לה. אני אמנם העברתי לה את המסר ולא עושה מזה עניין בחיי היום יום, אבל קשה לי לשכוח. אספר לכם כאן רק שני דברים, למרות שאלה אינם היחידים.

מעשה ראשון היה כאשר בנה השלישי הגיע למצוות. היא תכננה מסיבה באולם. נקבע מקום ותאריך, אך היא בוטלה בשל פטירתו של אבי בן זוגה. ציינתי בפניה שבעוד חודשיים אני חייב לנסוע לכנס מדעי בטוסקנה, לשאת הרצאה בין התאריכים האלה והאלה. ומה עשתה? כמובן שקבעה את מועד מסיבת הבר מצווה של בנה לתאריך שבו אעדר מהארץ. היא התנצלה שהיא כבר לא יכולה לדחות יותר, שבדיוק בתאריך הזה האולם פנוי, והדיג'יי היחיד בעולם פנוי בדיוק בתאריך הזה, והיומן שלו מלא לעוד שלושה חודשים. ועוד סיפורים כהנה וכהנה. כמובן שנעלבתי. אבל לאחר שהטחתי בה שאם הייתי עושה לה את זה היא לא הייתה יותר מדברת איתי, לא עשיתי מזה יותר עניין.

במסיבת הבר מצווה לא הייתי, אבל אבוי לי אם חלילה לא הייתי מגיע מירושלים לרעננה, לעליה לתורה בשבת בשמונה בבוקר. בהעדרי, למסיבה הגיעו רק זוגתי וילדיי, שלושה אנשים, יחד עם צ'ק שמן. היא בדיוק החזירה לי אותו שנה אחר כך כשחגגנו בר מצווה לבני, כשהיא הגיעה עם פמליה של תשעה אנשים (שכללה חברות של הילדים שלה ואמא של בעלה). כזאת היא.

כשחזרתי מחו"ל שמעתי מזוגתי שמסיבת בר מצווה כזו קיצ'ית עוד לא ראתה. מסיבה עם הדלקת נרות בחנוכית בר מצווה ועם נאום של הילד "תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום" , מצד אחד - ומצד שני כל מיני חיקויים קיצ'יים של טרנדים חדשים, המקובלים בימינו אצל חבריו ה"ערסים" של הילד.

הפעם הם דאגו להצטלם עם המשפחה שלי, כי בבר מצווה של הבן השני הם שכחו להצטלם איתנו כי כל הזמן היו עסוקים בלהצטלם עם המשפחה של גיסי. והמשפחה שלי עזבה את המסיבה ההמונית הזו באמצע, כי לא היה להם כוח לשאת את הדציבלים באולם.

אז כשחזרתי אחותי הודתה לי על המתנה היפה ואמרה שאנחנו צריכים להפגש כדי להתרשם מהמסיבה בסרט הוידאו שצילמו. כאילו שאין לי מה לעשות ולבזבז כמה שעות מזמני בצפייה במסיבה שדאגו שאני לא אהיה. כשביקרנו את הוריי הם הופיעו ורצו להקרין לי את הסרט. אמרתי שאני עייף ואין לי כוח לצפות בזה. ובהזדמנות אחרת כשביקרנו אותם, הם התחילו להקרין את הסרט מבלי לשאול, ואני פשוט נרדמתי על הכורסא לאחר שתי דקות. מה, הם לא מבינים?

אבל שיא מעשיה של אחותי וגיסי שפגעו בי מאוד היה במסיבת הולדת שבעים וחמש של אמא שלי. ערכנו לה מסיבת הפתעה במסעדה, יחד עם כל המשפחה הקרובה והמורחבת. רציתי להכין מצגת מיוחדת לכבודה, אבל גיסי התעקש שהוא רוצה להכין אותה בעצמו. הוא באמת טוב בדברים כאלה. הסכמתי ולבקשתו העברתי מבחר תמונות היסטוריות מאלבומי התמונות המשפחתיים שלנו. השקעתי הרבה זמן בבחירתם ובסריקתם. לאחר מכן שלחתי לגיסי את החומר במייל. לאחותי עלה רעיון גם לאגד את התמונות המשפחתיות שלהם ושלנו באלבום פאר מיוחד שיוכן על ידי חברה שמתמחה בכך. לאלבום, כל אחד מאיתנו הכין גם ברכה דיגיטלית מיוחדת שהייתה אמורה להיות מוקרנת במצגת ולהכלל גם באלבום.

העברתי לגיסי המחאה על חלקנו בהשתתפות ההוצאות של עריכת האלבום וכן מחצית מסכום הזמנת המנות עבור המסיבה במסעדה. ומבלי להתחשב בכך שמספר בני משפחתה יחד עם החברות של שלושת בניה וההורים של גיסי - היה יותר מכפול ממספרנו אנו (זוגתי ושני ילדי). הם בכלל לא העלו על הדעת כי מן הראוי שההשתתפות הכספית לא צריכה להיות סימטרית. גם המשפחה המורחבת של גיסי גדולה בהרבה מזו שלנו, אבל לא רציתי להיות קטנוני. מה לא עושים בשביל שלום המשפחה.

הכל היה טוב ויפה, המסעדה העמידה לרשותנו את כל שיטחה וסגרה אותה בפני שאר סועדים. האווירה הייתה נחמדה, האוכל היה מצויין. נשאו נאומים וברכות. עד שהגענו למצגת שנערכה מאוד יפה.

ואנחנו, זוגתי, ילדי ואני צופים במצגת בתדהמה. תמונות הוריי בצעירותם היו שם, תמונות של משפחת אחותי על כל תקופותיה, עם הוריי ובלי הוריי היו שם. אפילו תמונות שלהם עם משפחת הבנדוד של אבא שלי מונצואלה היו שם. אבל... אף לא אחת מהתמונות של בני משפחתי וילדיי שהעברתי למצגת ולאלבום. פשוט לא היו במצגת. כאילו אני זוגתי וילדיי לא קיימים. ולא רק זה, רק הברכות של בני משפחת אחותי היו במצגת. שלנו, יחד עם התמונות הסרוקות שהעברתי - היו רק באלבום המעוטר המודפס שקיבלה אמא שלי.

אתם מתארים בוודאי כיצד עלה לי הדם לראש, אך ישבתי ושתקתי עד סוף הערב. לא רציתי לקלקל את השמחה. אבל עמוק בלב העלבון היה גדול. אם ההפך היה קורה - היא הייתה עוזבת עם משפחתה בהפגנתיות.

לאחר מכן, אבא שלי הגן על אחותי וגיסי כהרגלו. "אי אפשר להקרין במצגת את כל התמונות, אבל באלבום שהועבר אחר כך בין כל המוזמנים, התמונות והברכות שלכם כולן קיימות". ואני הטחתי בו שכרגיל התנהגות אחותי תמיד בסדר, או ניתנת להבנה בעיניו, אבל הפעם זה כבר ממש בלתי מתקבל בלשון המעטה. הבנתי אחר כך מאמא שלי שאחותי חטפה ממנו מנה גדולה על זה, אך כמובן שלא הביע בפניי את גודל האכזבה ממעשיהם שלה וגיסי.

ואסיים בעוד אנקדוטה. מי שקורא כאן וודאי זוכר את הפוסטים שתארו כיצד אבא שלי מלווה בבני החייל הדליק משואה ביום הזכרון לשואה ולגבורה האחרון. מארגני הטקס רצו בהתחלה שאני "בנו הפרופסור" ילווה אותו להדלקת המשואה. אבל אני וויתרתי וראיתי לנכון שליווי של נכדו החייל יהיה סימלי יותר. מארגני הטקס בקשו מאבא שלי להעביר להם תמונות שיוקרנו על המסך הגדול, בעת שדליה מזור תקרא את תקציר חייו.

עיניי דומעות כאשר אני כותב שורות אלה. אבא שלי העביר תמונות שרצה שיוקרנו על המסך. ביניהן תמונה של משפחתי וילדיי. אבל בטקס עצמו - הוקרנו שתי תמונות של משפחת אחותי: אחת של כל משפחתה והשניה של ילדיה כשהיו קטנים. אף לא תמונה שלי, של משפחתי או של ילדיי. ישבתי בשקט בקהל, עם משפחתי ומשפחת אחותי והתפוצצתי בתוכי. שוב אנחנו לא קיימים, אבל התרגשתי לראות את בני מדליק את המשואה יחד עם אבי.

בסיום הטקס המרגש נפרדנו מבלי שאומר מילה על עניין התמונות וחזרנו לירושלים. בדרך שואלת אותי זוגתי "שמת לב ששוב אתה וילדיך אינם קיימים בתמונות"? ואני עניתי "ועוד איך שמתי לב, אבל לפחות הבן ליווה את סבו להדלקת המשואה". זה יותר משמעותי מהקרנת תמונות. ובכל זאת ...

אבא שלי עבר באותו לילה ליל סיוטים, גם בשל זכרונות השואה וגם בשל מה שקרה עם התמונות. אמרתי לו למחרת שאמנם נעלבתי, אבל אין לבכות על חלב שנשפך. אני יודע שלא רצה בכך ואולי רק כדאי ללמוד מכך, שהיה צריך לוודא אלו מהתמונות שהעביר למארגני הטקס - באמת יוקרנו, אם זה כל כך חשוב לו, ואני מאמין שזה אכן חשוב לו.

גיסי צילם את כל הטקס והעביר לנו עותק DVD שערך בכישרון רב באריזה עם דף כותרת מקצועי. האם זה היה כדי לנקות להם את המצפון? ואולי משום שזה תמיד יזכיר לנו את מה שקרה? אני מקווה שזה לא המניע.  ואבא שלי טורח כל הזמן להזכיר לי כמה יפה שהוא צילם, ערך וטרח להעביר לנו עותק.

אני כואב, ולמרות המשקעים אני עובר לסדר היום, כאילו שלא קרה דבר. הכי חשוב, לבקשתו של אבא שלי, "לשמור על שלמות המשפחה, גם לאחר שיסתלק מהעולם".

מדוע בכלל כתבתי את הפוסט הזה? אני מניח משום שהכתיבה היא סוג של תרפיה.

לפעמים יש צורך להעלות את המחשבות על הכתב. סוג של הוצאת קיטור ואולי צורך לשתף.

אני מפרסם את הפוסט הזה לכבוד חג השבועות בסמוך לפרסום הפוסט הקודם, אז אם פספסתם אותו הרי הקישור. 

הנה שבועות מגיע, אבל אין סיבה לחטוא. הרי שלושה מאפי גבינות לפי עקרונות הזון.

מי שאינו קורא קבוע כאן, ואינו יודע מהו הזון - סידרת הכתבות בנושא מהסוף  להתחלה בקישור כאן. 

פשטידת פסטת גבינות (6 מנות של 4 בלוקים)

חומרים:

300 גרם פסטה יבשה מבושלת (מקמח לבן, קמח מלא או פסטה מאורז מלא)

250 גרם גבינה בולגרית 5%

250 גרם (1 גביע) גבינה לבנה 5%

500 גרם (2 גביעים) גבינת קוטג' 5%

150גרם גבינת עמק 5% מגוררת

4 ביצים

1/2 כפית חרדל

פפריקה חריפה או פלפל שחור לפי הטעם

תרסיס שמן

שימו לב, אין צורך בתוספת מלח. יש מספיק בגבינה הבולגרית.

אופן הכנה:

1. מחממים תנור ל 180 מעלות.

2. מערבבים בקערה את כל החומרים מלבד הפסטה וגבינת העמק המגוררת.

3. מוסיפים את הפסטה ומערבבים לקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים לתבנית 20X30 סנטימטר לאחר ששומנה קלות בתרסיס שמן.

5. מפזרים מעל את גבינת העמק המגוררת.

6. אופים 40-45 דקות עד להזהבה.

פשטידת ברוקולי* וגבינות (6 מנות של 3 בלוקים)

חומרים:

800 גרם ברוקולי קפוא שהופשר וחתוך גס. *אפשר להחליף את הברוקולי בכרובית באותה כמות.

2 בצל סגול פרוס דק

500גרם (2 חבילות) גבינת טוב טעם 5%

200 גרם גבינת עמק 5% מגוררת

6 כפות קמח לבן או מחיטה מלאה (מומלץ)

4 ביצים

1/2 כפית מלח

1/4 כפית פלפל שחור גרוס

תרסיס שמן

אופן הכנה:

1. מחממים תנור ל 180 מעלות

2. מרססים מחבת טפלון בתרסיס שמן

3. מטגנים את הבצל והברוקולי בהקפצה עד שמתרככים קלות (כ 5 דקות על אש גבוהה).

4. מערבבים בקערה את כל שאר החומרים לתערובת אחידה.

5. מוסיפים את הברוקולי והבצל ומערבבים לקבלת תערובת אחידה.

6. מרססים תבנית אפיה בתרסיס שמן ויוצקים לתוכה את התערובת.

7. אופים 40-45 דקות עד שהמאפה זהוב והברוקולי רך.

מאפה גבינות עם כרישה (4 מנות של 3 בלוקים)

חומרים:

250 גרם (1 גביע) גבינה לבנה 5%

250 גרם (1 גביע) קוטג' 5%

1/2 כוס חלב 1%

4 כפות קמח תופח

4 ביצים

700 גרם כרישה נקייה פרוסה דק

מעט מלח, אבקת שום גבישי, ופלפל שחור לפי הטעם

אופן הכנה:

1. מחממים תנור לחום של 200 מעלות.

2. מרססים מחבת טפלון בשמן ומחממים על אש בינונית.

3. מקפיצים את הכרישה עד שהיא מתרככת מעט.

4. מערבבים את הקמח עם החלב ומוסיפים למחבת.

5. מנמיכים את האש ומאדים 2-3 דקות עד שהנוזל מסמיך.

6. מוסיפים למחבת את הגבינות, מערבבים היטב ומתבלים.

7. מכבים את האש ומשהים 5 דקות לצינון.

8. מוסיפים למחבת את הביצים ומערבבים היטב.

9. מרססים תבנית ויוצקים את התערובת במחבת לתבנית.

10. אופים 30-35 דקות עד שהמאפה זהוב ויציב.

הפשטידות מאוזנות כפי שהן לפי הזון. אפשר להגיש כל מנה עם קערית קטנה של סלט חסה , כרוב סגול, נבטים, פטרוזיליה וכמה עגבניות שרי. או לעטר את צלחת ההגשה במעט מירקות אלה.

בתאבון

חג שמח ובריא