לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 43





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

שיחת מרתף 12


- אני רק שאלה

-תשאלי

- לא, אני רק שאלה. זה מה שאני  שאלה.

- את מתכוונת שאין לך תשובה?

- אני מתכוונת שאני ספקנית. שאני לא נחרצת. שאני תמיד מעדיפה להיות התלמידה המצטיינת מאשר להיות המורה. שאני תמיד מעדיפה לשאול ולא להחליט בעצמי. שאני תמיד מתלבטת. רואה את הצד השני והשלישי. שאני יושבת על הגדר, על הגדר של החיים שלי.

- אבל את יודעת, לשבת על הגדר זו פריווילגיה. ובעצם, גרוע מכך. זו פריווילגיה בלתי אפשרית. כי החיים ממשיכים... ומה שקורה, קורה. שם כבר אין מקום לספק.

- תמיד יש מקום לספק. ומה שקורה תמיד פתוח לפרשנות. ובכלל לא ברור שמה שקורה נפרד מהפרשנות שהוא פתוח אליה.

- נכון. אבל את שוכחת שיש ספק טוב, ספק של עמקנות, של היעדר דוגמטיות, של מוכנות להרפות מדעות קדומות, או מדעות שכבר לא רלוונטיות יותר. ויש ספק רע. ממאיר. משתק. תוקע. ספק שלא מאפשר להרפות... ולהמשיך קדימה.

- ואיך מבדילים בין הספק הטוב לרע?

- קשה לי לתת לך נוסחה פשוטה. את זוכרת את החמור של בורידן?

- זוכרת. זה החמור שהעמידו אותו בין שתי ערימות של שחת, בדיוק באמצע, ובגלל שלא מצא טעם מספיק ללכת לכאן או לכאן, הוא פשוט נשאר לעמוד.

- ואת זוכרת מה קרה לו בסוף?

- זוכרת. הוא מת ברעב ובצמא.

- בדיוק. זה ניצול לרעה של ספקנות. זו הסכנה, סכנה קיומית של ממש, של הספקנות הממארת.

- אז בכל זאת נדמה שהשאלה הכי גדולה היא איך מבדילים בין שני הסוגים.

- הסיפור על החמור טומן בחובו את התשובה. מרגישים את ההבדל, ממש בגוף. כשהחמור התחיל להגיש רעב הוא היה צריף להבין שבעיה חדשה ניצבת מולו. כשהרעב שלו התגבר, הוא היה צריך לפעול, ללכת שמאלה או ימינה, גם ללא טעם מספיק. אז אולי את לא שאלה. את חמורה קטנה! ואת צריכה לשאול את עצמך: האם אני רעבה עכשיו? האם יש בעיה שמוטלת לפתחי עכשיו, ברגע הזה שעצרתי והשתהתי במחוזות הספק?

- אני חמורה גדולה. כי זו בדיוק הבעיה שלי. אני לא מרגישה רעב יותר. אני לא סומכת על עצמי יותר. על האינטואיציות שלי.

- אז יש לך עבודה.

- אני חושבת שמאוחר מידי.

- אני חושבת שלא מאוחר מידי.

- איך את יודעת?

- כי כבר נפרדת בעבר מחלקים בתוכך.

- עכשיו אין לי כוח יותר.

- אולי. וזה חבל... כי בעוד את מתלבטת וסובלת, החיים, כאמור, ממשיכים הלאה.

- אני רוצה להאמין לך שלא הכל אבוד, אבל אני לא מצליחה. יש בי קול חזק מאוד שאומר לי שהכל אבוד ושזו המציאות ושאין טעם להתכחש לה ושיש צורך להכיר בה.

- בסופו של דבר זו תהיה בחירה שלך. עד כמה תתני למה שקורה לחלחל פנימה, עד כמה ובאיזו עוצמה תכני את מה שקורה - כשלון, ועד כמה תניחי לחיים לקחת אותך הלאה ותהיי פתוחה לאפשרויות החדשות שמזדמנות לך.

- התחלתי שאלה וגמרתי חמורה. כבר התקדמתי.

נכתב על ידי voyager , 2/9/2014 12:11  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ