לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  T esseract

בן: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

העקרון האנושי


"The cosmological principle is usually stated formally as 'Viewed on a sufficiently large scale, the properties of the universe are the same for all observers.' This amounts to the strongly philosophical statement that the part of the universe which we can see is a fair sample, and that the same physical laws apply throughout. In essence, this in a sense says that the universe is knowable and is playing fair with scientists."

או שפשוט יותר להכנס לוידאו הזה.

לאורך הדרך אני מנסה לנתח ולהבין קצת יותר מה קורה בתוך התהליך הזה שנקרא 'חיים'. כתבתי על זה בעבר ומי שרוצה יכול ללכת קצת יותר משנתיים אחורה ולמצא את קטעי ה"אני מאמין" כי אני הולך להתכתב איתם בקטע הזה, ועם כמה דברים אחרים שכתבתי. אם לסכם את זה ממש בקצרה, הגעתי לכל מיני תובנות מנסיון החיים שלי והן הוסברו באופן מפורט שם לפני קצת יותר משנתיים. זה היה כל כך מפורט ומבוסס, והצליח לפרק כל דבר לגורמים בצורה כל כך איכותית, שלא ראיתי איך בהמשך הדרך אני מוצא לבנה נוספת, משהו נוסף שיכול להרחיב את ההסתכלות הזאת או אפילו לשנות אותה.

אני מניח שמה שרלוונטי במקרה הזה תהיה הקבלה למצב שבו אתה לומד מיומנות חדשה או מנסה להכנס לכושר. ההתחלה קשה אבל אתה משתפר מהר, ולאחר שהגעת לרמה מספיק גבוהה אתה מתקשה לבצע שיפורים. כנראה שהגעתי לרמה גבוהה של שלילת המשמעות התאורתית של כל דבר אפשרי בעולם, והייתי משוכנע בנוגע לזה שאין אמת אבסולטית, יש רק החלטות שאנחנו מבצעים. באמת שקדחתי את השכל בנוגע לזה. ההבנה המשמעותית בהקשר הזה הייתה שאם הכל סובייקטיבי והכל דיי גרוע כי זאת הנטייה של הרבה דברים, אז כנראה שכל הטעם בזה היא הנסיון לייצר משמעות חיובית, לנסות 'לנצח' בקרב שאי אפשר לנצח. המשמעות היא הנסיון, ה"מאבק", ושם הגעתי כנראה להבנה שלמה של קונספט המרד של אלבר קאמי. זה נתן לי הסבר מספק למה שקורה בעולם, הסבר שאני יכול להמשיך לחיות איתו. בהקשר הזה מגיעה הזדמנות טובה לצטט קטע שלי עצמי להמשך:

 

"האושר הוא בנאלי. מה שיוצר את העניין הוא המאבק. בכל יצירה אנחנו צריכים קונפליקט, נסיון להתגבר על מכשול. גיבור שהדרך מונחת לפניו בקו ישר לא מעניין ולא מרתק אותנו. אנחנו אוהבים התמודדות וניצחון כנגד הסיכויים.

החלק המרתק ביותר בקונספט המאבק, הוא שלרוב היריב הרציני ביותר שתפגוש הוא אתה עצמך."

 

לאחר תקופה מסויימת כתבתי בבלוג שכל הפילוסופיה הזאת, כל התובנות שלי נובעות מאותו נסיון חיים שהוא סובייקטיבי בפני עצמו, ואדם אחר יסביר את העולם בצורה שונה, שאולי תראה אופטימית יותר או פחות ותתאים לעולם שהוא מכיר מבעד לפילטר הגישה שהוא בוחר. מאותו רגע הבנתי שה"מאבק" הזה הוא לא יותר מביטוי לנסיון לתת לי מוטבציה להתמודד עם עולם שאני מרגיש שמתאכזר אלי רוב הזמן. למרות זאת, לא מצאתי משהו עדיף.

התגלית הבאה הייתה אחרי שקראתי את "המטרה" של אלי גולדרט, וגם על זה כתבתי כאן בבלוג בעבר, תוספת קטנה שלא שינתה באופן משמעותי את הכיוון הכללי של ההשקפה שלי.

 

כעת הגענו לעכשיו, לנדבך חדש. אני חושב שהמקור לזה היה לפני מספר חודשים, הגעתי לתובנה חדשה, שהתבססה כמובן על נסיון כזה או אחר. אני חושב שזה משמעותי משום שאני זוכר דיי טוב את אדם שכתב על ה"מאבק" לפני יותר משנתיים, ואין ספק שהיו חסרות לו מספר חוויות כדי לשנות את ההסתכלות. אבל החוויות לא היו החותמת האחרונה, מה שחיבר את זה היה "בלייד ראנר 2049" שאם לא ראיתם אותו אני ממליץ בחום מדובר בסרט אדיר (ספויילרים בהמשך).

 

אפשר לפרק ממשמעות כל דבר. אפשר למצא את "חוסר האמת" בכל דבר. באמת. אני חושב שהשינוי המשמעותי והמסתכל עבורי היה שבנוסף לאני החוכמולוג מלפני שנתיים שהיה יכול לפרק לוגית כל דבר מאמת אובייקטיבית, אני של עכשיו כבר שמע מספיק הסברים מדעיים ללמה אין אמת באפילו עוד הרבה דברים נוספים שאפילו לא חשבתי עליהם. כמובן שהמדע יכול להיות סובייקטיבי גם כן כי הוא מנוהל על ידי יצורים סובייקטיבים אבל זאת שיטה שמשתדלת להיות אובייקטיבית והתובנות לפעמים פשוט מדהימות. על קצה המזלג אני יכול לציין את זה שאנחנו אף פעם לא באמת תופסים את איך שאנחנו נראים לאנשים מסביב (מראות למשל מעוותות את התמונה של עצמינו, אם נסתכל על היפוף 'טבעי' של המראה שלנו הוא יראה לנו מוזר), דברים כמו צבע או קול הם בסה"כ תרגומים של המוח שלנו לגלים (אין באמת צבעים ורעשים), ובאופן כללי אנחנו מוגבלים לתפיסה של 3 מימדים, כלומר ייתכן שאנחנו מפספסים עוד המון דברים שקורים מסביבנו ואין לנו אפילו את המוח שיוכל לאפשר לנו להתחיל לדמיין איך זה נראה (שלא לדבר על ההשלכה האפשרית לכך שאנחנו פשוט גוף תלת מימדי שנע בזמן - העתיד שלנו כבר נקבע מראש). באמת מתסכל ומדכא לחשוב כמה אנחנו חסרי משמעות וחסרי הבנה של היקום הזה. כל התליכים המחשבתיים שאנחנו עושים מונעים ממגבלות והטיות מובנות בתוך המוח שלנו.

 

בנקודה הזאת אני פוגש את השוטר K, הגיבור של "בלייד ראנר 2049". הסרט עוסק כמובן ברובוטים דמויי אדם שאפילו בעלי מחשבות ורגשות משלהם. השוטר K הוא רובוט כזה, והוא מודע לזה שהוא רובוט שהורכב על ידי בני אדם לשרת מטרה מסויימת. משילוב שתי העובדות הנ"ל אנחנו מקבלים את התמונה שהשוטר K הוא יצור שנע בעולם בתחושת חוסר משמעות ואפסות. הוא יודע שהוא מרגיש וחושב, אבל הוא יודע שהזיכרונות שלו הם שקר, הם הונדסו לתוכו. הוא יודע שכל מה שהוא חושב ומרגיש "לא אמיתי". אין שום הבדל עקרוני בין השוטר K לכל אדם שמרגיש את אותן רגשות, פשוט מסיבה אחרת. השינוי בשוטר K מתחיל כאשר הוא מתחיל לחשוב שייתכן שהוא "מיוחד", שייתכן ובעצם  הוא אמיתי. הסרט מנהל דיון מעמיק לגבי מה אמיתי ומה זה 'אמת'. במקרה והשוטר K מגלה שהוא אמיתי בעצם לא משתנה דבר חוץ מההבנה שהוא 'אמיתי'. יש לכך משמעות מיוחדת. כמו כן, במהלך הסרט אפשר לראות הרבה התייחסות בנוגע לאמיתות זכרונות ורגשות, דברים שלא שונים בין בני אדם לאותם רובוטים. בעצם השוטר K הוא סוג של דימוי, דימוי לכל אדם בעל תהיות אקזיסטיאליסטיות, מה שנכון לדעתי לכל אדם חילוני בשלב כלשהו בחייו. מה שמדהים בעיני הייתה העובדה שהסרט מתחיל כבר עם השוטר K שעובד על אוטומט ללא תחושת משמעות, ועוקב אחרי השינוי שהוא עובר, מן גלגול אחורה, נסיון נואש להאמין שבעצם אולי ישנו משהו אמיתי אחרי הכל. זה היה כמו להסתכל על עצמי מוסיף את הלבנה החדשה. כעת אני צריך להתחבר לציטוט של עצמי שהדבקתי קודם לכן, ושם אני מדבר על אושר.

 

אושר הוא לא באמת בנאלי. את זה הבנתי אחרי כמה ימים בודדים לאורך כל השנתיים ומשהו האלו שיכולתי להודות בכנות שאני מאושר. זאת בדיוק הבעיה, זה קורה כל כך מעט בצורה הטהורה, שאתה לא מספיק לחקור את זה ולהסיק מסקנות. רק עכשיו אני יודע לומר שאם אין לשום דבר משמעות והכל מתנגד אליך, כמובן שתתנגד אליו בחזרה, זהו ה"מאבק", אבל אתה לא אמור להמשיך להלחם כדי להשיג מטרה אקראית, אתה צריך להלחם כדי להשיג מטרה שתשרת את מטרת העל - להיות מאושר. זאת ההבנה היחידה שהצלחתי להפיק אחרי שראיתי עוד אחד מאותם סרטונים שמפוצצים לך את המוח ואתה מבין שאין אמת אבסולוטית. אם אין אמת, ואין לי שום דרך למצא אותה חוץ מלנסות ומידי שנה לכתוב בבלוג על ההתקרבות אינפיניטסימלית שלי אליה, אז כנראה שאני צריך להתמסר עד הסוף לגוף המוגבל שלי ולשחק לפי החוקים שלו - וזה אומר לנסות להגיע למצב שבו הכי "טוב" לי, להיות מאושר. להגיע למצב הזה שכל כך לא אכפת לי מזה שאין לזה משמעות, ולהיות פשוט מאושר. כמו שדקארד אמר לשוטר K כשהוא שואל האם הכלב שלו אמיתי: "לא יודע, תשאל אותו".

 

השוטר K מנסה להגיע לאמת הזאת, נלחם בחוסר משמעות כדי להגיע למשהו הזה שלמרות שאז הוא ייכנס לרמה אחרת של חוסר משמעות, מבחינתו זה שווה את זה. למרות זאת בסוף הסרט השוטר K מבין את המימדים האמיתיים של הבעיה איתה התמודד. הוא לא לבד, הוא רק אחד מתוך רבים. כולם כמוהו, כולם רוצים להיות מיוחדים ולגעת ב'אמת' שתסדר להם את החיים אבל הכללים פועלים על כולם בצורה זהה. העקרון הקסמולוגי שציינתי בהתחלה אומר שאנחנו מניחים שבכל מקום ביקום פועלים אותם החוקים, שאין שום ייחוד או משמעות לנקודה ממנה אנחנו צופים על שאר היקום. בעצם בכל מקום שנבחר הופך להיות נקודת הייחוס, הוא בעצם המרכז של כל היקום שאין לו בעצם סוף. העקרון הקוסמולוגי יכול לתעתע גם באנשים. השוטר K, כמו רבים מאיתנו, חושב שיכול להיות שהוא באמת מיוחד. אבל כולנו חסרי משמעות במידה זהה, ולכולנו כנראה נשארת רק ברירה אחת.



"בלייד ראנר 2049" דימוי לאדם המורד

נכתב על ידי T esseract , 9/10/2017 19:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחות מהמספרה


"שמעת על כל הקטע הזה עכשיו עם הליצנים?"

"מה...?"

"הליצנים שמפחידים אותך בלילה. אל תסתובב לבד בלילה"

"מי יתעסק איתי?"

"לא... אל תסתובב לבד בלילה. אל תהיה מטומטם"

"אל תדאג. אני יושב לבד עד 2-3 בלילה רוצה לראות אותם באים עלי"

"אל תסתובב לבד בלילה תעשה לי טובה"

"אם אחד בא לי אני אטפל בו אל תדאג"

"... הם יכולים להיות מצוידים עם סכינים, גז מדמיע, מה שאתה לא רוצה"

"אני גם מצויד אל תדאג"

"מה אתה רואה אותו ישר מרים איזה אלה ... מקל"

"יש לי לדרמן"

"מה זה?"

"בבית, יש לי לדרמן"

"מה זה הדבר הזה?"

"אתה לא מכיר?"

"לא ..."
"זה ... אה ... ביחד יש לך מברג ושלושה סכינים"

"וואו וואה. ככה אתה מסתבב עם זה בלי בעיות?"

" ... "

"יעני זה להגנה עצמית כזה..? אתה מסתובב עם זה ככה בלי בעיות?"

"... כן"

"תאמין לי מישהו ניגש אלי אני בורח לא מתעסק"

"לא רק שינסו להפחיד אותי בלילה אלו"

...

"תגיד מאיפה בא בכלל הרעיון הזה של הליצנים?"

"נו זה מהסרט הזה... הג'וקר. מכיר? הסרט הזה 'הג'וקר'. זה מסיכה בכלל, יש לו מסיכה. הוא לובש מסיכה של ג'וקר. נו איך קראו לזה... אה, 'הצעקה'"

 

אם לא הייתי רגיל הייתי כנראה מתעצבן בגלל ה"בורות". אבל אני יושב שם ונהנה, זה כמו רובד נוסף של עיסוי לקרקפת בנוסף לתספורת שאני עובר באותו זמן. עד יום לפני זה למדתי שבוע ברצף הסתברות, כשאני רואה לפעמים בהפסקות סרטונים על חורים שחורים בחלל, מגוון פרדוקסים של סוגים שונים של נסיעה בזמן ועל משמעויות פילוסופיות בסרטי מדע בדיוני. אבל שם במספרה, כל זה שווה כקליפת השום. אתה עוד אדם פשוט, כמו כולם. ג'וקר הוא אמר, לא?

בטח, שיהיה הסרט הזה על הג'וקר "הצעקה".

נכתב על ידי T esseract , 4/10/2017 16:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כתיבה


לא חשבתי שזה יקרה, וזה לקח שבעה חודשים, אבל הנה אני כאן. זאת כמות הזמן שחלפה מאז שכתבתי פוסט שהתעסק במשהו שקרוב אלי באיזשהו אופן. חשבתי שאיבדתי את זה לגמרי, את הרצון ואת החשק לכתוב בכל הנוגע לחיי האישיים ולדברים שעוברים לי בראש. כתבתי על זה לא פעם שהרגשתי (ואני עדיין חושב כך) שאני כמו תקליט שבור שפשוט חוזר על עצמו פעם אחר פעם בלי להשתנות. מוקדם יותר וגם מספר פעמים לאורך התקופה הזאת חזרתי אחורה וקראתי קטעים מהבלוג. הופתעתי ובאותו הזמן לא הופתעתי מזה שיכולות לעבור שנתיים, שלוש אפילו ארבע ובסיס העניין אני עדיין עם אותן בעיות ואותם אתגרים, כאילו לא זזתי סנטימטר לשום כיוון.

אבל משהו בי צריך את זה. לאורך תקופות ארוכות אני פשוט מוצף רעיונות ותחושות. לפעמים אני מרגיש שמשהו בתוכי רוצה להתפוצץ, איזו הרגשה מורכבת ברזולוציה עצומה, שגם אם אני אעשה עליה תקריב פי 50 אני אצליח עדיין להבחין בפרטים שונים, ברעיונות ותחושות שונות שמרכיבות מכלול אחד ענק. מכלול שאני רוצה להוציא החוצה, להעביר אותו הלאה, לצעוק לעולם שידע שזה קיים וזה היה בתוך הראש שלי. ניסיתי, אבל לא הצלחתי לכתוב את זה. הרגשתי שאני מוגבל ביכולת ההבעה שלי, אז כמובן ויתרתי. אבל הצורך הזה להביע משהו בכתב לא נעלם, הוא פשוט נאגר. דחיתי ודחיתי, אני לא יודע למה אני עושה את זה ולמה זה חייב להיות בפלטפורמה הזאת אבל אני פשוט חוזר. אני חוזר כי אני באמת מרגיש שאני צריך את זה. אני צריך את הסדר הזה ואני לא רוצה שהדברים האלו ילכו לאיבוד.

במהלך שבעת החודשים האלו קרו דברים, ובאותו הזמן בעצם לא קרה כלום - לא השתנה דבר. היו עליות והיו ירידות. היו התרוממויות לגבהים שלא ציפיתי והיו התרסקויות שכאבו לי כמו שלא הרגשתי שנים, אבל בסופו של דבר אני עדיין באותו מקום - כמו לפני שבעה חודשים. אני פשוט צריך לכתוב.

נכתב על ידי T esseract , 2/10/2017 22:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לT esseract אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על T esseract ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ