לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

מחוץ לגבולות הריבוע


קיים לשם תיעוד התהליך הנפשי שאני עוברת-מנסה להיפתח יותר לאנשים,לשים את הדברים הרעים מאחוריי ובעיקר לגלות את עצמי מחדש

Avatarכינוי:  Mili Vanilly

בת: 20

Skype:  תבקשו :) 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

סערת רגשות


 


לאחרונה עולים לי הרבה זיכרונות מהילדות בעקבות מפגש שהיה לי עם הפסיכולוג לפני חודש.


כמו שתיארתי באחד הפוסטים במפגש הוא אמר לי שרגשי הנחיתות והבדידות הגיעו כי ההורים שלי היו קשים איתי ולא נתנו לי מעולם תחושה שאני טובה ושאני בסדר.


אני נזכרת בגיל 8 איך הייתי חוזרת לבד הביתה ברגל  ועד השעה 9 בערב לא הייתי רואה את הוריי.


וזה נמשך מאז מתמיד תמיד הייתי חוזרת ללבד הזה 


ובגלל הלבד הזה התחלתי לפחד ולשאול שאלות על העולם ועל מה שקורה סביבי.


ואני נזכרת בלילה אחד שאבא שלי היה שיכור מאוד ונפל עליד הקיר ועל הקיר נשארו סימנים של דם שעד היום רודפים אותי והלחץ הזה שעמד עלי 


מרוב פחד ביקשתי מהשכנים עזרה.. ילדה בת 8 רואה את אבא שלה נסחב לבית חולים כשהוא מסריח מאלכוהול ואז אני לבד בחדר 


לבד עם הקיר שמלא בדם לבד ולא יודעת מה לחשוב מחכה שאימא תגיע .


ואני נזכרת איך 0 כל פעם כשחזרתי  חזרתי לבית ריק ואולי לילדים זה נשמע  כיף אבל הרגשתי בדידות .כדי לא להרגיש רת ההרגשה הזו   הייתי רואה הרבה טלויזיה ומדברת כל כך הרבה עם הבובות שכל הקשרים החברתיים שלי בעצם הלכו על הבובות ולא על אנשים אמיתים .


וקראתי המון כל כך הרבה שידעתי הרבה דברים בגיל צעיר  ובניתי לעצמי עולם מדהים שהיה מורכב מהבובות שלי שהיו כל עולמי והספרים והציורים .


ציירתי המון .כל הזמן . המצאתי דמויות חדשות  וסיפורים וקומיקסים וכל זה היה כדי לשמח את עצמי וזה באמת עבד. זה ושיר החברה היחידה שהייתה לי באותה תקופה שהייתה אנרגרטית ושמחה זה באמת מה שהחזיק אותי שלא להשתגע.


ואני לא יודעת איך אבל הייתי שמחה ולא שמתי לב שאני ילדה מוזנחת לחלוטין..בבית ספר לא הייתי מקובלת בכלל.


תמיד צחקו עלי שאני רוסיה והיו מעליבים אותי ולפעמים גם מרביצים לי .


והמורים ידעו אבל לא עשו כלום וההורים גם אבל לא היה להם זמן אז מאותו רגע ועד היום הייתי בטוחה שמשהו בי לא בסדר


והדימוי בעצמי שלי רד ירד וירד עג שבגיל 14 התחיל הדכאון הגדול שנמשך 3 שנים  שבו בין היתר  ניסיתי להתאבד מספר פעמים


ומכיוון שזה לא הצליח התחלתי עם המחשבות הדכאוניות והשנאה העצמית שלי התגברה .תוסיפו גם אבא אלכוהליסט ואימא דכאונית 


ועוד אח קטן שנולד לתוך כל הבלאגן הזה (ועוד אח עם ניוו שרירים ואוטיזם קל..לא קל הדבר הזה.)


ולקח לי הרבה זמן לצאת מהדכאון הזה כי עשיתי את זה לגמריי לבד בחברת אנשים נוראים שבזכות ההתנהגות המגעילה שלהם הבנתי לאיזה מצב אני לא רוצה להגיע .


.גם הבנתי שאי אפשר להיות מדוכא כל הזמן ...


מה שלא ידעתי אז זה שהלבד הזה הולך לבנות אותי בעתיד ובאמת הוא בנה אותי ואני מתמודדת כל הזמן.


כל הזמן במלחמה פנימית במטרה לשמור על עצמי ולא לתת לעצמי ליפול .


וקשה לי .במיוחד עכשיו שחוץ מעומרי וכמה חברים אין לי חשק לאף אחד כי אני באמת מרגישה שאנשים נהיו שטחים ומטומטמים...


זה מה שהרגשתי גם  בתיכון  .שם בכלל הרגשתי שאני לא קיימת תמיד מנותקת חייה בעולם משל עצמי  ובעיקר עצובה כי ראיתי


איך העולם האמיתי דוחה אנשים כמוני ומעדיף אותם שטחים ואגואיסטים.


עכשיו אני מסתכלת על התמונה הגדולה ושואלת את עצמי מה יהיה? מה נסגר עם העולם הזה?


אני מרגישה שאנחנו בתחתית של התחתית. החברה שבה אנו חיים כל כך מזויפת ומגעילה שאני רוצה להיות בעולם שלי אבל אי אפשר כי אני בצבא ובצבא אני מוקפת באנשים בגילי שחושבים כמו אנשים בגילי וכל מה שמעניין אותם זה הפייסבוק והחברים ואיך התמונת פרופיל שלהם נראת ואני צרכה לחייך ולהעמיד פנים שטוב לי כי ככה זה אם אני אהיה עצובה זה ישפיע עלי לכל השבוע וגם לסוף שבוע והסוף שבוע זה הרגע היחיד שלי להיות סוף סוף לבד ולחשוב ולהתנתק ולהשתחרר.


אני באמת שואלת את עצמי איך אפשר להתעלם מכל מה שקורה ופשוט להעמיד פנים שהכול בסדר?


המוסיקה שלנו היום כבר לא מוסיקה אלא בית זונות עם זמרות שלא מבינות שברגע שהן במדיה חברתית יש להן אחראיות ציבורית


והן משפיעות כאן על דור שגדל. והינה תראו לאן הדור שלנו גדל...אח שלי נהיה ילד סינטטתי לגמריי.


כל היום מול הטלויזיה כבר לא רוצה לצאת לטייל איתי כמו פעם


לא מתעניין בציור או בקריאה כמו שאני התעניינתי  כשהייתי בגילו אלא רק נמצא מול מסך הטלויזיה או הטאמבלט.


אני מסתכלת על האנשים סביבי בצבא וכולם נעולים על המסך של הטלפון כל הזמן


או נמצאים בפייסבוק הזה כל הזמן... ממש חיים בתוך הפייסבוק. אני מסתכלת עלהם וזה באמת מעציב אותי .


כולם נראים לי כל כך כבוים ומתים מבפנים..כבר לא יוצאים  סתם ככה כמו פעם הכול נהיה אינטרסנטי .


והבנות נראות לי ממש מטומטות .


עזבו את זה שהן כל הזמן מתעסקות באיך אני נראת-את לא מבינה איזה חתיך הוא-ויאא איזה כיף קיבלתי 6 לייקים


הן גם לא מודעות להתנהגות שלהן בשיט.לא אכפת להן מכלום חוץ משלושת הדברים האלו ואני לא מאמינה לאיזה רמת חוסר רגישות הגענו..


אני רוצה ללכת ליער ריק אדם ולצרוח על כמה נמאס לי מהטמטום הזה מהרוע שקיים בכל מקום מהבדידות מהצער מהכאב


כל כך כואב לי  לחיות בעולם ריקני ומטופש  אני רוצה שאנשים יתעוררו ויתחילו לשים לב למה שקורה סביבם להיות מודעים


אם מישהו בוכה לשבת ולדבר איתו לא להתעלם ולהמשיך הלאה אנחנו בני אדם לא רובוטים.


ההורים שלי התעלמו מימני והגעתי למצב שבגיל 16 ניסיתי להתאבד.האם אנחנו רוצים שזה יקהר לאנשים אחרים?


אני לא.ולא אתן לזה לקרות.לא אתן לאדם לסבול כמו שאני סבלתי


כי יקירי שנאה עצמית זה צלקת לכל החיים. נכון שסך הכול טוב לי אבל ההשלכות של השנאה העצמית זה רגשי נחיתות כל הזמן,


זה לשנוא את עצמך ולא לרצות להתעורר לפעמים זה לבכות בפנים כי אי אפשר לבכות מול כולם.


הרי זה לא גיל 16 אי אפשר להיות מדוכא כל הזמן יש לי תפקיד ויש לי אחראיות ואני חייבת לשדר לכולם שטוב לי


כי בחרתי בדרך חיים שונה מאחרים ואנשים יודעים את זה ולכן  יש לי צורך כלשהו להוכיח לכולם שטוב לי.


הצורך הזה נובע מכך שלא באלי שיכנסו לי לחיים ולעולם שלי חייבת שקט 


כי עכשיו  כולם רוצים לדעת הכול והמדיה החברתית גורמת לכולם להתערב כל הזמן בחיים של אחרים ואני לא רוצה שיתערבו לי בבחירות שלי.


אני אוהבת את הלבד הזה .אני אוהבת להגיע הביתה ולדעת שעכשיו זה הזמן שלי.


הזמן להתרחק קצת מהמציאות ולהיות קצת בעולם שלי..


אין לי מושג מה מטרת הפוסט האמת אבל רציתי לפרוק קצת את מה שאני מרגישה כבר שנים.


 


 




תודה למי שקרא עד הסוף באמת תודה...


 


 




 


 

נכתב על ידי Mili Vanilly , 26/11/2014 14:20  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

191,447
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אופנה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMili Vanilly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Mili Vanilly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ