לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2015

קניתי לי חלום


ערב חג, ערב ערב חג, חול המועד. בספטמבר, מי יכול לדעת?


אני בחנות הספרים הגדולה. רוצה לקנות את הספר החדש של אלנה פרנטה. גם רואה פתאום ספר שחיפשתי מזמן: small urban living spaces. לא קוראים לו ככה, אבל מה זה חשוב? יש בו תמונות יפות ומעוררות השראה של חללים קטנים מנוצלים היטב. בקופה המוכרת הקטינה מנסה לדחוף לי במבצע עוד כמה ספרים. מלמדים אותם בע"פ איזה טקסט, כמו את המרכזנים של הסלולרים. קראת אותו? אני שואלת. לא, היא עונה בלי מבוכה. אבל שמעתי המלצות מכמה קונים. לא תודה. אני משלמת ויוצאת.


בחנות האופניים השכונתית שלי חסרות סלסילות. שלי מתפרקת ואני חייבת סלסילה. אם האופניים הם הרכב שלי, הרי הסלסילה היא הבגאז'... אני מתקשרת לאינסטנציה הגבוהה ביותר בנוגע לאופניים: המתבגר. הוא נותן לי שם של חנות. קצת רחוקה. אני מתקשרת לברר. יש להם סלסילה. יופי. אבל תצטרכי להשאיר אותם. יש לנו עכשיו לחץ. לא... אני מתחננת. לא להשאיר... איזה אופניים יש לך? שואל האיש בטלפון. אדומים. אני עונה. לא, הוא צוחק, רגילים או חשמליים? איכס חשמליים, אני עונה. רק רגילים. טוב, ההוא מתרצה, אם זו לא התקנה מסובכת, נעשה על המקום.


אני מדוושת ומתנשפת במעלה הגבעה. 


בחנות:


אני: זו אני עם הסלסילה.


הוא: טוב, תשאירי אותם.


אני: לא! אמרת שעל המקום.


הוא: טוב, תבואי עוד שעתיים.


אני: לא שעתיים! מה אני אעשה שעתיים? חצי שעה.


הוא: יש לנו לחץ. תראי, יש כאן אופניים מלפני החג.


אני: אבל הם כבר בבית שלהם... אני באה עוד שעה וחצי.


הוא: תבואי. לא בטוח שיהיה מוכן. תלכי למוזיאון.


אני: בשביל להגיע למוזיאון אני צריכה אופניים!


הוא: יש גלריות בסביבה. מה את מתלוננת... בשמחה הייתי מתחלף איתך. אנחנו בתל אביב! יש מלא מה לעשות! איזו עיר נפלאה יש לנו!


אני: אז אולי באמת נתחלף? נראה לי שזה לוקח 10 דקות. אני חוזרת עוד שעה ורבע.


הוא: (בצחוק) טוב, תחזרי עוד חצי שעה.


אני: אם אתה אומר רבע שעה, אז אני כבר אחכה כאן.


ויוצאת לשדרה. מוצאת ספסל מוצל. מתיישבת להסתכל בספר של הדירות הקטנות. אין לי כסף כרגע לקנות דירה קטנה בתל אביב. אבל אם... ואם... ואם... אז אולי, ואולי ואולי. ובינתיים יש לי כסף לקנות ספר על דירות קטנות ולחלום על הדירה שתהיה לי פעם. לידי עוצר איש מבוגר. יש לו את העיניים הכי כחולות שראיתי בחיים שלי, שיער לבן וזקן לבן. על הגב יש לו תרמיל. הוא ניראה כמו מלאך מלוכלך או כמו סנטה קלאוס שעשה את כל הדרך ברגל מהקוטב הצפוני. הוא מתקרב אלי ואומר לי במבטא זר: גברת, הייתי רוצה להכיר אותך. אני מסתכלת על העיניים שלו. אני יכולה לראות שפעם הוא היה לגמרי רגיל. אני לא מוצאת את המילים שחיפשתי. הוא שואל: את נשואה? כן. אני עונה. זה מאוד חבל. הוא אומר, מטעים את המילה "מאוד". הוא מסתכל על ידי החפה מטבעת ופונה והולך לאיטו. וגם לי חבל מאוד. על כל מה שהיה ולא יהיה. על כל ההחמצות. שלו? שלי? איני יודעת. 


גם אני קמה מהספסל והולכת לגלידריה. בתור לפני משפחה עם שני ילדים. הילדים לבושים יפה ומתנהגים יפה. ההורים מדברים במבטא צרפתי. אפשר לטעום את הוניל פסיפלורה? אפשר לטעום את השוקולד הבלגי? אני מחכה. יש לי זמן. אתה רוצה גביע או כוסית? כל כך הרבה שאלות בשביל גלידה. כל כל הרבה רצינות. אבל יש לי זמן. מתי בפעם האחרונה הייתה לי מין שעה כזאת להעביר? אני הולכת לשתות מים מהקולר בחנות ולשירותים. חוזרת רק על מנת לשמוע את המשך המחקר המעמיק: מה זה לוטוס? מה זה פיטיה? מה זה מנת ילדים? עם מה מתאים המנטה? בסוף כולם, ילדים והורים, מצליחים להחליט. אני קונה גלידת יוגורט, מתיישבת באחד השולחנות ומוציאה את הספר של אלנה פרנטה. כבר המילים הראשונות לוכדות אותי, לופתות אותי. העיניים שלי רצות על המילים והשורות. אני מנסה להאט את הקצב, לאכול אותו לאט, כמו את הגלידה, להתענג על כל משפט. אני כבר מצטערת שהספר יגמר. אני כבר מצטערת שאני מצטערת. שאני כבר לא ילדה שמסוגלת להנות מהרגע ההווה.


אני רואה ששעה וחצי חלפה. מתקשרת לחנות. טוב, תבואי. 


אני מגיעה ממש בסוף ההתקנה. נו, מה עשית בסוף? הוא שואל. אני מספרת לו שפיספסתי הצעת נישואין ואכלתי גלידה. אתה צודק. אני אומרת לו. אין כמו עירנו תל אביב. אני מזדהה כאמא של המתבגר, אולי זה שווה הנחה.  כן... הוא מכיר. המתבגר הוא סוג של סלב מקומי בקהיליית האופניים. משלמת ויוצאת. מדוושת עם הסלסילה החדשה שלי. בתוכה שני הספרים. 


 


אלנה פרנטה/ החברה הגאונה 74 ש"ח


ספר עיצוב חללים קטנים /  169 ש"ח


גלידת יוגורט ללא סוכר 23 ש"ח + 2 ש"ח טיפ 


סלסילה לאופניים (כולל התקנה) 150 ש"ח


סה"כ: 418 ש"ח

נכתב על ידי voyager , 29/9/2015 17:03  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדומסטיקה הורסת את הארוטיקה


לפני כמה ימים הזדמנתי למזכירות החוג. המזכירה הרכלנית שמכירה אותי כבר 20 שנים שאלה מה קורה איתי והפנדה. הכל בסדר גמור, עניתי. נו, ואתם כבר גרים יחד? שאלה, משל מעבר למגורים משותפים הוא המשך בלתי נמנע של זוגיות. לא. עניתי. באמת? פערה המזכירה זוג עיניים גדולות. באמת. 


 


מתישהו, במהלך מערכת היחסים שלנו, עלה נושא המגורים המשותפים. עלה, בשביל לרדת. טוב לנו ככה. אנחנו גרים בשתי ערים קרובות, ניפגשים די הרבה (3-4 לילות בשבוע) וכל אחד, מסיבותיו, מעוניין להמשיך לגור בדירתו ולקיים, בצד הזוגיות, גם את חייו הנפרדים. הגענו לאיזון מבורך. הטוב בעולמות האפשריים. 


 


אלא שלפני כמה חודשים חשבתי בליבי שמבחינה כלכלית הסידור שלנו בעייתי. הרי אנחנו מחזיקים שני משקי בית, עם כל המשמעות הכלכלית הכרוכה בכך. על כן, הצעתי לפנדה לעבור לגור יחד. הרעיון מאוד לא מצא חן בעיניו. היו לו סיבות רבות ומגוונות. אבל הסיבה המרכזית והחשובה בעיניי ביותר הייתה: כל כך טוב לנו יחד כמו שזה עכשיו, למה לקלקל? אני מודה שבהתחלה נעלבתי והתעצבנתי. נכון שההצעה לא נבעה משיקולים רומנטיים אלא מחישוב פרקטי, אבל בכל זאת, איך יכול להיות שהצעתי לו לגור יחד והוא לא מסכים??? חשבתי רבות כיצד להגיב. בכל זאת, מדובר בנושא רגיש וכל מילה חשובה. לכן אמרתי לו: אני נעלבתי ממך וגם עצבנת אותי. נכון שההצעה שלי לא נבעה משיקולים רומנטיים במיוחד אלא מחישוב פרקטי, אבל בכל זאת, איך יכול להיות שהצעתי לך לגור יחד ואתה לא מסכים???


 


אחרי שגמרתי להיעלב ולהתעצבן, חשבתי שבעצם הוא צודק. באמת טוב לנו ככה. נכון שיש משמעות כלכלית לסידור הזה, אבל מכל כך הרבה בחינות אחרות הוא עובד מצוין. הדומסטיקה, כך אומרת הBFF, הורסת את הארוטיקה. כיף לנו להיפגש כשרוצים ומפני שרוצים, כיף לנו שהשגרה הבייתית לא משתלטת עלינו. אנחנו רק mating לא mating in captivity. אני מאתפשרת טוב יותר ככה. עצמאות + זוגיות. מתאים לי. 


 


לפני בערך חודשיים, בטרם פרוץ העבודות על הרכבת הקלה, פנה אלי הפנדה בספר פנים חמור. אני חושב שצריך לשקול מחדש את עיניין המגורים המשותפים, אמר. האמת שהופתעתי. מה קרה? שאלתי. הרכבת, ענה חיוור ורועד. מה קשורה הרכבת? ובכן, הפנדה הוא אדם מאוד זהיר, מתוכנן ומחושב. אדם של הרגלים. הוא אינו גר בתל אביב אבל עובד בעיר. הוא נמלא חששות איומים שלא יוכל להגיע לעבודה ב-13 דקות כהרגלו, ודימה את עצמו, כולו אחוז חלחלה, יושב בפקקים שלוש שעות בכל בוקר ובכל ערב. 


 


קודם כל צחקתי. אתה יודע מה אתה מזכיר לי? את הסיפור המפורסם על ההקרנות הראשונות של הסרט משת 1895: "הרכבת מגיעה לתחנה". ההסטוריה הקולנועית מספרת שכאשר הוקרן הסרט בפני קהל שלא ראה ראינוע מימיו, נסו האנשים בבהלה מהאולם כי חשבו שרכבת אמיתית תדרוס אותם. אתה האנשים האלו. תראה שלא יקרה כלום. הכל יהיה בסדר. לא יודעת למה, אבל הוא לא צחק בכלל. וחוץ מזה, אמרתי לו בסיפוק, הכל כל כך טוב, למה לקלקל? גם זה לא הצחיק אותו, אבל אותי דווקא כן.


 


בסופו של דבר, צדקתי אני. ביום הראשון של העבודות היה זה הפנדה (יחד עם עוד כמה מטורפים) שיצא את ביתו, טרוט עיניים לאחר ליל ביעותים, בשעה 5.30 לפנות בוקר וכמובן שהגיע לעבודתו ב-5.43. טוב, אמר הפסימיסט הנצחי שלי, זה בגלל שעוד לא הראשון בספטמבר. אולם גם יום פתיחת שנת הלימודים עבר כסדרו, ולאחר שבועיים דיווח לי הפנדה שאם הוא יוצא לעבודה רבע שעה לפני השעה הרגילה, הוא מצליח להגיע לעבודה ב-17 דקות. כמעט כמו קודם. 


 


וכך אנו חיים. חצי מהשבוע יחד, וחצי בנפרד. הלילה אנחנו בנפרד. יש לי זמן לחנך את המתבגר, לדבר עם חברות, לכתוב את הפוסט הזה ב2.47 בלילה ולדעת שמחר הוא יבוא. 


 


 

נכתב על ידי voyager , 22/9/2015 01:59  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השנה שלי


השנה לא חפפתי ראש אפילו פעם אחת


 בשמפו רגילבדיוק לפני שנה שמעתי איפשהו על טרנד ה- no poo, היינו, בלי שמפו. הרעיון הוא שחפיפת הראש בשמפו ומרכך מסירה לא
רק את הלכלוך מהקרקפת והשערה אלא גם את השומן הטבעי שמופרש מהעור. אני חופפת עם סודה לשתיה – חומר פלא עם תכונות אנטי-בקטריליות ויכולות ניקוי ולפעמים עם חומץ תפוחים (בבחינת מרכך שיער). למרות איך שזה אולי נשמע למי שלא מכיר, השיער שלי מעולם לא היה יותר רך, נעים ומלא ברק. ונקי. שיטת ה-no poo נתנה לי הזדמנות לחשוב מחדש על מושגי הניקיון בחברה שלנו ועל מה שנדמה שצריך, ומסתבר שלא צריך. פחות הוא יותר.


 


השנה לא היה לי רכב


בדיוק בראש השנה שעבר התרחשה התאונה הקטנה שלנו שהשביתה סופית את הרכב שלי וגרמה לי לנסות לחיות
בלי אוטו. כמה חודשים התנהלתי בתחבורה ציבורית ואחר כך קניתי את האופניים האדומים האהובים שלי, ומאז אני איתם, מדוושת לכל מקום בעיר. בסופי שבוע, כשלפעמים נוסעים מחוץ לעיר, אנחנו נוסעים ברכב של הפנדה. ברור לי שהסידור עובד בשבילי בצורה מושלמת
בזכות הרכב של הפנדה. אבל כך או כך, אני מרוצה מתוספת הפעילות בחיי ומהחופש מהצורך לחפש (ולא למצוא) חניה.  החיים בלי רכב נתנו לי הזדמנות לחשוב מחדש על מושגי הנוחיות בחברה שלנו ועל מה שנדמה שצריך, ומסתבר שלא צריך. פחות הוא יותר.


 


השנה אתגרתי את הדימוי העצמי שלי, ולמדתי ענווה מהי


תמיד חשבתי שאני קולטת אנשים במהירות ובדייקנות, אבל כמה מקרים שקרו לי השנה גרמו לי לחשוב שוב על יכולותיי.
הנה מקרה אחד. במשך השנה התנדבתי במסגרת של הורים מתנדבים. שם, יצא לי להכיר, במשמרת משותפת, אישה בת גילי לערך. יחד הסתובבנו ברחובות ומלאנו את הזמן בשיחה. האישה פטפטה בעליצות, עצרה להריח פרחים ולחבק עצים, וליוותה את כל פעולותיה
בדיבור קליל וסתמי. בעיקר, התעכבה ליד כל חתול וניסתה לשדל אותו להתלטף, ולכל חתול, ללא הבדל שפם, פרווה או זנב, קראה בשמחה: "איזה מאמי!". טיפשונת חביבה, סיכמתי בייני לבייני. בחתול השלישי, ובניסיון להעלות את השיחה לפסים קצת יותר מעניינים,  הערתי שגם אני מאוד אוהבת חתולים. היא סיפרה שהיא, ועוד כמה נשים, דואגות לחתולים במקום העבודה שלה, מאכילות ומטפחות אותם. איפה את עובדת? שאלתי. בבית חולים, ענתה. בטח כוח עזר או אחות מעשית, חשבתי. היא המשיכה לספר שהיא שמה לב שלא רק היא והעובדות האחרות נהנות
מהטיפול בחתולים אלא שגם החולים אוהבים את נוכחותם בגינה. וכולם מקבלים את זה? אני שואלת. מסתבר ש"הטיפשונת" היא רופאה בכירה, מנהלת מחלקה מורכבת וקשה באחד מבתי החולים. פתאום הדיבור הקליל שלה לא ניראה לי יותר כמו סממן לריקנות, אלא דרך להתמודד עם הסבל האנושי הבלתי נסבל שהיא חווה כל יום במסגרת תפקידה. נשכתי את השפה ולמדתי לקח. כל כך קל ליפול למלכודת התוויות, למלכודת אוספי התכונות. פחות תוויות זה יותר.  


 

השנה נוכחתי (שוב) בפער בין רוממות המילים ושפלות הרוח והמעשה


התפכחתי והתבגרתי השנה. זה לא שלא ידעתי קודם, אבל כנראה הצלחתי, באמצעות מנגנוני הכחשה מורכבים
ונסתרים, להרחיק ולהדחיק את הפערים הללו ולדחוק אותם אל מחוץ לחיי, כאילו יש בידי להתחמק מדרכי העולם. כמה מקרים שקרו השנה חשפו אותי לפער בין תדמית לבין מהות, בין מילים נכוחות לבין מעשים מבישים, בין מראית עין של ערכים להעדר עמוד שדרה מוסרי. והפעם, בניגוד לעבר, לא הכחשתי והרחקתי, אלא מצאתי בי את הכוח להביט למצב בלבן של העיניים וגם לראות את המקום שלי ביחס למצב. מצאתי דרכים, וזה לא תמיד היה קל, להישאר נאמנה לעצמי תוך לקיחת סיכונים מחושבים. אני עדיין עצובה, עדיין מתפלאת על דרכו של עולם ודרכם של אנשים, אבל קצת פחות. פחות זה יותר.


 


השנה הגור הפך סופית למתבגר (ומעתה זהו שמו)




השנה גיליתי את השאדו יוגה




השנה חייתי יותר את חיי הנוכחיים ופחות את חיי האלטרנטיביים




השנה הייתי אהובה יותר מתמיד (תודה, תודה) ואהבתי יותר מתמיד


 

נכתב על ידי voyager , 14/9/2015 17:48  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ