לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

אופניים


אני קלישאה תלאביבית. אחרי שנפטרתי מהאוטו – קניתי אופניים. כשאני אומרת "אחרי" אני מתכוונת חצי שנה אחרי.  במשך הרבה זמן חשבתי שאני לא מספיק זהירה ושימעכו אותי. אני עדיין מפחדת אבל היה איזה רגע שהרצון גבר על הפחד. ניצלתי הזדמנות שאמא של האריה קפצה אלי לשנייה (מרכיבה את האריה על האופניים, כמובן) וסחבתי את שתיהן לחנות האופניים השכונתית. למוכר אמרתי: לא רכבתי על אופניים בערך 30 שנים. אני רוצה אופניים לנסיעה בעיר. שיהיו הכי זולים שאפשר, עדיף משומשים, עם בלי בכלל או ממש קצת מהלכים. ושאפשר יהיה לרכוב עליהם ככה
(הדגמתי לו ישיבה בגוו זקוף).


הוא הראה לי שני זוגות. היו קצת הבדלים. התלבטתי. אבל זוג אחד היה אדום. מה לעשות? שאלתי את האמא של האריה שהיא טריאתלטית בעברה וספורטאית בנשמתה וממש מבינה באופניים. את האדומים, כמובן, היא אמרה. אדום זה הכי חשוב לילדות כמוך. או, אמרתי לה. ידעתי למה לקחתי איתי מומחית אופניים לחנות.


מאז אני איתם כל הזמן.


לפני כמה ימים רכבתי לי ועצרתי ליד איזה חנות באיבן גבירול.  כשיצאתי ופתחתי את המנעול, האופניים שנשענו על הצד השני של מתקן הקשירה, התחילו לפול לצד השני. הם לא היו קשורים. פתאום, משום מקום, הופיע בחור צעיר ותפס אותם לפני שנפלו לקרקע. האופניים היו קשורים בגלגלים
לעצמם, אבל לא קשורים למתקן. שלך? שאלתי את הבחור (וכבר התכוונתי להתנצל שכמעט הפלתי לו את האופניים). לא, הוא ענה. אבל אלו אופניים יקרים ממש. אי אפשר להשאיר אותם ככה. אני אקח אותם הביתה.  מזת'ומרת תיקח אותם? שאלתי אותו. אני אשאיר פתק על המתקן עם הטלפון שלי. יש לך פתק? רגע, אני אומרת. אולי נשאיר אותם ליד השומר או משהו... לא כדאי. הוא אומר, וכבר כותב את הפתק, אלו אופניים של 5000 ₪. תוך 5 דקות מישהו מרים אותם. בינתיים אין לו איך לקשור את הפתק למתקן ואני מוציאה גומייה שיש לי בתיק. בינתיים מגיעה רוכבת נוספת שרוצה להחנות את האופניים וגם היא מתערבת בשיחה. גם היא מציעה להעמיד את האופניים ליד השומר אבל הבחור אומר שלא כדאי שמישהו יראה אותו. הכל קורה מהר נורא והבחור פשוט מעמיס את האופניים על הידיים ומסתלק משם. זהו, אומרת ההיא. לקח אותם.  אני עוד עומדת שם כמה דקות. אני מצלמת את הפתק שהשאיר. מסתכלת כה וכה. אולי יבוא בעל האופניים? ואם יבוא, מה אומר לו?


אני חוזרת הביתה במצב רוח מחורבן. מרגישה שנפלתי קורבן לאיזה עוקץ. אבל מה יכולתי לעשות? למנוע ממנו לקחת? פיזית? לצלם אותו? (הכל קרה כל כך מהר, לא הייתי מספיקה אפילו לשלוף את הנייד מהתיק).  דווקא הגור, המעורה מאוד בקהיליית הרוכבים, מעודד אותי קצת. זה מאוד מקובל בתל אביב, הוא מסביר לי. אני כל הזמן רואה בפייסבוק הודעות של אנשים שמצאו אופניים ולקחו אותם כדי להציל אותם. אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל רק קצת.


תגובתו של הפנדה שונה לחלוטין. את יכולה עד מחרתיים לומר שאני חשדן אבל זו את שתמימה ולא מבינה איך העולם עובד, הוא אומר לי. זהו, ברור שהוא לקח אותם. שנייה, אני אומרת, בכל זאת השאיר טלפון ושם. טלפון... הפנדה נוחר בבוז. באמת בעיה. חכה, אני מגגלת את הטלפון שלו. החיפוש מניב שתי תוצאות לא מעודדות. באתר אחד הוא מופיע כשייך לאיזו חברה בצפון ובשני הוא מופיע ברשימה של המון מספרים שכולם שייכים לדוד כהן או אבי לוי. אני מרגישה נורא ורוצה לתקן איזה עוול שהייתי שותפה לו, גם אם לא מרצוני.


יאללה ביי, אני אומרת לפנדה. אני מתקשרת למשטרה. ומתקשרת. היומנאי לא מתרגש. גיברת, את רוצה לדווח על אופניים שנגנבו? הוא שואל. לא בדיוק, אני עונה. על חשד לגניבה. זאת הבעיה, שאני לא באמת יודעת. מלא טיפוסים מוזרים מתקשרים למשטרה והוא לא ממש מתרגש. אם את רוצה להגיש תלונה, הוא אומר, תגיעי לתחנה.


אני מחליטה לעשות את זה. אני בטח אראה אדיוטית לגמרי, אבל אין לי ברירה. אני חייבת לפעול כפי שהייתי רוצה שאחרים במצבי יפעלו. רק לפני שאני הולכת להגיש תלונה, אני בכל זאת מתקשרת. הוא עונה מיד, ועונה לשם שהשאיר בפתק. מה נהיה עם האופניים? אני שואלת. לפני כמה
דקות מסרתי אותם לבחור שהתקשר אלי, הוא אומר. הוא תייר מגרמניה ולא הבין מה שכתוב בפתק. מזל שאמרנו לשומר. אבל לא אמרנו לשומר, אני מתעקשת להיצמד לעובדות. אני חזרתי לשם אחר כך ואמרתי לשומר שישים לב, הוא מוסיף מידע. אז למה לא רצית לעשות את זה קודם? אני לא מוותרת. כי אם מישהו היה רואה אותי עם האופניים, הוא היה מתקשר מיד ומוסר פרטים מזהים ולא הייתי יכול לדעת אם זה הבעלים באמת או לא, הוא מסביר. זה גם מסביר את ההסתלקות המהירה שלו מהזירה, או לפחות עשוי להסביר אותה. טוב, אני אומרת לו, אני מקווה שהסברת לתייר שבתל אביב לא משאירים אופניים לא קשורים אפילו לשנייה. כן, ההוא עונה, כבר יהיו לו חוויות לספר מהביקור...


אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל לא לגמרי. מתקשרת לדווח לפנדה. טוב, הוא אומר. אני מכיר אותך. עכשיו תגידי לי שזו הוכחה שאת צודקת ושאני טועה. בסדר, בסדר, לא כל האנשים רעים ולא כולם גנבים ושקרנים. נו, אני אומרת לו, טוב שאנחנו יחד כי אתה עוד לא מכיר אותי עד הסוף. אני
ספקנית. עד העצם. עד היסוד. עוד מאירופה. ואין לי מושג מה אפשר להסיק מהסיפור הזה על טבע האדם ואפילו לא עליך ועליי. חוצמיזה שאתה דובון חביק ושאני אוהבת אותך. 

נכתב על ידי voyager , 17/4/2015 16:32  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ