לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחוץ לגבולות הריבוע


כשמים שקטים חודרים עמוק.

Avatarכינוי:  Mili Vanilly

בת: 21

Skype:  תבקשו :) 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2016    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2016

שירים שכתבתי,ציורים חדשים ותמונות מהפקה גוטית וסקסית:)


 

לפעמים בא לי פשוט לרוץ 

אל עבר הלא נודע,

מבלי לדעת למה ולאן

עד מתי והיכן

פשוט לרוץ.

לא לחשוב על כלום.

מוח נקי מכל המחשבות.

בלי סיוטים ,בלי חלומות,

בלי שדים, בלי דמאות.

הלוואי והיה אפשר

להרגיש הכול שוב בפעם הראשונה

כמו שהרגשנו כשהגענו לעולם.

רק חבל שכשנולדתי

אימא לא הזהירה אותי 

כמה קשה מעגל החיים

וכמה עצומה תחושת הבדידות.

הלוואי והייתה לי את הבחירה

אם לבוא לעולם או לחכות לשנה הבאה.

הלוואי ויכולתי ממש ברגע זה

להרגיש שוב את הכול מחדש.

להישאר אני אך טיפה אחרת.

לחוות כל רגע ורגע מחדש.

בלי הסחות דעת, בלי משחקים

פשוט להתמוגג מהעוצמה הזו,

מהאפקט הזה.

להרגיש מגע זר לראשונה.

להרגיש איך כל נגיעה קטנה 

מעוררת בתוכי אהבה.

מנגינות שלא ידעתי על קיומן.

מחשבות שפחדו לצאת .

להרגיש איך הגוף שלנו

הוא בעצם צליל 

מתוך יצירת אומנות שלמה

שאנחנו יוצרים.

להרגיש לראשונה את המגע של המים על הגוף.

להריח את הפרחים לראשונה,

להרגיש איך הם ממלאים אותנו בתקווה.

להרגיש את האדמה ואת השמש.

לעצום עיניים  ולתת לקרני האור ללטף את הנפש

להרגיש שלווה .

לרוקן את כל הכאב ,

למחוק את כל החרדות,

והתמונות הכואבות.

הלוואי ויכולתי פשוט,

להתחיל מחדש .

בלי מסמכים ,בלי חשבון בנק

בלי חשבונות, בלי רגשות מהעבר

בלי לב שבור

בלי ריקנות

בלי העבר

פשוט לחייך 

לקחת מזוודה קטנה

לא  להגיד  לאף אחד כלום

פשוט לעזוב.

ענן של עשן יגן עלי מבפני העולם

אני אהיה התמונה 

והוא המסגרת.

הוא יהיה האדון

ואני אהיה מלכת הצמרת

נחליף תפקידים כל כמה ימים.

 הלוואי והיה אפשר 

פשוט 

להיוולד מחדש

 

 


אני נסיכה קטנה ואבודה בתוך ארמון אחד גדול וריקני

שזה בעצם הנפש שלי.

זרקו אותי למים העמוקים מהר מידי,

אף אחד לא הזהיר אותי

שאפשר לטבוע בים של עצבות.

יוצאת בלילה לחפש פתרון זמני.

פתרון רגעי,

שאולי יוביל לפתרון הנצחי.

אור הירח מאיר את הדרך.

בעודי הולכת אלפי נסיכים ונסיכות חולפים על פני.

שקופים כמו מים.

 באותם רגעים אני מבקשת חמלה, מבקשת רחמים.

רחמים על מה שיכולתי להגיד באותו הרגע

ולא אמרתי .

רחמים על התשוקה שיכלה להיוולד כאן.

לאט לאט אני נהפכת לדף ריק מכתב.

משהו דועך כל פעם מחדש.

מדליקה עוד סיגריה.

שותה עוד כוס בירה

והכאבים שבתוכי מצטברים ונהפכים לפרפרים אבודים

והפרפרים יורים לכל הכיוונים,

יוצאים למסע ציד חסר תקדים

במטרה למצוא את הפרח המושלם

הפרח שיצליח לרפא אותי.

ואני יודעת ש,

כל פרח הוא שונה ביופיו.

כל פרח הוא עולם ומלואו.

לכל פרח השפעה אחרת.

לפעמים זה זכרון מתוק

ולפעמים זה אכזבה מצערת

אך למרות העליות והירידות

אני לא מתייאשת

להפך,

אני שולחת את הפרפרים למסע הציד הזה

כל הזמן.

מצווה עלהם להסתכל דווקא על הפרחים

שמתחבאים, אלו שבעיקר שותקים

כי אני יודעת 

שיהיה חיוך קטן אחרי הבכי.הפעם.

נפשי הפצועה תלטף בעדינות את נפשך

הפצועה גם היא

וביחד נצא למסע של אהבה עצמית .

לאט ובעדינות נוריד ביחד את העלים הישנים שלנו

אלו שצבעם דהה.

ובמקומם נצמיח  עלים חדשים.

עלים צעירים ורעננים.

נצבע אותם ביחד

בכל צבע שנרצה.

נוכל לצפות כיצד זה צומח.

 להנות מיופיו של הפרח,

מיופיו של השינוי הקרב והבא.

והפרפרים יעופו רחוק רחוק

אל עבר הלא נודע.

יחזרו עוד שנה ,אולי שנתים.

יביאו איתם כוכבים זהובים.

נתלה אותם על הקיר.

נשכב על המיטה וכל לילה לפני השינה,

נתבונן בכוכבים היפים.

וככה תמיד נזכור,

שיש תקווה ,יש אור

יש אהבה

למרות הכול.

 

 

 

אני אוהבת להתבונן.

להיות האדם שצופה.

לא צרכה יותר מזה.

זה הסרט המושלם.

מגיעה לבד ,

מתיישבת לי בצד

בוחנת את כל האנשים

עד שמבטי ננעל על אדם מסוים

כל פעם סיבה אחרת.

בדרך כלל זה המבט האבוד שמושך אותי .

המבט שמסגיר את הרגשות והפחדים

כי תמיד בשולחן של כמה אנשים,

יש את 

המבט שלי.

וברגע שהמטרה סומנה 

שום דבר לא יעצור אותי.

זה כל כך מזמין.

כל כך צועק שזה הזמן לשחק.

לשחק מרחוק כי רק ככה המשחק נהיה הרבה יותר עמוק.

אניי אוהבת להתגרות ביצרים שלי ושל אחרים.

לראות את פרצופם מאדים כשרק לפני כמה רגעים

הוא היה חיוור וחסר הבעה .

התמונה בנתיים לא משתנה.

אני יושבת ממול מסתכלת.

תוהה מה הם אומרים או מה היא חושבת

ובמהלך הניסוי הזה

אנו לא מחליפים אפילו מילה אחת,

רק מבטים

והמבטים אומרים הכול.

מבט עמוק וחודר ממוטט אותם לרסיסים.

רואה את סיפור חיו נפרש מולי,

רוצה שאקרא אותו.

עכשיו אתה בובה על חוט

שתלויה לי במחשבות

וכל מה שקורה מולי נהפך לסרט 

אולי הצגה.

לצערי ,זה תמיד נגמר  בצורה הכי צפויה

עד שאני כבר יכולה לדעת מה הם אומרים

ואז אני קמה ואומרת:

טוב, עוד אוסף ריק של מילים.

לפחות היה מה לראות.

 

 

 

אני אוהבת אותו

למרות שהוא נשוי 

כי הוא יודע לנגן בי

במקומות שאני מעולם לא העזתי לגעת.

הוא יודע את הכול.

אני ספר פתוח מולו.

הוא מכיר כל מילה וכל צליל

כל מיתר וכל שיר.

ולא אכפת לי שהוא מבוגר

אני דווקא אוהבת את זה.

אוהבת את פער הגילאים

בעיני זה דבר מדהים.

יש לו עיניים חומות שחודרות יותר

מכל עיניים שהכרתי

עם מבט שוב וזומם כמו אצלי

יש לו חיוך קטן 

שמסגיר את טוב ליבו

ובאותה נשימה מסגיר גם

את הרצון לשחק.

ויש לו יד חמה שמסוגלת לאלף

אפילו כלבה מטורפת כמוני.

הוא רואה אותי באמת

הוא יודע הכול

הבטיח לי שלא ישכח אותי

שהוא עוד יחזור.

 

 

כשהייתי קטנה קטנה

תמיד אמרו לי שאני לא מספיק יפה.

לא מספיק חכמה.

לא מספיק מוכשרת.

לא מספיק מבינה ולא מספיק מתאמצת.

המילים האלו המשיכו להדהד בראשי

גם כשהגעתי לגיל הנעורים.

ככל שעברו השנים,

מילי הקטנה נפלה בין הכיסאות.

בזמן שהשאר הפליגו למקומות רחוקים,

מילי נשארה מאחור.

וגם היום,

מילי  עדיין בין הכיסאות.

היא פשוט לא מראה דבר.

היא גם לא מדברת.

היא רק שותקת

ומחייכת חיוך מזויף.

מחברת ביד אחת וספר ביד השניה

עקבים,

אודם,

איילנר שחור 

יד אחת מונפת באויר,

עשן מסביב

השואו המושלם.

אבל מתחת לכל זה

מסתתרת ילדה קטנה

שרוצה חיזוק

חום,אכפתיות והערכה.

אז כן,

 מילי עוד בין הכיסאות

היא כבר לא ילדה

עוד מעט אישה

ואין שום בובות שיצילו אותה כמו בעבר.

יש רק אנשים.

אנשים קטנים

שיודעים להכאיב

בעזרת מילים.

כבר לא צריך נשק,לא צריך שוט

צריך רק פה גדול 

זה הרובה הכי טוב.

 

מה שלומכם ? מצטערת שלא עדכנתי לאחרונה. היה לי עומס מטורף.

הרבה בלאגן. 

אז נתחיל מזה שהיה  לי יום עצמאות דיי מבאס.

בערב יום העצמאות  התמלאתי בזכרונות מהעבר.

נזכרתי איך שנה שעברה חגגתי עם האקס שלי .הלכנו לראות הופעה של ברי סחרוף

ואחר כך שתינו בקבוק טובי בבית והיה לנו מאוד כיף..

למרות שזה נגמר בצורה מכוערת בנינו,התמלאתי בגעגועים לאותו רגע.

הייתי אמורה ללכת לאיזה מסיבה וביטלתי את הגעתי כי הרגשתי שהבדידות

הולכת להציף אותי וכבר שמעתי את המחשבות האובדניות אז העדפתי לעצור את זה.

אולי כי בתקופה האחרונה ממש קשה לי בבית .

קשה לי עם הצעקות של אבא ששותה הרבה ואז הרגליים כואבות לו עוד יותר.

קשה לי עם הריחוק עם אימא שלי ובכללי כל מיני דברים שכנראה גרמו לי להישקע בזכרונות

שמהולים בדמאות וחיוכים מזויפים.

רגע השיא היה כשהיו את הזיקוקים ואני פשוט ברחתי ליוסי .אכלנו ויצאנו בקטנה.

כולם היו שתוים חוץ מאיתנו אז חזרנו הביתה.

חמישי לעומת זאת התחיל נפלא ממש.

נשארתי אצל יוסי כבר, קמתי אחרי שינה מעולה שכנראה הגוף שלי ממש היה זקוק לה.

ציירתי מלא !אחרי תקופה שלא ציירתי כמעט.

שמענו מוסיקה ואפילו פגשנו את החברים ונורא נהנו וצחקנו 

אבל אף אחד לא האמין למה שיקרה מאוחר יותר.

אז אחרי שפגשנו את החברים אני ויוסי הלכנו למסעדה. אכלנו ושתינו

הלכנו בדרכינו חזרה הביתה אותה דרך שאנחנו עושים כל יופ

לפתע מאמצע שום מקום, בא איזה בחור אלמוני והרביץ ליוסי.

הוא ממש פיצץ אותו במכות והשאיר לו חתך מאוד עמוק באף.

כנראה היה לו איזה חפץ כי אם לא אז הבן אדם הזה ממש חזק !(ומשוגע)

ואז אחרי המכה יוסי נפל. איבד הכרה לכמה רגעים.

ניסיתי לעזור לו לקום, באו הרבה אנשים גם התחיל להיות בלאגן.

בזמן הזה הבחור הזה פשוט ברח ויוסי נשאר מדמם וחבול.

כמובן שהזמנו אמבולנס ונסעתי איתו והייתי איתו בהכול כולל הניתוח.

שחררו אותו רק אתמול. אני מקווה שימצאו את האדם הרע שעשה את זה.

פשוט חוסר צדק.

ואני מחפשת עבודה חדשה כי גיליתי שהעבודה הזו היא לא מועדפת.

אז מחפשת לי עבודה ועל הדרך דירה מקווה שאצליח.

 

טוז אז נתחיל בתמונות~

~בפסח חול המועד לקחתי את אחי לים בחיפה.

כמובן שלא היה קל לקחת את אחי לים בגלל הניוון שרירים אבל הצלחנו.

היה קשה כי אח שלי עשה הרבה בלאגן בהתחלה.

הוא רצה ישר ללכת הביתה כי הוא לא אהב את החום.

אחר כך הוא רצה ארגז חול כי לא היה לו ולילדים מסביב כן היו.

אז איתיאל עשה מעשה חברי והלך עד לצד השני של החוף כדי לקנות לוילי ארגז.

כשהוא חזר והביא לוילי את הצעצוע, אחי כל כך התרגש שפתאום הוא אמר לאיתיאל:

"בוא נלך לים!". זה חתיכת הישג כי אח שלי לא אוהב ים ויש לו פוביה מהמוניות.

בהתחלה הוא נכנס לים וקצת צעק מהפחד אבל כעבור כמה רגעים ראיתי את אחי על הגב של איתיאל

שוחים להם בים.

לראות אותו מאושר זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש בחג.

 

 

 

 

 

הגענו לחוף

 

 

 

 

 

 

אחרי כמעט 4 שנים שלא שמתי בגד ים..שמתי.

היה מוזר. הרגשתי קצת כמו חרידית שלראשונה הורידה את הכיסוי ראש או משהו כזה.

הרגשתי ממש חשופה (שזה אירוני כי אני לובשת חצאיות קצרות וגופיות) ולא יפה 

אבל ראיתי את אחי מאושר וזה השכיח מימני את זה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ערב עצמאות שיכורה 

 

 

 

 

 

 

יום חמישי בבוקר:)

-הציור של הפרחים זה ציור שציירתי בחמישי

 

 

 

 

 

 

וזה כבר לפני שיצאנו למסעדה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד תמונות מהפקה שהשתתפתי בה שתעלה בקרוב~

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נ.ב. בזמן האחרון ממש משעמם לי!אם בא לכם להכיר ולהעביר איתי את הזמן ...תשאירו פרטים :)

נכתב על ידי Mili Vanilly , 16/5/2016 16:44  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





203,241
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אופנה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMili Vanilly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Mili Vanilly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ