לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

הנוסעת האחרת


לפני כמה חודשים גיליתי במקרה שיש עוד נוסעת! ושלבלוג שלה קוראים: "מסע אחר". ברור שהסתקרנתי! מי גנבה לי את השם? דבר ראשון ראיתי שהיא הייתה לפני... ואם מישהו גנב למישהו, זו אני לה... אבל כאמור, לא הכרתי את הבלוג שלה עד לא מכבר.

דבר שני ראיתי שהפוסט האחרון שלה הוא מה-18.10.2012. קראתי אותו. משפט אחד על רופאה אונקולוגית שאמרה לנוסעת שהיא "בריאה כרונית". יופי. ושאר הפוסט - על הבחירות. איזה מין פוסט אחרון זה? למה לא כתבה עוד?

65 תגובות יש לפוסט הזה. פתחתי וקראתי גם אותן. הצטמררתי. הבנתי שהנוסעת הייתה חולה, חולה מאוד, ושנפטרה פחות מחודשיים לאחר כתיבת הפוסט האחרון, ב-09.12.2012.

התחלתי לקרוא את הבלוג של נוסעת. קודם כל בקדחתנות, מתוך סקרנות עצומה. מה קרה לה? ולמה? ואיך? קראתי כאחוזת תזזית, דילגתי קדימה ואחורה ולכל הכיוונים, הייתי חייבת לדעת... ולאט לאט, מתוך פיסות המידע שאספתי בקריאתי המוטרפת, התחלתי גם להבין.

אבל תוך כדי אותה קריאה ראשונית, גיליתי מהר מאוד שמדובר בכותבת מוכשרת ורגישה, שניחנה בראיית עולם מיוחדת וספוגת אנושיות. עכשיו חזרתי וקראתי את הבלוג מהפוסט הראשון, ב-09.04.2008, והפעם לא מהר. אלא כל פוסט. כל מילה. לא יכולתי להפסיק לקרוא עד שקראתי, שוב, את הפוסט האחרון.

באותו פוסט ראשון מספרת נוסעת על גילוי המחלה שלה- סרטן שד. היא מסיימת אותו במילים הללו:

אני אוהבת את העולם

 אני אוהבת את משפחתי

אני אוהבת את הכלבה שלי

אני רוצה לישון

אני מתפללת שלא יהיה קשה

והשורות הללו מהדהדות לאורך הבלוג כולו. לא רק בצורתן הגראפית על הדף, השורות הקצרות, אלא בתוכנן: אהבה, אהבה ועוד אהבה. ותפילה ותיקווה ואופטימיות שלא עזבו את נוסעת עד הרגע האחרון.

קראתי עוד ועוד. לא יכולתי להפסיק. במקרה היו אלו ימים יחסית דלילי עבודה, ואני, לא מסוגלת להפסיק לקרוא, ביטלתי את מעט המחויבויות שלי, וקראתי. יומיים רצופים קראתי. ארבע וחצי שנים של כתיבה. ואחרי שגמרתי לקרוא מההתחלה לסוף, קראתי שוב, מהסוף להתחלה. ואז גם קראתי את כל התגובות כולן...

לא יכולתי להפסיק לקרוא. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. משפטים שכתבה נחרתו בליבי. "הייתה לי מטאפורה של חיים..."

הרגשתי כמו אותם ילדים בהצגה, שצועקים לכיפה אדומה שעל הבמה: "היזהרי! הזאב, הנה הוא! מאחורייך!". כך אני רציתי לצעוק לנוסעת: "הזהרי! הנה הוא, מלאך המוות, מאחורייך!"

ולמרות שמהרגע הראשון הסוף הבלתי נתפס והבלתי נמנע היה ידוע, לא יכולתי שלא לקוות לנס שלא-מן-העולם-הזה... שנוסעת תינצל. שאולי, אם אקרא בדבקות, ואם אקווה, כמוה, ואם לא אאבד תיקווה למרות הידיעה, כמוה, כי גם היא בחוכמתה ידעה והבינה, יסתבר ברגע האחרון שנוסעת לא מתה ושאני לא הבנתי נכון.

את הפוסט הזה והזה כתבה לפני ששקעה בתרדמת של שלושה חודשים... לא קראתי כזה טקסט בימי חיי. קראתי ולא יכולתי לנשום. כאב לי פיזית בחזה. אף אחד חוץ ממנה לא יכול לכתוב ככה. אי אפשר.

זה נורא מידי. אי אפשר שמי שכותבת כך, תמות. אי אפשר שנוסעת תמות.

 

אבסורד. תנועה לפנים ולאחור. ידיעה של הסוף שצובעת כל משפט, כל מילה, בצבעיו. ובתוך תנועת המטוטלת, לפנים ולאחור, אל תוך החיים ומחוצה להם, גם תנועה אחרת, של בדיון. של סיפור שיש לו קיום והצדקה כשלעצמו, בזכות עצמו. וההתקוממות של הרגש כנגד התנתקותו של הטקסט מהכותבת שלו. זה לא יתכן. זה נורא מידי, הרי היא מתה והוא חי! ובה בעת הרגשה שהנתק בין הטקסט לכותבת שלו גם נכון וטוב, ושכך צריך להיות, ואולי, כמעט אעז לומר, שכך הייתה רוצה.

 

נוסעת. אני פתחתי את הבלוג שלי באוקטובר 2011, יכולנו להתכתב במשך שנה שלמה כמעט, אם רק הייתי יודעת על קיומך... כל כך רציתי לומר לך הרבה דברים. שאת אשה מופלאה. שהלב שלך והראש שלך במקום הנכון. שאת מעוררת הערצה. שאת אמיצה. שאת מעוררת השראה. אחרים אמרו לך את המילים הללו במקומי, אבל הייתי רוצה לומר לך אותן גם אני. הייתי רוצה לומר לך שלמדתי ממך משהו על עצמי, על החיים שלי. על התמודדות עם קשיים. על ערכה של בחירה באופטימיות. על צניעות. ובעיקר, על ערכם של החיים בשעה שהם אוזלים. חיים, שבנקודות השפל במסע שלי, הייתי מוכנה לוותר עליהם. וקראתי אותך, ואת כל כך רצית לחיות. הייתי רוצה להודות לך.

נוסעת, הייתי רוצה להכיר אותך. אבל הרי הכרתי אותך מתוך הכתוב. אזכור אותך דרך המילים שלך. דרך המילים שלך הפכת לחלק ממני. כמו תפוח שנאכל והופך לחלק מהתאים של הגוף, כך הפכו מילותייך לחלק מתאי נפשי, לעולמים.

 

נכתב על ידי voyager , 19/10/2014 21:00  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תחביר


אני אוהבת את יום כיפור. את העיר נטולת המכוניות והומת בני האדם.

 

בערב ביקרנו חברים. הלכנו על הכבישים הראשיים, הבטנו בילדים ובאנשים. אצל החברים שתינו הרבה יין, וצחקנו הרבה. אולי בגלל היין ואולי בגלל מה שאמרנו. אני שתיתי הכי הרבה וצחקתי הכי הרבה. חזרנו הבייתה בלילה, שיכורים מעט ובמצב רוח טוב.

 

לפעמים אני חושבת, אתה לא נסיך, אני לא נסיכה, אבל יש איזו הרמוניה ביננו שאין לחיים הרבה יותר ממנה להציע. אני חושבת ככה כשאנחנו אוכלים יחד, לא חשוב מה, ומדברים על משהו, לא חשוב על מה. או כשאתה יושב על הכורסא השחורה, פניך אל החוץ וגבך אלי, ואני ליד השולחן. כל אחד בעניניו, עד שאחד מאיתנו אומר משהו לאחר. פשוט מזה וטוב מזה, אין.

 

זה לא ניראה כמו שדמיינתי אבל זה מרגיש כמו שקוויתי.

 

כאמור, האוטו הוכרז כאובדן גמור ולי אין רכב כבר חודש. אני מתנהלת באוטובוסים ומשתעשעת במחשבה לא לקנות רכב. 

 

אנשים קונים רכב כי הוא מאפשר להם חופש להתנהל כרצונם. אבל כאן, בלב העיר, יש גם חופש מהרכב.

 

עכשיו, כשאני נאלצת לטבול עד צוואר באנשים ורצונותיהם, וצרכיהם, ובעיותיהם, והיופי והקושי והרוך והאטימות שלהם, אני מבינה עד כמה, במשך כל כך הרבה שנים, חייתי בלי להתחכך בבני אדם. איך סידרתי לי חיים-שליד-החיים, חיים ללא חיכוך, באה-הולכת. ואיך עכשיו אין לי ברירה אלא להתקרב ולגעת.

 

תמר אמרה שזה מדויק מה שאני עושה, מה שקורה לי. המילה הזאת, ״מדויק״, מרגשת אותי.

 

עד היום נסעתי לבד במכונית ועכשיו אני נוסעת באוטובוס לכל מקום. אני משתעשעת במחשבה לא לקנות רכב-בועה אלא להיות ציבורית, כמו שאני נאלצת להיות עכשיו, ציבורית-במרחב-הציבורי, לא עוד רואה-ולא-ניראת כמו שהייתי מרבית חיי, מבחירה.

נכתב על ידי voyager , 5/10/2014 23:37  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ