יומן מסע

בפסח שלפני שנתיים עברתי דירה בחזרה לתל אביב אחרי התקופה האיומה ביותר בחיי, אך, ככל הנראה, גם אחת המשמעותיות ביותר. לפעמים אני מתגעגעת לכוחות שהיו בי אז, לאופטימיות של אלו שאין להם מה להפסיד שחשתי אז.

בפסח של שנה שעברה נפרדתי מע'. קצת בגלל הפסח. הייתי עצובה מאוד. במשך השנה היו כמה תקופות, חלקן רעות מאוד. שוב, באורח ניסי (או כימי, או טבעי, או השד-יודע-מה) יצאתי מזה. שוב.

אני שמחה שיצאתי מזה לפני שהכרתי את א'. ככה אני יודעת שהוא לא הסיבה. זה משמח אותי.

והשנה, עשינו את הסדר אצל הורי. אבא שלי התרצה, והסכים לקרוא מעט מההגדה. בשנים האחרונות הוא מתנגד נחרצות לקריאה של "הטקסט הפאשיסטי והאלים הזה". אני מסכימה לגופו של עניין, אבל בשנים האחרונות הרגשתי דכדוך על כך שבמשפחתינו החילונית למשעי, ערבי החג אבדו כל נופח יחודי והפכו לעוד ארוחת ערב משפחתית. איכשהו בשביל גור זה נראה לי חשוב, לא מהזוית היהודית, אלא בשביל הזכרונות. הפעם קצת הקראנו, ושרנו, ואפילו הצלחנו לעשות את מה שאבא שלי אומר כל שנה שנעשה ואף פעם לא קרה: קראנו, ואז אכלנו מרק, וקראנו ושרנו עוד קצת ואכלנו דג, קראנו ושרנו עוד קצת, ואכלנו את השאר. במשפחה שלי יש חלוקה: אבא שלי מתכנן את הארוחה, קונה, סוחב, קוצץ, מבשל, אופה, עורך שולחן, מגיש, מפנה ורוחץ כלים. ואמא שלי מכינה סלט חסה. חצי בחצי, כמו שאמרו הגששים, היא לוקחת את החוט מאריך, מה שלא מונע ממנה לעבור סועד-סועד במשך הארוחה (פעמיים בדרך כלל) ולשאול איך הסלט. הסלט באמת טעים במיוחד, כי היא פרפקציוניסטית, ואם כבר עושה משהו, אז הוא מושלם. לי יש מערכת יחסים אמביוולנטית עם האוכל של אבא שלי. מחד, אני נורא אוהבת אותו, הוא תמיד צמחוני ברובו, קליל ולא שמן. מאידך, אני תמיד מרגישה חסרת אונים מולו, אוכלת יותר מידי, כאילו אני אוכלת את החיבוק של אבא שלי לתוכי, ואחר כך מתבאסת.

והנה, רציתי לכתוב על איפה הייתי ואיפה אני היום, ואני מוצאת את עצמי כותבת עליהם. אולי בעצם זו לא סטייה מהנושא. אז, לפני יותר משנתיים, חוויתי איתם משבר רציני ביחסים, נתק של כמה חודשים, ולאחריו, פיוס, בראש ובראשונה ביני לבין עצמי, ואחר כך איתם. ומאז יחסינו טובים מאוד.

והשנה, א' עשה את הסדר אצל אחות של אשתו לשעבר עם בנותיו. כן, יש אנשים ששומרים על קשרים עד כדי כך טובים עם הגרושות שלהם. כולם נורא שמחו שא' מגיע, כי הוא חמוד ומצחיק ובנאדם שמפיץ מסביבו מצב רוח טוב באופן כללי. הוא אפילו המציא בית נוסף לקושיות ושר אותו בפני המשפחה בקולו הצרוד:

מה נשתנתה הממשלה הזאת מכל הממשלות? (מכל הממשלות...)

שכל הממשלות נתנו כסף למתנחלים ולחרדים (למתנחלים ולחרדים...)

הממשלה הזאת, הממשלה הזאת, רק למתנחלי-הי-הים,

הממשלה הזאת הממשלה הזאת, רק למתנחלים

אנחנו במיטה. אני קוראת. הוא קורא. אני קוראת את "אמרות משפחה" של נטליה גינזבורג, אחת הסופרות האהובות עלי, ומידי פעם צוחקת. (עכשיו אני חושבת שאולי הפוסט הזה מושפע קצת מהסגנון של הספר). הספר כל כך טעים לי שאני קוראת אותו לאט לאט. מרשה לעצמי רק בערב, כדי שיחזיק מעמד יותר זמן. מידי פעם אני מקריאה לו כמה שורות, ונחנו צוחקים יחד (הוא אומר, זה באמת מוצלח!).

אני אומרת לו: אתה יודע, אני חושבת שלשכב במיטה ולקרוא יחד זה יותר אינטימי מסקס. את תצחקי, הוא עונה לי, זאת הייתה אחת הפנטזיות שלי.

גם השנה, כמו בשנה שעברה, אנחנו נוסעים למדבר. איכשהו נדמה לי שארגיש לגמרי אחרת משנה שעברה. אני נפרדת מא' לשלושה ימים (הבוקר הוא סימס לי: פתאום שלושה ימים ניראה לי המון זמן בלעדיך!) ואתגעגע אליו.

יש לי מלא עיניינים ובעיות בחיים. תחושות של החמצה. כעס על עצמי, אכזבה מעצמי. יש לי מרתף אפל, מפחיד, שטומן בחובו איום תמידי לבירינטי: גוויותהם של אלו שנכנסו ולא יצאו. אבל עכשיו, בימים האלו ובזמן הזה, המציאות מתעקשת לחמול עלי. תסתכלי, היא אומרת לי, איפה היית לפני שנה, תזכרי איפה היית לפני שנתיים, ואיפה את עכשיו... נכון שבאופן ניסי חודר אור לתוך המסדרון מחוסר החלונות שלך? ובאופן לא מוסבר נושבת בו רוח נעימה? נכון, אני אומרת, נכון...

גור מספר לי את הסיפור הבא: המורה לאנגלית שואלת:

Hagai, how are you today?

וחגי עונה:

Sunday!

אני מחייכת, וגור ממשיך לספר: המורה לא מוותרת ושואלת שוב:

No, Hagai. How are you today?

וחגי מתקן את עצמו:

Today is Sunday!

עכשיו אני כבר צוחקת, וגור ממשיך ואומר: וכל זה קרה ביום שני! (אני מתגלגלת מצחוק).

א' ואנוכי יושבים על איזה ספסל. מולינו יון נפוח חזה מתרוצץ במרץ סביב איזו יונה, וההיא בורחת ממנו. א' קורא לעבר היון: אל תתיאש! תמשיך לרדוף אחריה! היא תבכה קצת בהתחלה, היא תגיד לך שהיא לא מתאהבת בך, תתן לה טישו והכל יהיה בסדר בסוף! אני צוחקת קצת וא' מסביר: אני פשוט חולק איתו את ניסיון חיי...

הורי באים לבקר. אמא שלי אומרת משהו שקצת מעצבן את אבא שלי. "את יודעת" הוא פונה אלי, "אני גבר מואר". אני חושבת שהוא מתכוון ללימודי הבודהיזם שהוא שקוע בהם בשנים האחרונות, אבל אז הוא ממשיך: "אישתי מעירה לי כל הזמן...".

וזה אבא שלי שתמיד אומר שהוא ואמא שלי מאוהבים באותה אישה. בה. (כמה מצחיק, ככה נכון).

כפיפות לאחור

היום בשיעור יוגה, שאלתי את המורה, האם יתכן, ואם אתאמן מספיק, אוכל לעשות את התנוחה הזאת (כמו סופי, נערת הגומי מהשיעור שלי):

(המציגה אינה אני, לצערי הרב).

המורה, שבעצמו ניראה כמו אקרובט מקרקס (רוסי נודד), שיכול לעשות ה כ ל עם הגוף שלו, חייך ואמר שכן. בטח שכן. אחת, שכנראה הלכה ליותר מידי סדנאות רוחניות ולפיתוח עצמי, התערבה בדיון, וציינה בטון מורתי דידקטי, שזה בכלל לא משנה אם הרגליים נוגעות או לא בראש, ואם עושים את התנוחה באופן מושלם או לא, מה שמשנה זו הדרך. אבל לי זה דווקא כן משנה! עניתי לה. משום מה נדמה לי שזה אושר גדול לגעת עם הרגליים בראש ככה. אני זוכרת את התחושה מגיל מאוד צעיר. ואז המורה ניצל את ההזדמנות ודיבר על מגבלות הגוף שהן למעשה מגבלות הנפש. הוא חמוד נורא. רציתי לשאול אותו אם זה אומר שאנשים גמישים הם גם פחות מוגבלים נפשית, אבל החלטתי לוותר. אבל (שוב) חשבתי כמה היוגה מלמדת אותי על עצמי, ושבעצם, אני נורא רוצה לגעת עם הרגליים ככה (כמו סופי) אבל לא באמת מתאמנת על זה. למשל, בסוף השיעור כשעושים גשר (דאנורהאסנה):

(גם זאת לא אני. גם כן חבל).

אני כבר די עייפה ובדרך כלל בוחרת את הגירסה הקלה יותר (הכנה לגשר, ששכחתי איך קוראים לה):

(טוב.. הבנתם).

 ובעצם מונעת מעצמי לתרגל את מה שאני הכי רוצה.

גברת עם סלים

כרטיס האשראי שלי הלך לאיבוד בשבוע שעבר. קניתי חולצה, שכחתי אותה באיזה חנות אחרת, נזכרתי רק אחרי 24 שעות, ולמזלי, הם שמרו אותה. אני כל הזמן שוכחת דברים. אני עושה רשימות, אבל מידי פעם שוכחת לכתוב מה שצריך, או לעשות את מה שכתוב. אני מרגישה כמו מישהי שהולכת עם המון שקיות, תיקים וסלים, ופשוט לא ניתן להחזיק את כולם, וחלק פשוט הולכים לאיבוד בדרך. אני עובדת, לומדת, ומחפשת עוד עבודה לשנה הבאה ומתפזרת על המון זירות. וזה כמובן לפני הכי מה שהכי חשוב: גור וענייניו ועניינינו המשותפים. ועוד לא אמרתי מילה על והבית, והקניות, והסידורים.

ההרגשה הזאת זורקת אותי היישר לגיל 10. אבא שלי נסע לפוסט-דוק בארה"ב עם כל המשפחה. אני הכי גדולה, ושניי אחי, אחד תינוק בן שנה וקצת, והשני, זה עתה נולד. אנחנו נוסעים לשנתיים. המון חבילות ומזוודות ואין מספיק ידיים. אני הגדולה. ממני מצפים בעיקר לא לדרוש שום דבר, ולהסתדר. הם בקושי מוצאים דרך לסחוב את עצמם עם התינוקות על הידיים, ועם החבילות. אבא שלי מחליט להשאיר בשדה התעופה את הסל-קל. אי אפשר לסחוב גם אותו. במבט לאחור, זו החלטה לגמרי הגיונית ומתקבלת על הדעת. אבל אז זה הרגיש לי כמו סוף העולם. כאילו הכל מתפורר ונסחף בזרם על מנת שלא לשוב. אני זוכרת שהסתכלתי על הסל-קל שנשאר שם, על הכיסא בשדה התעופה, ולא עלה איתנו למטוס.

ככה אני קצת מרגישה לפעמים עכשיו. אין לי מספיק ידיים להחזיק הכל.

 א'

אתמול רכבנו על אופניים, האלו הירוקים, של העירייה. גור לא היה בבית ואנחנו נסענו בערב, בעיר. מזג האויר היה מושלם. תל אביב הייתה לרגע, פריז, כמעט. בדרך נהיינו רעבים ועצרנו לאכול ליד הים. קשקשנו והתנשקנו. לפעמים הוא מסתכל עלי ואומר, ספק בפליאה, באמת טוב לנו ביחד... ובאמת טוב לנו ביחד.כמה זה קל, חשבתי לי, להיות ככה עם מישהו. כל כך הרמוני. כל כך נעים. ואז חשבתי, למען האמת, זה מאוד קשה להיות ככה, מאוד קשה למצוא מישהו שכל כך קל להיות איתו, ואהבתי אותו עוד קצת יותר.

יש בעיות. בעיקר, הפרנסה. זאת הבעיה בהעדר תקן. על הבסיס שקיים כבר הרבה שנים, אני תמיד צריכה למצוא עוד מקורות פרנסה, כי הבסיס לא מספיק בכלל. ומידי כמה זמן, מסגרות משתנות, או מצטמצמות, או נסגרות, ואני מוצאת את עצמי שוב בלחץ, מחפשת עוד מקומות ללמד בשנה הבאה. וזה מעיק, וקצת משפיל. אבל האויר היה כל כך נעים, ולהזיז את הגוף היה כל כך נעים, וא' כל כך נעים וטוב אלי. אוף! אמרתי לו כשנפגשנו באחד הרמזורים, לא נותנים לבנאדם לשקוע במלנכוליה, הכל יותר מידי טוב! ושמתי רייס.