לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחפש כיוון



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2017

כמו ילד קטן


כל האהבות שלי התחתנו עם אחרים.

האחרונה עשתה זאת לפני זמן קצר. האחרונה גם היתה הכי מורכבת. כבר מההתחלה.
היתה זו היכרות שהפכה לידידות, ידידות שהפכה לידידות קרובה, ידידות קרובה שהפכה לאט לאט למשהו אחר.
הכל היה עדין, כל צעד נעשה בזהירות ובשיקול דעת. הבנתי שאיתה אני צריך לא למהר, כי כמו איילה שמחפשת טורף היא היתה עלולה בכל רגע להיבהל ולברוח.
בעקשנות ובזהירות חיזרתי אחריה. בכל פעם שהיא נרתעה חיכיתי בסבלנות שתחזור אלי. הנשיקה הראשונה, היציאה הראשונה, כל אלה היו ניצחונות קטנים בתהליך הארוך של בניית קשר.
אבל ככל שאותו קשר הלך והעמיק, ככה היא ברחה יותר עד שברחה הכי רחוק. זה היה יותר מדי בשבילה והיא החליטה לסיים. "קשה לי," היא אמרה. וזהו.
לא רציתי לסיים את זה ככה בינינו, זה לקח קצת זמן הסתגלות אבל בסוף הצלחנו לחזור לשלב הידידות, שלב אותו שנינו אהבנו.
הזמן עבר ונראה שאולי יש סיכוי להזדמנות שניה, אבל אז כבר ידעתי שזה לא יכול לקרות. הבנתי שאין לה מקום בשבילי בחיים שלה, הבנתי שכל ניסיון חדש רק יחזיר אותנו לאותו מסלול קודם.
היא מצאה עבודה חדשה יותר רחוקה ודרכינו נפרדו.
מאז נפגשנו פעם אחת. באתי לבקר אותה ובילינו בכיף אחר צהריים שמשי. היא שמחה לראות אותי, אולי היתה מוכנה לעוד ניסיון, לא יודע, לא טרחתי להתעמק בזה. לא האמנתי שהשתנתה.
אני עדיין רואה אותה בעיני רוחי, עומדת מולי בפתח הדלת ונפרדת ממני לשלום. היא נראתה כל כך עצובה באתו רגע ואני בחרתי להתעלם מזה, להיפרד ממנה בעליזות וללכת.
ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון בשביל שנינו ואיחלתי לה בליבי שתמצא מישהו בזמן שאני משאיר אותה מאחורי.
או לפחות ככה חשבתי.
במבט לאחור אני קולט שכמעט בכל יום מאז חשבתי עליה לפחות לרגע קצר.
לפעמים חזרתי אל אותו רגע פרידה במסדרון ותהיתי מה היה קורה אם הייתי מגיב אחרת, לפעמים התלבטתי אם ליצור איתה קשר מחדש, ובכל פעם עצרתי, מזכיר לעצמי למה זה יוביל.
והנה, יום אחד, לא רק שגיליתי שהיא בקשר עם מישהו, היא מתחתנת.
במקום לשמוח בשבילה כמצופה, גיליתי להפתעתי משהו אחר ולא צפוי. כאב, כאילו כל מה שחשתי כלפיה קרה רק אתמול.
וככה מצאתי את עצמי, מתאבל על משהו שבחרתי לוותר עליו ועדיין הצלחתי לאבד.
הראש טען שלא, הלב קבע שכן. הראש הזכיר שהיו לי קשרים אחרים מאז, הלב השיב שזה לא משנה.
הראש קבע שהשארתי אותה מאחוריי, הלב הציג את העובדות, שזה לא באמת מה שקרה.
"זאת אהבה," אמרו לי המעטים בפניהם התוודיתי. "אתה אהבת אותה."
קשה לי לקבל את זה.
ישנם מקרים בהם ההיגיון והרגש אינם מדברים זה עם זה. כמו ילד קטן, עדיין קיים בי החלק התמים שכמעט ולא השתנה עם השנים, חלק חשוף שאני עדיין לא מצליח להגן עליו כמו שצריך. חלק שאמנם למד קצת זהירות במהלך הזמן אבל פה ושם בוחר להתעלם מההיגיון ולקבל בזרועות פתוחות את אלה שמתקרבות אליו מספיק, וכל אלו שהצליחו לעבור את המגננות שלי ולהיכנס פנימה נשארו שם, גם כשאני לא מודע לזה. יש לי פינה חמה עבור כל אחת ואחת מהן. עכשיו, כאשר אני עוצם את עיניי, היא נמצאת שם בפינה שלה יחד עם כל האחרות.

עם הזמן, כרגיל, זה דוהה. ההיגיון השתלט על הרגש, עוד צלקת קטנה שהתווספה לרשת העדינה של צלקות ישנות, והנה הלב חוזר לפעום בשקט. קצת יותר מחושל, קצת פחות פגיע, אבל עדיין לא יודע איך לעבוד בתיאום עם הראש. האינפנטיל.
באירוע אחד בו הייתי אבא שלי הציג אותי בפני מישהי מתקופת ילדותו.
הם הכירו כשהיו צעירים מאוד והוא היה מאוהב בה, הוא סיפר לי בזמן שאחז בידיה.
"כמה אהבתי אותה," אמר והביט בה במבט מלא חום וחיבה, מבט השמור לאהבות ישנות שנמוגו אבל השאירו את חותמן.
יכול להיות שזה מה שיקרה לי. יכול להיות ששנים מעכשיו אפגוש אותה ברחוב, צועדת מולי, לבד או עם ילד או שניים.
ואז נדבר, ונעלה זיכרונת.
ואספר לה שפעם, לפני שנים, אהבתי אותה.
אולי.
נכתב על ידי ליאור ג , 15/5/2017 19:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  ליאור ג

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לליאור ג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ליאור ג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ