כל הזמן. כל פעם מחדש.
זה פשוט חוזר על עצמו בלופ.
יש לי ידיד, אני איכשהו מתאהבת בו, או שלא מתאהבת בו
אבל קורה בסופו של דבר שאנחנו מפסיקים להיות ידידים והכל נהרס ואני נשארת מתוסכלת.
למה הוא חייב להיות בקטע שלי עכשיו ?
אחרי שעבר לי ממנו ?
אחרי חצי שנה שפאקינג הייתי בקטע שלו הוא נזכר עכשיו ? למה ?
ועכשיו אנחנו התקרבנו. נהיינו ידידים טובים.
והקטע הוא שכל כך אכפת לי ממנו. כל כך כואב לי לחשוב אפילו על לדחות אותו.
לחשוב על מה שהוא ירגיש בעקבות זה.
אני בוכה בגלל זה כל כך הרבה.
אבל לו לא הייתה בעיה לדחות אותי.
אולי זה כי אני פשוט יודעת איך זה מרגיש. ואני לא מאחלת לו להרגיש את אותו הדבר.
ועכשיו הוא ינסה משהו. אני אדחה אותו.
איזה ידידים טובים ואיזה נעליים ?
הכל ילך לפח.
מה יישאר ? ילד מבואס שיעבור לו אחרי כמה ימים וילדה מתוסכלת ומדוכאת שחושבת שהחיים חרא.
כמה נהדר.
ובסוף אני בטח גם סתם אוכלת את עצמי עכשיו,
והוא בטח לא ייפגע כמו שאני חושבת שהוא יפגע,
והוא יעבור את זה בסדר גמור
אבל הדבר היחיד הוא שנפסיק לדבר .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BatWoman:X