לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Light of Morning Decomposes Everything


It was many and many a year ago in a kingdom by the sea

Avatarכינוי: 

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

12/2015

לא תמיד מוצאים כותרת


יום שישי בערב רציתי להישאר בבית, לא באמת היה לי כוח או חשק לכלום חוץ מלשכב במיטה ולראות סדרות במחשב אבל הבטחתי למלאכית שנצא ואחרי הריב לא ריב שהיה לנו ביטול התוכניות לא היה אופציה. באנו לאחד הברים הקבועים שלנו, מקום שהתאהבתי בו חלקית בגלל שהם אחד המקומות היחידים בעיר שיש להם עמק האלה וחלקית בגלל הבעלים שמפיח חיים במקום. כשהגענו הסתבר שזה ערב מסיבה, בכל לילה אחר הינו מסתובבות והולכות למקום אחר אבל היה משהו באוויר ואמרנו "Yolo", באירוניה כמובן. ישבנו בשולחן פינתי, סופגות את האורות ואת המוזיקה, מדברות כמו שכבר מזמן לא דיברנו. אני והמלאכית נוטות לא לדבר על דברים רציניים כל הזמן, אנחנו מדברות שטויות לרוב אבל מדי פעם אנחנו מניחות את הקלפים על השלוחן ומדברות על מה שבאמת חשוב. השיחה סובבה בעיקר על כל העניין עם הדוב, על מערכות יחסים, על עתיד... אחד הדברים שאני הכי מעריכה בילדה המדהימה הזאת היא שאין בינינו ענינים לא פתורים, אם אנחנו רבות אנחנו גם יושבות ומדברות על זה, פותרות את העניין אחת ולתמיד ואין את הקטע הזה של לשמור דברים בבטן. 


שכנעתי את הדוב והלסבית להצטרף אלינו, הם ישבו אצלו ואמרתי להם שזה לילה של פעם בחיים ושיפסיקו להיות מעפנים. הם באו כשאני והמלאכית כבר חצי שיכורות מבירה וטקילה, השילוב המנצח, היה לי מוזר לחשוב על הדוב כעל משוחרר, התרגלתי לעובדה שהוא בצבא ופתאום להבין שהוא אזרח, שהחיים שלו באמת התחילו, ערער אותי טיפה. ג'וינט אחד שאלוהים יודע מה הדוב והלסבית תקעו בתוכו סידר לנו את הערב, אני תמיד אומרת שיום אחד אני חייבת לכתוב כשאני מסטולה כי המחשבות שלי נהיות נוזליות והזיכרון שלי מתגמש. ג'וינט אחד וכל הערב הפך לקטעים קצרים שאני לא מצליחה לחבר ביניהם, אני והמלאכית דיברנו על זה שאנחנו חייבות לעשן ולראות "אמיץ הכלב הפחדן", שאנחנו חייבות לעשות fuck it list חדש, שאנחנו רוצות לעשות את הבעלים של הבר בשלישיה, שנירשם לריקוד על עמוד והרגשתי קרובה אליה מאי פעם. מחשבה אחת עברה במוח המסטול שלי, שאני לא יתן למילים האלה להיות סתם זרוקות באוויר, אני יגשים אותן. אני זוכרת שרקדנו, שהביטים של המוזיקה הפעימו את כל הגוף שלי, שהאורות המרצדים האירו ישר למוח, אני זוכרת שצחקנו וחשבתי כמה מוזר היה לראות את הדוב עם סיגריה וכמה שאני אוהבת אותם, את כולם.


בדרך למונית כבר הרגשתי רע, יותר מדי אלכוהול וג'וינט מהגיהנום עשו את שלהם, עוד בבר היתי בטוחה שאני הולכת להקיא אבל במונית זה נהיה דחף בלתי נשלט. האוויר הקפוא של ירושלים העיר אותי טיפה, נתן לי את הכוח לגרור את עצמי לבית וכשהגעתי אכן הקאתי את הנשמה ועברתי אחד מאותם רגעים שבהם אני, בסטלת חרבות, בטוחה שאני הולכת למות. אחרי עשרים דקות של רעידות חצי התעלפתי חצי נרדמתי, עם טעם מתוק בפה למרות הכל.


 


יום שבת בלילה רציתי למות, בכיתי כמו ילדה קטנה, כמו שאנשים בוכים באמת, עם יבבות ואף נוזל ושום שטויות של סרטים, אף אחד לא יפה כשהוא בוכה. הזאב היה אמור לישון אצלי ביום שישי, קיבלתי סופש חופש מהעבודה ואני פשוט לא מקבלת חופשים, הפעם האחרונה היתה לפני שמונה חודשים למען השם ופה הצלחתי לסחוט יומיים. אמרתי לזאב עוד ביום ראשון שימציא תירוץ להורים וישאר אצלי סופש, ביום שישי בצהריים הוא נזכר להגיד לי שהוא לא יכול להישאר לישון והסיבה היחידה שלא הרגתי אותו היתה כי הוא אמר ששבת הוא ישאר. ערב יום שבת הגיע, בשתיים בלילה הוא אומר שהוא צריך ללכת ואני התחלתי לבכות מיאוש. כל מה שביקשתי ממנו היה לשקר להורים פעם אחת, אני עושה את זה מגיל ארבע עשרה, שום סיבה שהוא לא יכול לעשות את זה. הרגשתי שזה פשוט לא הוגן, אני מוותרת בשבילו על שעות שינה באופן קבוע, סדר היום שלי והתוכניות שלי סובבות סביבו, אני מארגנת את החיים שלי בהתאם לחיים שלו וכשאני מבקשת משהו כל כך קטן הוא פשוט לא עושה את זה? מה הקטע? 


ניסיתי להסביר לזאב למה אני כל כך מאוכזבת, כואב לי שהחבר שלי לא יכול לישון אצלי אבל אני מקבלת את זה, אני לא מבקשת ממנו להישאר כשאני יודעת שהוא לא יכול. הרבה פעמים במהלך השבוע הוא מגיע בערב ונשאר עד אחת בלילה ואני עובדת בוקר, אני צריכה לקום בשש אז רוב הזמן אני ישנה ארבע שעות בלילה אם אני מצליחה להירדם בכלל וזה קשה. אחרי כמה דקות התייאשתי, הרגשתי שהוא פשוט לא מבין ואמרתי לו שילך כבר, גם ככה זה יקרה במוקדם או במאוחר וכשהוא הלך התחלתי לבכות.


הסתכלתי על הפנים הנפוחות מבכי במראה, עם האיפור שנמרח ולא האמנתי שאני שוב מוצאת את עצמי במצב הזה, שאני שוב בוכה כי אני מרגישה כל כך לבד. איך זה הגיוני שאתמול הרגשתי כמו מלכת היקום והיום אני מרגישה כמו אמבה מסכנה. התחפרתי במיטה ושכנעתי את עצמי שלא לחשוב על כלום, פשוט להשתיק את המוח ולהירדם, זה לקח כמה זמן אבל נרדמתי, עם הדמעות מתייבשות לי על הפנים.


 


יום ראשון בלילה ואני מרגישה את אי השקט הפנימי יותר מתמיד, זה כמו זמזום שקט באוזניים, הוא תמיד שם אבל במהלך היום רעשי העולם מתגברים עליו, בשעות הקטנות של הלילה הכל שקט ואני לא יכולה להתעלם מהזמזום המציק הזה. אני מאוכזבת מעצמי, כי הפכתי להיות אחד מאותם בני אדם שאני שונאת, אלו שכל היום מדברים על מה שהם רוצים אבל לא עושים כלום עם זה. יש הרבה דברים שאני כל כך רוצה לעשות אבל מסיבה מסויימת בוחרת בלא לעשות דבר במקום, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשנות בעצמי אבל אני לא עושה את זה, אני בוחרת להישאר אותו הדבר. בעוד עשרים וחמישה ימים מתחילה השנה החדשה ואני מלאת התרגשות ותקווה ילדותית ונאיבית שזאת תיהיה השנה שבה אני יגשים את עצמי. אולם אם לומר את האמת העובדה שהתאריך משתנה לא יעשה דבר אם אני ישאר כמו שאני, אם אני ימשיך לדחות הכל למחר ולשבוע הבא, אם אני ימשיך לתת לפחד או לביישנות שלי לשלוט בי, אם אני ימשיך להתחיל כל יום עם מצב רוח חרא ורצון לזחול חזרה למיטה.


כן, אני יודעת, שינוי אמיתי מגיע מבפנים זאת קלישאה עייפה אבל אין מה לעשות, מה שנכון הוא נכון. פשוט נמאס לי להרגיש שאני לא חייה את החיים שאני אמורה לחיות, שאני לא מממשת אפילו שמינית מהפוטנציאל שלי, שאני מסתכלת על השנה שעברה ורואה בעיקר את רוב הדברים שלא עשיתי... פשוט נמאס לי מזה.


 





 


Anabelle פותחת את היום בלי שינה ועם הרבה מוטיבציה.

נכתב על ידי , 7/12/2015 04:42  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החלטות


אני תמיד האמנתי שאחד הדברים החשובים בחיים הוא ללמוד להכיר את עצמך, זה בדיוק מה שאני עושה בשנה וחצי האחרונות, לומדת לדעת מי אני ואיך אני מתפקדת. אחד השיעורים החשובים שלמדתי הוא שהתגובה הראשונה שלי היא לרוב לא התגובה האמיתית שלי. המוח שלי עובד במנגנוני חשיבה אוטומטיים, אם התרגלתי לחשוב שא' שווה לחמש ושג' שווה לשבע עשרה קשה לי לחשוב אחרת. לכן הרגלתי את עצמי שכשאני מתמודדת עם עומס רגשי אני חייבת לקחת צעד אחורה, לתת לעצמי זמן ומקום לחשוב ולעכל את הרגשות של עצמי. זה בדיוק מה שעשיתי בימים האחרונים, נחתי המון, נמנעתי מכל מעמסה רגשית או בעצם כל רגש שהוא, הכל כדי להבין איך אני מרגישה. התרגלתי לחשוב שאם חברים שלי אוהבים עוד אשים חוץ ממני זה סימן שלא אוהבים אותי, אם חברה קובעת תוכניות עם משיהי אחרת זה סימן שלא רוצים אותי בסביבה... זאת שיטה מאוד נוחה כי היא דורשת מינימום מאמץ מחשבתי, הכל על טייס אוטומטי. למדתי לדבר על הצרכים הרגשיים שלי, ביקשתי מהמלאכית זמן לחשוב, זה לא שאני לא רוצה לדבר איתה, אני פשוט לא מוכנה לדבר איתה ולחי ההבדל הקטן אך המשמעותי. 

 

הגעתי לכמה מסכנות: אני לא כועסת על המלאכית, לאף אחד אין שליטה על הרגשות שלו ואני כאדם רגיש לעולם לא יבקש מאחר להתנצל על הרגשות שלו. אם כבר אני שמחה לגבי העובדה שהמלאכית מרגישה מספיק בטוחה כדי לשתף אותי ברגשות שלה, זה מרגיש לי ככבוד עצום וזכות נדירה. אם כבר אני כועסת על הדוב, עיקרית בגלל האופן שבו הוא דיבר אלי אבל זה עניין אחר לגמרי. אני לא מתכוונת לעמוד בין המלאכית לבין האושר שלה, אם היא מאמינה בלב שלם שהדוב הוא הגבר שיעשה אותה מאושרת אני לא יעצור אותה, זה מגיע לה יותר מלכל אחד אחר. מה שכן אני לא יוכל להמשיך להיות החברה הכי טובה שלהם, זה בטוח. אני לא יוכל לצאת איתם ולהרגיש כמו גלגל חמישי, אני לא יוכל לגור איתם בדירה ותמיד להרגיש תקועה באמצע, אני לא יוכל לדבר עם המלאכית על הזוגיות שלה, אני לא יוכל שלא להיקרע מבפנים מרגשות מנוגדים, מצד אחד האהבה למלאכית ומצד שני השנאה הטבעית לכל בחורה שאי פעם תיהיה עם הדוב, אחרי הכל הוא ה-אקס. אני לא זאת שצריכה לבצע את ההחלטה, זה מחוץ לידיים שלי. אני תמיד יאהב את המלאכית, אני תמיד יהיה חברה שלה אבל כנראה שלא החברה הכי טובה, כנראה שלא חצי מוח וחצי לב.

 



 

בינתיים בזמן שאני מחכה למה שמרגיש כמו גזר דין אני מתרכזת בעצמי, מגיע לי מעט תשומת לב, מעט דאגה לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה עושה לי טוב, מאוד אפילו, זה מרגיש לי נכון לעכשיו. 

 

Anabelle שלושה ספרים חדשים שמחכים רק לי, מי יכול לבקש יותר?

נכתב על ידי , 1/12/2015 05:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAnabelleLee אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על AnabelleLee ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ