לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2015

מקרה אמיתי


ישבתי כהרגלי בימים אלו להכין את אחד הקורסים החדשים לשנה הבאה. שוטטתי ברשת בחיפוש אחר תמונה אילוסטרטיבית להדגמה של רעיון כלשהו. אני חושבת שזה חשוב לשלב במצגות תמונות:  יש תלמידים "ויזואליים" שזוכרים את התמונה, ואז, יש לקוות, זוכרים גם את המושג או הרעיון שקשור לתמונה. לפתע פתאום, אני רואה תמונה של עצמי!!!


בתמונה אני ניראת מצולמת במוזיאון ומביטה בתמונה. ברגע הראשון, לא ידעתי ממה להיות מופתעת יותר: מכך שצולמתי ללא ידיעתי ותמונתי הועלתה לרשת או מכך שלא זכרתי כלל את עצמי עומדת מול התמונה שלא זיהיתי. 


כל הפליאה הנ"ל ארכה לא יותר מחלקיקי שנייה שלאחריהם הבנתי שלא אני היא המצולמת. 


זו אישה שדומה לי כשתי טיפות מים. תווי פניה הם תווי פניי, ויותר מכך:  שערה, צבעו כשלי, מסופר כפי ששלי היה מסופר, והבגדים שלה, סגנון הלבוש, מעיל ארוך וצעיף, ככה אני מתלבשת! 


אחרי ההלם הראשון (חלקיקי שנייה, כאמור), הבחנתי שצבע המעיל שלה שחור (ושלי ירוק בקבוק כהה, כמעט שחור) ושהצעיף אדום כהה יותר משלי. הבנתי גם, שהמעיל (שלי) מלפני שנה, והתספורת (שלי) מלפני שבע שנים. 


הרמתי את הסנטר מהשולחן, בלעתי רוק, סובבתי את המחשב לכיוון הBFF (אנחנו עובדות יחד בחופש) ושאלתי אותה: נכון שהיא דומה לי? לקח לה כמה שניות ואז היא ענתה: מה, זו לא את? 

נכתב על ידי voyager , 27/7/2015 11:59  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גמל, אריה, ילד


פעם הייתי אבן, עכשיו אני עלה, אולי אהיה דג.


אני קוראת את המילים על הצג, שחור על גבי כתב תביעה. הנה פרושה השתלשלות המאורעות, לובשת צורה של מספרים, שמות, איזכורים וציטוטים. הנה מתוארות השנים. עשרים שנים מתועדות ומתוארכות בלשון משפטית מוזרה וזרה. הלא אלו הם חיי, חלקם, למצער. 


הנה העצב שלי, העלבון שלי, הכעס, תחושת ההשפלה, חוסר האונים. הנה פרוש העוול, האדישות, הביריונות. אלו מפעפעים מהמילים כמו גפנים ירוקות.


והנה הסכיזם הזה שוב: עין אחת קוראת את המילים, מתקנת פה ושם, תאריכים ומספרים, אחראית ועניינית. ואת העין השניה אני מכסה בידי, כמו פעם, כשהייתי קטנה. כל המצולות, כל מערות הארנב, כל מנהרות הזמן והחורים השחורים מתנפלים עלי בבת אחת. 


מדי פעם, בינות למילים המשפטיות, לניסוחים היבשים, משתרבבות מילים אחרות, ערכיות, רגשיות. "עוול", "אבסורד", "לעג לרש". המילים הללו מסככות את הכאב, מגלידות את הפצע. וכבר לא חשוב כל כך מה יהיה וכיצד יחרץ הדין. מה שחשוב הוא שיש הד לקולי הפנימי, צורה מגולמת לקקופוניה התּוֹכִית. והתרגום בין הפנים לחוץ מנכר את הסיפור שלי עבורי, בה בעת שהוא מנגיש אותו לזולת עלום. ואני מבינה שכאן מגולל לא רק סיפור הכאב והעוול, אלא גם סיפור ההתבגרות וההתפכחות שלי (התבגרות, התפככות, גם אם הכרחיות, הן תמיד בודדות, נלחשות בשפה ללא מובן). 


פעם הייתי אבן. משוקעת, קבורה בקרקעית הבוצית. הזרמים מעלי לא יכלו לי ונותרתי במקומי. יום אחד פרצה סערה גדולה, ניתקתי ונשאתי מעלה, אל פני המים והפכתי לעלה. נישא בזרם לכל אשר ישטוף, נע לכל משב רוח, נשרף בשמש. פעם, אולי, אהפוך לדג. לאט אצמח קשקשים וזנב, זימים וריאות ועיניים ופה (כמו בציור של אֶשֶר). ואז אשחה לאן שאחפוץ. 

נכתב על ידי voyager , 19/7/2015 18:14  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ