לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לולה

אם תקראו אותי. לא אבין כל כך... זה רק אני שמשפריץ החוצה. בלי עריכה , אפילו בלי לחזור על שגיות. אם תקראו אני אודה לכם, זה עושה טוב לדעת שמישהו שומע. גם כשלא מכירים. אם תקראו, ותגיבו.. אמשיך לכתוב לכם. אתמכר אליכם. נהיה מאושרים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

10/2012

השפן של עליסה.


"אני עלול לאחר".......... למה אני כזאת? ממש השפן של עליסה. למה אני כל כך רצה לסיים את התואר שלי? כיי כל עד אני לומדת, אניי לא יכולה לפרנס את עצמי ולחיות בבית שלי. למה אני ממהרת לזה? כי אני רוצה כבר להתחתן, ולהיות אמא. למה? כי זה הדבר האמיתי. ומה יקרה אם זה לא יקרא מיד? אני אתחתן מאוחר, אני כבר איהיה זקנה, אעשה פחות בחיים, פחות ילדים... וכמה אישה כבר יכולה לחיות בלי גבר? לישון בלי גבר? חצויה, זה מה שאני. ואם אעשה כמו האחרים, ללמוד פחות, לעבוד תך כדי, לשכור דירה? זה נרא לי בזבוז של שנים, של כסף,, גם ככה תואר זה מיליון שנה. אולי אעשה את זה בתואר שני? למה תואר שני? כי אני חייבת. השכלה זה מה שאני טובה בו.
נכתב על ידי לולה*** , 21/10/2012 01:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיני המוות


לרדת כמה מדרגות. להתייצב בינהם..לעמוד מול האבן הענקית, הקרה. לראות איך ניסו לתת אופי מיוחד לה, ולחבותיה מסביב. במילים הכי יפות, הכי מלאות אהבה ועצב, וחוממרים הכי יקרים, הכי נצחיים. לי, זה נראה מגוחך. אולי בכל זאות. אולי זה השנייה ש יחידה בשנה, שמשהו מימנו כאן. נוכח. מי הו? מי שהוא היום, מי שהיה כשהוא הלך? מי שהיה ברושם שהוא השאיר עליי, הבושם המתפזר לתוך אבריי כל פעם שאני חושבת עליו. מה אמורים לעשות במעמד הזה? מה אני אמורה להגיד, לחשוב. אבא, תראה, אני מאוד רחוקה מי שהייתי כשהתרחקת ממני. בטח לא היית אוהב אותי ככה. בטח זה מעציב אותך מאוד. אולי לא. מי יכול לדעת. אולי אתה מבין יותר טוב כשאתה רואה אותלי מלמעלה, כשביכולתך לקרא בליבי ובכליותיי, מאשר אם הייתי כאן, מולי. אב המתרחק מביתו הגדלה. אני מעדיפה לא לחשוב על כל השאלות ללא תשובות האלה. לקרא את הפסוקים, לשמוע את הקדיש. ולברוח. הם אומרים את ה"אמן" האחרון. ומתחילים לעלות. ואני, קפואה. אני מרגישה אותך אבא, אני רואה אותך עומד מולי. אם אלך מכאן. שוב ארגיש רק את ההעדר המתמשך, המיאש. כל כך מפתה להישאר כאן. בנוכחות המלטפת. למה לעלות, למה לחזור בינהם? במציות, בבנייה, בעשייה, בקבלת החלטות. בגבורה. אולי אני לא טובה בזה, אולי אני לא אצליח. ומה עם מאיר, אבא. הוא כאן. וזה הדבר הכי מוחשי שהוא יכול לקבל ממך. הוא כאן, איתי באמת. למה לעשות לו את זה? כל המוות הזאות. כל העצב בתוכי. להתקדם אליו, להתקדם איתו, זה להיות קצת פחות שלך בכל צעד אבא. זה להתאמץ ולהקים בית בו אף פעם לא היית. בו אף אחד מהמפשחה שלנו אינו נמצה, אינו שותף, ואינו יכול לתמוך חוץ מבמילים ... אולי אשאר כאן איתך. אתרבל בין זרועותך. איתך אני תמיד תמיד אוכל להשאר ילדה. ילדה שתוהה על המבט המודאג של אבא. מאיר הראה לי שהפכתי להיות כמוך אבא, לפעמים המבט מרחף. כולי נעדרת,. לפעמים הצחוק נעצר פיתאום, ובמבטי עצב תמיד. כל כך כאב לי ממך כל החיים על הדבר הזה, והנה, ככה אני עושה למאיר. מראה לא שיש בי בור של מוות מסוכנת, מראה לא שאף פעם לא איהיה שלו , בשלמותי, כי תמיד עליי הצל של עולמות שקדמו, ושאינם היום. אני בכל זאות עולה. אני יודעת שהם דואגים. הוא כאן, באמצע הדרך. הוא כאן, וואני מודה לו כל כך על זה. הוא כאן, בנוכחותו היציבה, החזקה, האמיצה, המלאת אור וחיים. הוא כאן, ומושך אותי אליו. אל החיים אני יודעת שאם אשאר לשנייה, אמצה את עצמי בין זרועותיו. שואבת ממנו חיים, וחום, ומנסה להפשיר את ליבי שכמעט נאכל קולו על ידי רוחות המוות החזקות עליי כל כך. אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת להיות כאן, אני שונאת את הכוח שיש לא עליי. איך הוא שובר אותי. איך, לאחריו, לוקח לי ימים שלמים להבנות שוב. לספוג חזרה מאור השמש, מכוחות החיים, מהאומץ להיות. אני פוחדת. אני יודעת שהוא לא יבין איך בין רגע הפכתי שוב לילדה שבירה ומפוחדת. הוא לא יבין איך פתאום אני אצטרך אותו קרוב כל כך. הוא לא יבין לאן נעלמה האישה החזקה. הוא יגיד, גם הוא, שאי אפשר ככה. שזה גדול עליו. אין לי זכות לעשות את זה שוב. אני צריכה למצוא את הכוחות בתוכי. הם נמצאים שם. הרי, רק אתמול הייתי דווקא זאות שמחזקת. ואלוהים רצה שזה יהיה דווקא עכשיו, כששנה חדשה מתחילה. כשנדרשים כל כך הרבה פניות נפשית, כוח הסתגלות....לפחות, יידרש ממני לעשות את מה שאני טובה בו, להיות בשיעורים, להבין ולהוציא את זה במבחן. כל כך רחוק מהחיים אמיתיים. אני יכולה להסתדר עם זה. אני רוצה להיות מסוגלת לכל כך הרבה יותר. אני רוצה להיות אישה, ואמא, ומורה, ולהיות זאות שמארחת בבית, ומשמחת את אלה שהיא אוהבת. אלוהים, זו היא תפילתי. תן לי להיות כלי שנותן., תן לי להיות חיוך שמחיה, מבט מחזק,מילה משמחת , יד בונה, גוף מחמם. תן לי להוסיף חיים.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
נכתב על ידי לולה*** , 21/10/2012 00:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  לולה***

מין: נקבה

MSN:  לולה




290
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , המתמודדים , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללולה*** אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לולה*** ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ