לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

חיים של אחרים


זהו. נגמר. תוגה אופפתני. היה כל כך נעים ומוצלח. אם אני מסכמת, ככה, ביני לביני, מה הפך את השבועיים הללו לכל כך מוצלחים, אני עונה לעצמי שהאיזון. איזון בין עבודה לחופש - הן אני מרצה וסטודנטית, ובשני הכובעים יש לי עבודה לחופש - איזון בין מפגשים משפחתיים, לחבריים, לזוגיים, לזמן עם עצמי. לא לימדתי ולא למדתי, והכי
חשוב, למרות שעבדתי, הצלחתי להתנתק מהלחץ שמאפיין את "החיים הרגילים" שלי ולחיות קצת אחרת מבדרך כלל. לפני שהתחיל החופש עשיתי לי רשימת מטלות במחברת, רשימה ארוכה ארוכה... ליד כל מטלה רשמתי הערכה של כמה זמן יקח לי לבצע אותה. יצא בערך 40 שעות עבודה נטו. בערך שבוע עבודה. אבל לי היו שבועיים והצלחתי להתארגן ככה שגם הספקתי לעשות (טוב, כמעט) את כל מה שהייתי צריכה, וגם עדיין להרגיש בחופש.

לפנדה יש המון ימי חופש צבורים, ואת חלקם הוא החליט לקחת בפסח הזה, ככה שגם הוא היה פנוי ורגוע. היינו המון יחד. בעצם, כשאני חושבת על זה, אז חוץ מליל הסדר שאותו חגג עם בנותיו, היינו כל הזמן יחד. לפעמים נפרדנו למשך היום: אני לעבוד (בבית קפה, עם הלפטופ וחברה) והוא לענייניו, אבל נפגשנו שוב אחרי הצהריים. לפעמים היינו יחד, ואני עבדתי חלק מהזמן, והוא עסק בשלו.

הצגה אחת ושלושה סרטים הספקנו לראות במהלך הפסח. ההצגה היא "הכיתה שלנו" בהבימה. הצגה לא קלה... ולי העלתה זכרונות נעורים, מהצגה אחרת, "הכיתה המתה" שהשפיעה עלי מאוד מאוד כשראיתי אותה בתיכון. ראינו את "יפה לנצח" אולי הסרט הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות. אני חושבת שהוא ממש פורץ דרך מבחינה קולנועית. הוא כמעט לא נארטיבי, ועושה שימוש בעיקר בצילום, תנועת מצלמה וסאונד, החומרים הקלאסיים שמהם עשוי הקולנוע, ושנשכחו בשנים האחרונות לטובת פירוטכניקה מחד, וסיפור עלילה, מאידך. סצינת הפתיחה שלו היא בעיניי יצירת מופת של תמונה וקול, לא פחות. עוד ראינו את "בתוך לואין דוויס",סרט נפלא לטעמי, ומסיבות שונות מאוד מ"יפה לנצח". כאן דווקא הסיפור הוא המרכז, והמבע הקולנועי משרת את סיפורו של מוזיקאי כושל בחורף ניו-יורקי קר במיוחד של 1961. אבל האחים כהן יודעים לספר סיפור ברגש, באנושיות ולתאר באופן עמוק פסיכולוגיה של אדם. הזדהתי מאוד עם דמותו של דוויס, שהוא קצת כל-אדם, שהחיים גדולים עליו, שעושה טעויות ושנשאר מאחור, שלא מצליח "להגשים את עצמו" (מה זה?) כמו רובנו... טוב, כמוני לכל הפחות. והסרט השלישי הוא "מלון גראנד בודפשט" שמי שקרא, כמו הפנדה, את ביקורת הסרטים של אורי קליין עוד עשוי היה להתבלבל ולחשוב שזה סרט מעניין ששוה צפייה. אני חושבת שהוא גרוע וכמעט רציתי לבקש מהפנדה לצאת באמצע. לא יודעת למה לא עשיתי את זה, אולי כי זו הייתה יוזמה שלו ולא רציתי לפגוע בטעמו בסרטים. אבל מן הסתם זו לא הסיבה, כי כשיצאנו הסברתי לו טוב-טוב בדיוק למה הסרט הזה מגעיל, למרות גלריית השחקנים הבאמת-מצויינים שמשתתפים בו.

חוצמיזה הלכנו, אני והפנדה לטיול. ממש בטבע, אני מתכוונת, ולא ברחובות תל אביב, שזה כמובן סוג הטיולים שאני הכי הכי אוהבת. היינו אמורים ללכת עם אחי וחברתו, אבל כשכבר היינו ממש בדלת, עם התרמיל והקרם הגנה והסנדוויצ'ים והכל, הוא סימס לי שהחברה לא מרגישה טוב, ושהוא נשאר איתה בבית לאות סולידריות. הסתכלנו אחד על
השני וחשבנו אותו דבר... לחזור תכף-ומיד למיטה החמימה ואחר כך לקום ולאכול את הסנדוויץ' (כך לחש המלאך הלבן, הטוב והמייטיב) או לצאת לטיול בכל זאת... כי נו, אנחנו כבר ליד הדלת וכל זה (כך לאט המלאך השחור, חורש הרע). כמובן שהרע ניצח, ויצאנו לטייל. מה אגיד ומה אומר... אני, נערה אורבנית שכמוני, הסכמתי לצאת רק כי הפנדה
מתלונן כבר מזמן שאנחנו אף פעם לא יוצאים מהעיר. יש לו כנראה איזו פנטזיה מטופשת שלצאת לטיול זה כיף... כך חשבתי לי לפני אותו יום, והסכמתי, ממש בשבילו.
אבל טעיתי. היה כל כך כיף!! והכי כיף - הלכנו לאיבוד!!! עשינו מה שנקרא בעגת המטיילים: מסלול מעגלי. איכשהו, בין הירידה לנחל לבין העלייה בחזרה (מעגלי...) איבדנו את השביל. אחר כך הפנדה אמר שבאמת קרא איפשהו שמישהו התלונן באחד האתרים שהמעבר בין הירידה לעליה מסומן ממש גרוע. בקיצור, בהתחלה זה עוד נראה סביר, אבל
תוך כמה דקות מצאנו עצמינו בסבך די בלתי עביר על צלע הר. התברברנו כה וכה. בהתחלה ניסינו להמשיך לטפס במעלה ההר, בלי שביל... מתישהו הרי נהיה חייבים ליפול על השביל שעולה למעלה. טיפסנו כמו זוג עיזות פזיזות על צלע די תלולה... הפנדה (שכזכור כבר לא ילד) החזיק מעמד לא רע, ואני הודתי (בפעם המי יודע כמה) לאלוהי היוגה, על כך שאני בכושר. אבל הגענו למקום שלא ניתן היה לטפס יותר אבל גם לרדת בחזרה לנחל (תוכנית ב') לא היה ניתן, כי במקומות מסויימים ההר היה סבוך
מידי (קוצים, סלעים, שיחים, עצים) בכדי למצוא דרך לרדת. כך הסתובבנו איזה שעתיים, לא ממש מודאגים (בכל זאת, יש סלולרי, יש מים מספיק ובל נשכח- הסנדוויצ'ים) אבל
באיזשהו שלב התחלתי להיזכר באיזו חברה של חברה, שהשותף שלה שלעבר הוא סגן מפקד ב669. בסופו של דבר, וברגליים שרוטות, מצאנו את השביל העולה במעלה ההר, ("שביל!" הפנדה צעק בהתרגשות, "לא נמות כי אם חיו נחיה!") ונותרו לנו "רק" עוד שעתיים של טיפוס עד לאוטו... צחקנו הרבה ביום הזה. חזרנו עייפים (גם בלי ההתברברות זה מסלול שמוגדר למטיבי לכת) ומגובשים אף יותר.



נכתב על ידי voyager , 22/4/2014 23:16  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סדרים


מי שקוראת אולי זוכרת שהסדר אצלינו הוא אירוע קצת בעייתי... השנה אבא שלי שוב חזר לסורו, ולא הסכים לקרוא את ההגדה. לעומת זאת הציע שכל אחד ידבר על מה זה חופש בשבילו. הסכמתי, והצעתי גם שנדבר באופן כללי על מתכונת אלטרנטיבית לסדרים שלנו מכן והלאה. את הרעיון ואת הטרמינולוגיה לקחתי מחגית. היה מעניין... אבא שלי סיפר על מחקר שקרא על יציאת מצריים (כנראה מיתוס, ולא אירוע הסטורי) ודיבר על האופן שבו אנו (הישראלים היהודים) שוללים את החופש של אחרים, יהודים ולא יהודים שחיים בקרבינו. "ויש לנו דוגמא בשולחן הזה..." אמר אבא שלי והתכוון למטפלת הנפאלית של סבתא שלי. כולנו השפלנו לרגע את המבט, חוץ ממנה, שהאילוזיה חלפה מעל ראשה וחוץ מסבתא שלי שכבר לא כל כך בעניינים. אחר כך אבא שלי דיבר על הזווית הבודהיסטית, ועל העדר האחזות כעל חופש. אמא שלי דברה על הגבלה כחופש: לדעתה, רק הגבלה מסויימת מאפשרת חופש. מערכת הכללים והחוקים שאנו משיתים על עצמינו מאפשרת לנו להיות חופשיים. חברה של המשפחה אמרה שהיא החופש של בן הזוג שלה. הוא חי במערכת כללים נוקשה (הוא נזיר) וכשהוא בא אליה (ומפר את נדרי הנזיר שלו) הוא חופשי. אני אמרתי שזה מעניין הקשר בין מה ששתיהן אמרו: היחס בין כללים (או העדרם) לבין חופש. וגם אמרתי, שלמרות שאני לא שפחה, כמו שהיו בני ישראל במצריים, אני גם לא חופשיה בכלל. אני מרגישה כבולה מאוד להרגלים שלי, ועוד יותר מכך, לפחדים שלי. גור אמר: חופש זה אמריקה. ואפשר להבין אותו: כל חופש גדול הוא טס לאבא שלו לאמריקה ושם הוא חופש לו. אז בשבילו, חופש זה אמריקה.


אחר כך דיברנו באופן כללי על איך יתנהלו הסדרים הבאים. חלק מהאנשים ממש סולדים מההגדה (ובראשם אבא שלי) וחלקם (אח שלי, למשל) רוצים לקרוא למרות ההסתייגויות, בשביל המסורת, ובשביל שפסח יהיה מיוחד ולא סתם עוד ארוחת ערב משפחתית. אני באתי מוכנה למצב הזה בדיוק. הצעתי להם שבשנה הבאה אני אחלק לכל אחד קטע סתום מההגדה, מאילו שאנחנו ממלמלים כל שנה אבל לא ממש מבינים, ושכל אחד יכין הסבר של הקטע וגם, אם יחפוץ, פרשנות של הקטע או קישור שלו. ככה גם נקרא (לפחות חלק) וגם לא רק נקרא, כדי שאבא שלי יהיה מרוצה. כולם הסכימו. אז אם אני אהיה כאן בשנה הבאה, ואם אתם תהיו פה, ואם לא יסגרו את ישרא, אני מבטיחה לעדכן.

נכתב על ידי voyager , 16/4/2014 12:45  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת


חברה שלי סיפרה לי על הווטספים שמצטייצים להם בין הורי הגן של ביתה. דוגמית:

 

הגננת: אבא של שושית (הסייעת) נפטר.

(רבע שעה של דממה ווטסאפית... ההורים ההמומים לא מעכלים את הבשורה. מה זה אומר? יש או אין צהרון היום? אחרי רבע שעה:)

הגננת: בעלה של שושית הבין לא נכון. האבא לא מת, הוא רק על ערש דווי.

אמא של עידוקי: ברוך השם! שיבדל לחיים ארוכים!

 

הפנדה ואנוכי כבר הרגשנו לא טוב מרוב צחוק, ואחר כך הוא הראה לי שיש אחת במוסף של הארץ שמביאה ווטאפים של הורים בגן. טוב, לא הייתה ברירה, והמשכנו לצחוק. והצחוק, כך אומרים, יפה לבריאות. זה אחרי שבבוקר בכיתי לו על כל העיניינים המטורפים שקורים לי בעבודה. אז אחרי שבכיתי וצחקתי, הגעתי למסקנה שלצחוק יותר כיף. אחר כך קראתי קצת באחד הספרים שאני קוראת על בודהיזם, והיה כתוב שם על הגישה הלא-דואלית. לא ניכנס יותר מידי לעומק, אבל מה שברור הוא שאין צחוק בלי בכי, ולהפך. נו, אמרתי לעצמי, אם הייתי נזירת זן בודהיזם רצינית, ולא חיקוי מערבי חיוור ובעיקר לא מחוייב ולא רציני, לא הייתי צוחקת ולא הייתי בוכה. אבל מה, אני רק אני (חיקוי חיוור וכו') ולכן אני גם בוכה וגם צוחקת. וגם זה טיפל'ה בודהיסטי מצידי.

נכתב על ידי voyager , 7/4/2014 05:34  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ