לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן מסע


לפעמים אני רק מביטה מהחלון, לפעמים אני מושיטה יד למישהו על הרציף, לפעמים אני יורדת בתחנה. אבל תמיד אני חוששת שכבר מאוחר מדי, ושהחמצתי את הרכבת.

Avatarכינוי:  voyager

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2015

שתי עיניים


שתיהן היו, בתקופה מסויימת, חלק מחיי. שתיהן היו, בתקופה מסויימת, קרובות אלי ואני אליהן. עם שתיהן ניתק הקשר. את שתיהן ראיתי, במקרה ברחוב, בשבוע אחד.


 


עין ראשונה


הכרתי אותה באוניברסיטה. לא למדנו יחד, אבל יצא שהסתובבנו באותה קבוצה. ע' הראשונה מתוקה מתוקה. קטנטונת, מצחיקה, אינטילגנטית ומאוד עדינה. יש לה פרצוף של ליצן עצוב. חיוך שמח ועיניים שובבות וקצת עצובות. כשהתקרבנו, נודע לי על ילדותה, על התעללות מינית שעברה מצד בן משפחה. על המשבר הנפשי. על הפרעות האכילה. על תחושת האפסות וחוסר הערך. ועל כך שהתגברה, והלכה ללמוד, והנה, היא עכשיו כבר לקראת סיום של תואר שני. היה גם עיניין של הטרדה מינית באוניברסיטה כלפיה, מצד גבר מבוגר ממנה ב20 שנים, לא מרצה באוניברסיטה שלנו, אבל מרצה במקום אחר ומקורב למרצים שלנו. ואני האמנתי לה ותמכתי בה כשאחרים לא. 


ואז היא פגשה מישהו. בחור. הוא גם היה מישהו שחלף עבר באוניברסיטה. מאלו שיצא להם שם של נורא חכמים, אבל לא מתאימים. את התואר הוא מרח ומרח, ולא סיים. והיא נעלמה. לא בבת אחת, אבל די מהר. ופתאום אף אחד לא ידע בדיוק איפה היא ומה היא עושה.


ויום אחד קבלתי ממנה טלפון. שהיא רוצה להיפגש. היא חייבת להיפגש. הימים היו ימי העזיבה של מי שהיה בעלי את הבית. הוא לא עזב לאט. הוא עזב בין יום, בין לילה. הודיע לי שממחר הוא לא יישן בלילה בבית עוד,  והלך. האופן בו עזב היה טראומטי בשבילי בצורה שקשה לתארה. בין רגע הפכתי מאשה נשואה, עם בעיות בזוגיות, עם נסיונות לפתור את הבעיות,  לאשה לבד עם תינוק. 


בכל זאת אמרתי לה לבוא אלי. היא באה, ישבה כמה שעות ולא הפסיקה לדבר. את מה ששמעתי ממנה לא אשכח. תוך חודשים ספורים, מאז שהכירה את החבר שלה, היא התדרדרה לשימוש בהרואין. ביוזמתו, בהדרכתו ויחד איתו. אני נשטפתי זיעה קרה. כמובן, כמו כל אדם שפוי יעצתי לה לברוח ממנו כל עוד היא יכולה. אבל היה מאוחר מידי. היא ישבה מולי בעצם בהתחלה של קריז. מזיעה, מעשנת בלי הפסקה, מדברת בלי הפסקה. ילדה אבודה. 


קשה לתאר את ההשפעה שהייתה למפגש הזה עלי. גם אני הייתי בטראומה וככל הנראה לא יכולתי לשאת את מה שקרה לה. בעיקר, לא יכולתי לשאת את החרדה שנגרמה לי משמיעת הסיפור שלה. מעבר מעולם נורמטיבי של לימודים לשוליים איומים תוך זמן כל כך קצר. היום, כשאני משחזרת את התגובה שלי, אני מבינה שנתקפתי בהתקף חרדה. לא ישנתי כמה לילות. דיברתי עם מי שחשבתי שאולי יוכל לסייע לה. אספתי אינפורמציה. קראתי וניסיתי להבין איך הסם הזה יכול ללפות מישהו מהר כל כך. כשכבר נרדמתי, חלמתי חלומות מסוייטים בהם אני נחטפת, נכבלת, והירואין מוזרק לורידי נגד רצוני. הסיוטים הללו ליוו אותי תקופה ארוכה אחר כך.


אחר כך היא שוב נעלמה. עד שסיפרו לי שהיא מגיעה לאוניברסיטה ומנסה לבקש כסף מאנשים שהכירו אותה. הכסף, לפי מה שהיא מספרת, נועד לקניית תרופות לאימו חולת הסרטן של החבר. זועזעתי עד היסוד. זועזעתי יותר כשיום אחד היא פגשה אותי... ביקשה כסף עבור תרופות. נראתה מסוממת. לא יכולתי להזכיר לה את השיחה ביננו מלפני חודשים ספורים. היא ידעה שאני יודעת שהיא משקרת. אמרתי לה שמצבי הכספי השתנה. שאני גרושה שמקיימת את עצמה ואת בנה ושאין לי יכולת לעזור. היא התחננה. כל סכום יעזור. כל סכום. הלכתי איתה לכספומט, הוצאתי כמה שהוצאתי, ונתתי לה. החלטתי לא לדבר איתה יותר לעולם. לסיוטים מהסוג הראשון נוספו עכשיו סיוטים בהם החבר שלה פורץ לבייתי באישון לילה. 


 


עין השנייה


את עין השנייה הכרתי בעצם לפני הראשונה. היא למדה בשכבה מתחתי בתיכון. אבל לא היינו חברות. התחברנו באוניברסיטה. למדנו יחד. ע' מגיעה ממשפחת אצולה: אביה היה פקיד ממשלתי בכיר, פרופסור מוערך בתחומו. משפחה של כסף והשכלה. ע' השנייה הייתה רקדנית. שמרה על גזרתה הגבעולית גם בשנים בהן לא כבר לא רקדה. ע' גם יפה מאוד, ויודעת את זה. היא גם חכמה ומוכשרת, וגם את זאת היא יודעת. אחרי התואר הראשון היא נסעה עם מי שהיה חבר שלה ללמוד בחו"ל. עשתה חייל בלימודיה וכשחזרה לארץ, אחרי חמש או שש שנים, כמעט חיכה לה תקן באחת מהאוניברסיטאות. שמרנו על קשר, גם שהייתה בחו"ל, ואפילו נפגשנו בחו"ל, שני הזוגות. כשחזרה, היה זה מספר חודשים לאחר גירושי, הקשר נמשך. היא נפרדה מאותו חבר ואני הייתי גרושה. היינו נפגשות בדירתה בתל אביב (דירה יוקרתית שהייתה שייכת למשפחתה) ומבשלות ואוכלות יחד עם חברים נוספים. היא מאוד אהבה לבשל ולאכול, ואני פתאום שמתי לב לפיל שבעצם היה בחדר כל השנים: תמיד נעלמה לשירותים אחרי האוכל... הסוד הפריע לי, ההסתרה. האם זו הייתה הסיבה לכך שהקשר התדלדל והלך? או אולי משהו אחר. אני לא זוכרת. אבל הקשר ביננו נותק. לפעמים, כשהייתי מונה בפני עצמי במרירות את כל הטעויות שעשיתי אני בקריירה האקדמית העלובה שלי, הייתי חושבת עליה בתור מי שבדיוק להפך: תמיד ידעה לעשות את הצעד הנכון, לחבור לאנשים הנכונים, לעזוב בזמן להגיע בזמן. נזכרתי בה השנה בהקשר מוזר אחר... קצרה היריעה מלפרוש אותו, אבל אחרי שנים שלא חשבתי עליה, פתאום נזכרתי בה וחיפשתי את שמה ברשת. נודע לי שקבלה משרה באוניברסיטה טובה בארה"ב. כמובן... חשבתי לעצמי. סתם ג'וב בארץ קטן עליה... 


 


שתי עיניים


ופתאום שתיהן. בשבוע אחד. במקרה, ברחוב. את שתיהן ראיתי כשאני על אופני. את ע' הראשונה שמעתי כשהתקרבה מאחורי לרמזור בו עמדתי עם האופניים. זיהיתי את קולה, את חיתוך הדיבור שלה. היא חלפה על פני ולא הסתכלה אלי. דיברה בנייד. אם הייתי רואה אותה מאחור, לא הייתי מזהה אותה לעולם. היא עגולה כמו כדור. הבחורה הפצפונת הזאת עלתה אולי 30 קילו. אולי יותר. ברחתי משם. ברחתי כל עוד נפשי בי. דיוושתי משם במנוסה ורק כשהייתי במרחק בטוח, עצרתי והסתובבתי. הייתי חייבת לראות את הפנים שלה. זו הייתה היא. היא סחבה שקית כביסה ענקית והייתה בדרכה למכבסה אוטומטית באיזור. היא לבשה חולצת טי ענקית וטרנינג ונראתה מבוגרת ב20 שנים מגילה. פחדתי שהיא תבחין בי גם, ונסעתי משם בלב הולם, לא מבינה עד הסוף מדוע אני שוב מזועזעת כל כך, חסרת אונים כל כך, מפוחדת כל כך. 


 


את ע' השנייה ראיתי בקרבת הבית. באחת השדירות בעיר. חלפנו זו על פני זו, אני, על האופניים, עם הקסדה, והיא, בשמלת פרחים צבעונית, בגזרתה הגבעולית, סוחבת אחריה מזוודה קטנה על גלגלים. בביקור מולדת. לידה, מקפצת מצד לצד, ילדה יפה חלקת שיער בת שבע או שמונה. כשעברתי על פניהן שמעתי אותה אומרת לילדה: So, you can fly.... גם היא לא הבחינה בי. 


 


ולמה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על העיניים כבר כמה ימים?


 


אתמול הלכנו למוזיאון תל אביב. היינו ארבעה. הפנדה ואנוכי ועוד זוג חברים. הם התעכבו בתערוכה "מקום זה" ואני הלכתי לבד משם, לתערוכה של אורי קצנשטיין. ישבתי על הרצפה באחד החדרים. קצנשטיין הציב מכונת מוזיקה שמפיקה צלילים מחלקי גיטרה, חבית פלסטיק, מסננים של כיורים ומשוט. המוזיקה מהלכת עלי קסם. היא חסרת מלודיה, חסרת תימה, היא אקראית ומוזרה. ועם זאת, היא משרה רוגע עצום, מדיטטיבי, כמו מוזיקה יפנית אולי. אני יושבת על הרצפה ומביטה במכונת המוזיקה. נכנסת לתוך הצלילים, מביטה-לא-מביטה בעוברים והשבים, ומבינה. שתי העיניים מייצגות עבורי שני קצוות של החיים שלי עצמי. בקצה אחד החרדה האולטימטיבית מפני המעבר הבלתי הפיך בין שפיות לשגעון, בין חיים אפשריים לבלתי אפשריים, בין בריאות לחולי, בין מרכז לשוליים. בקצה השני החלום האולטימטיבי: קריירה אקדמית, הצלחה, הכרה, הערכה. 


ואני כאן. על הרצפה במוזיאון תל אביב. אני לא בקצה האחד וגם לא בשני. ואולי אני כבר בכלל לא בין הקצוות הללו. החרדה שככה עם השנים וגם החלום נגוז. 

נכתב על ידי voyager , 7/6/2015 19:01  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , נשיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvoyager אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על voyager ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ