לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

סיפורי סבתא


זה בלוג אנונימי, אבל לא אכפת לי לספר על עצמי. כי אני יודעת שגם מי שמכיר אותי, לא יזהה אותי בין השורות האלה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2012

חלומות.


 

הם תמיד שם, מחכים לי מתחת למיטה. כמו המפלצות מהן הייתי פוחד כשהייתי קטן.
הם שם. הם מחכים להסתער עליי.
הם נמצאים שם כל הזמן הזה. ממתינים לרגע שרק אעז להניח את הראש על הכרית...
ואז הם יוכלו לתקוף.
להסתער עליי בכל הכוח...
לילות שלמים ומחוסרי שינה ביליתי בדרכים שונות ומגוונות, העיקר להימלט מהם. לחכות שינטשו, שיצאו משם ושלעולם לא יחזרו...
אבל כמה אפשר? אני כבר עייף ומותש, אני חייב מנוחה מהמרדף הזה, שלעולם לא ייגמר...
אני מניח את הראש על הכרית... לאט לאט... 
ונותן להם לבלוע אותי.
 
 
אמא שלי מחייכת אליי. העיניים הירוקות והעמוקות האלה, ששואבות אותך פנימה - אותן לא ראיתי כל-כך הרבה זמן...
"אמא, אני מתגעגע אלייך," אני לוחש. "אין לך מה," היא עונה לי בטון עליז, "אני פה עכשיו."
אנחנו יוצאים מהבית. אמא שלי מחזיקה את ידי האחת, ואחי הגדול מחזיק את ידי השנייה. אבא מחזיק את ידה של אמא ונושק לה בלחי, וכולם הולכים ביחד לפארק שממול הבית, לפיקניק. חוצים בסך-הכל מעבר חצייה אחד ומתיישבים על מקום פנוי על הדשא. אחי הגדול מוריד את התיק הגדול מהגב, מוציא משם שמיכה - אותה אמא עוזרת לו לפרוס ולסדר - ולאחר-מכן אני ואבא עוזרים להם לסדר ולארגן את האוכל שמחכה לנו בתיק על השמיכה. כולנו יושבים ואוכלים, ואז בדיוק מגיעה אחותי הגדולה. "שיר! איפה היית? כבר יצאנו בלעדייך!" נוזף בה אחי. "מצטערת, המפקדת נזפה עליי ועד שיצאתי מהבסיס כבר פספסתי את הרכבת," עונה אחותי בטון הסתמי הרגיל שלה ומתיישבת לידי. בזמן האוכל אנחנו מדברים המון ומצמצמים פערים - אחי מפטפט על לימודי הנהיגה שלו ועל הטסט שהוא בטוח הולך לעבור בעוד שבוע. אחותי מדברת על הצבא ועל המפקדת העצבנית שלה שמדברת מצחיק. אני מדבר קצת על הלימודים ומשתף את אחי בכמה משחקים טובים שהתחלתי לשחק לאחרונה, ואנחנו מסכמים שנשחק יחד מתי שיצא. אבא מדבר על העבודה החדשה שלו, ואמא מדברת על כמה שהיא חשבה עלינו בזמן שלא הייתה כאן... איתנו.
בשלב מסויים אנחנו מחליטים שעדיף שנארוז ונחזור הביתה כי כבר סיימנו לאכול, וכל אחד רצה לפנות לעיסוקיו. אמא מסדרת, אבא כותב מאמרים על הלפטופ שלו, אחי חורש על ספרי התאוריה, אחותי מדברת עם החבר שלה בפלאפון ואני הולך לפגוש חברים בקניון.
 
ברגע שאני עולה על האוטובוס, אני מרגיש בכיס האחורי רטט מהפלאפון שלי. אני זורק לנהג את המטבעות ולוקח את הכרטיס, ועונה לשיחה ביד השניה. "איפה אתה יא דביל?" רוטן גילי בקול הצרוד הרגיל שלו. "בדיוק עליתי על האוטובוס, אני אהיה שם עוד איזה 5 דקות ככה... מי הגיע בינתיים?" אני שואל, וממהר לתפוס אחיזה באחד העמודים של האוטובוס כדי לא לעוף אחורה. "כולם נו... קיצר בוא כבר אנחנו מחכים לך!" הוא עונה באותו קול לחוץ. "כן כן המפקד!" אני קורא, ומבחין במספר מבטים ברחבי האוטובוס שהופנו אליי. "ילד טוב," הוא אומר בקול משועשע ומנתק את השיחה.
כבר הגעתי לתחנה. אני קופץ מהאוטובוס למדרכה ומתחיל ללכת בקצב מהיר לכיוון הקניון. ממרחק מסויים, אני יכול לראות ידיים שמנופפות אליי. אני יכול לזהות את מרבית הדמויות ולנחש מה השאר. אני מנופף להם בחזרה, ורובם רצים כעת לקראתי. כל החברים שלי. אנשים שחשובים לי. שאני מעריך אותם, דואג להם, עוזר להם ומקבל מהם עזרה. אנשים שאני אוהב. והם תמיד שם בשבילי. וגם אני שם בשבילם. תמיד.
אנחנו הולכים יחד לקראת שתי הדמויות ומפטפטים תוך כדי. אחת הדמויות, כמובן, גילי. "מה קורה אחי? נעלמת!" הוא צוחק ונותן לי אגרוף בכתף. "לא השתנית, הא?" צחקתי יחד איתו. הפנתי את מבטי לדמות השניה. זאת הייתה היא. היא שאני אוהב. זאת שאני אוהב כל כך. חייכתי אליה, והיא חייכה חזרה. "היי! התגעגעתי," היא אמרה וצחקקה. "מה קורה?" שאלתי, מצפה לתשובה הזויה נוספת. "אצלי הכל מרשמלו בחמאת בוטנים!" היא אומרת ומסמנת למעלה עם האגודלים, עם אותו חיוך שאני כל-כך אוהב. "ומה איתך?" היא מוסיפה. "הא, אני בסדר גמור!" אני אומר. "לא היית חולה? מרגיש יותר טוב?" היא שואלת באותו הטון הענייני שלה. "כבר מרגיש יותר טוב," אני עונה ומחייך. "שמחה לשמוע!" היא אומרת, ופורשת את ידיה לרוחב בחיוך, מתקרבת שני סנטימטר נוספים לקראתי. אני נותן לה חיבוק, ושומע את קולה הצוחק. אני מצטרף אליה.
אחרי האיחוד המרגש שלי ושל כל חבריי - אנחנו מתיישבים לאכול אוכל אסייאתי מאחת מחנויות המזון המהיר שבסביבה. אני לא לוקח הרבה אוכל מכיוון שכבר אכלתי עם המשפחה לא מזמן, אז אני לא כל-כך רעב. תוך כדי הארוחה הלא כל-כך מזינה, אני מבחין בה מביטה בי. "אני יכולה רגע לדבר איתך בצד?" היא שואלת. "כן, בטח!" אני ממהר לענות. כמובן שכולם שקועים באוכל ובשיחות שלהם, שבקושי שמו-לב שהלכנו לדבר בצד. בהתחלה היא דיברה כרגיל, כאילו לא קרה כלום - אני אוהבת את חוש ההומור שלה. היא מצחיקה, והיא תמיד חושבת על דברים שגורמים לי לתהות איך אפשר לחשוב עליהם... יש לה דמיון פרוע. היא ילדה מוכשרת. לא אתפלא אם אשמע עליה מתישהו בעתיד. לפתע היא התעוררה. "אז... בכל מקרה, אתה כבר ראית שהייתי קצת מדוכאת לאחרונה, נכון?"
"כן, שמתי לב," אני עונה בקול קצת רציני ומחכה להמשך ממנה. "טוב, אה... זאת לא ממש אחת הסיבות לזה. כאילו, זה גם... אבל פחות. קיצר, חשוב לי להגיד לך את זה... אתה היחיד שיכול לעזור לי עם זה..." היא משפילה את מבטה. "זה אף פעם לא קרה לי מלפני זה... אני לא יודעת מה לעשות. אכפת לי ממך. אתה חשוב לי. אני חושבת עליך. אני דואגת לך כל פעם שאתה נראה מדוכא או נעלם לי, מנתק קשרים עם כל העולם שמסביב..." היא עוד רגע הולכת לבכות. היא מסתכלת לי בעיניים. "אני לא יודעת מה לעשות. זה הורג אותי. אני מישהי אחרת לידך... מישהי שיותר דומה לעצמי. וטוב לי עם זה. ואני פוחדת להרוס הכל... אני אקבל כל מה שתגיד עכשיו, אבל אני... אוהבת אותך... ולא יודעת מה לעשות... אני מצטערת כל כך..."
היא מתחילה לבכות. אני מחבק אותה חזק. למשך הרבה זמן. ולא מרפה.
"אני יודע," אני עונה כמו דביל. אני משחרר את החיבוק, מייצב אותה מלפני בעזרת אחיזה בכתף שלה, ומסתכל עליה. היא כל כך יפה, גם כשהיא בוכה. "אני... גם. מרגיש אלייך את אותו הדבר," אני אומר. היא מחבקת אותי בחזרה. אני שמח.
חזרנו לחברים שלנו, שעדיין לא סיימו לאכול, והצטרפנו אליהם לפטפוטים. לאחר מכן הסתובבנו עם כולם קצת בקניון. היא הכריחה אותי למדוד כמה כובעים מצחיקים באחת החנויות, והיא ציירה לעצמה שפם עם עיפרון באחת מהחנויות שהיה בהן איפור. זה מה שאני אוהב בה. לא אכפת לה מה שאנשים יחשבו. היא שונה. יש יגידו מוזרה. מיוחדת. אבל לא תמצאו עוד אף-אחת כמוה. יש לה את חוש ההומור שלה, את האופי שלה, השגעונות שלה, הצחוק החמוד הזה שלה, הפרצופים המצחיקים שהיא עושה, היא בן אדם משעשע וכיפי. יש לה השקפות עולם משלה, דרך משלה לחיות את החיים, דרך משלה להתנהג. היא לא דומה לשום דבר שאתם מכירים. היא פשוט כל כך... היא. ובגלל זה אני אוהב אותה.
מתחיל להחשיך וכולם מתחילים להתפזר. החברים שגרים רחוק צריכים ללכת מוקדם בשביל להגיע הביתה בשעה נורמאלית, חלק מהחברים רוצים להתכונן למבחנים, לחלק מהחברים יש ארוחת ערב משפחתית, אורחים ועוד כל מיני סיבות. אני פשוט רציתי קצת להיות מאושר עם עצמי.
ברגע שהגעתי הביתה, כולם היו מאושרים לראות אותי כפי שאף-פעם לא היו. רוקי, הכלב שהלך לנו לאיבוד, היה גם הוא בבית - וישר קפץ עליי כשנכנסתי בדלת. "הוא פשוט הופיע לנו בחצר! היית מאמין?" אמר אבא, מתקשה להאמין גם הוא. אפילו הקולר שקניתי לו פעם, הקולר עם התגית דמוית-העצם והשם שלו עליה, היה נמצא עליו. כל המשפחה בבית. וכולנו מחייכים וצוחקים. אפילו אמא נמצאת. האחים שלי. הכלב. אני ואבא שלי. וכולנו מסתדרים מצויין.
 
אני נכנס לחדר, זורק את הפלאפון על המיטה ומתיישב מול המסך של המחשב בזמן שהוא נדלק. אני מתחבר למסנג'ר ולסקייפ, מדפדף קצת בפייסבוק ומשתעמם מאוד מהר. שנייה לפני שהספקתי ללחוץ על "התחל" ולשחק באחד מהמשחקים שהורדתי לאחרונה, אני מקבל ממנה הודעה במסנג'ר. היא שוב מתנצלת על היום, שוב כותבת דברים מוזרים ומצחיקים. אין על הילדה הזאת. היא הולכת לישון מוקדם כי ממש כואב לה הראש אז אני מאחל לה חלומות מתוקים, והיא כותבת לי את זה: "בזכותך הם באמת יהיו מתוקים." היא בדיוק התנתקה עכשיו, כנראה העדיפה שלא אגיב על זה.
 
 
השעון המעורר. הוא מצלצל כל-כך חזק, שאני קם בבהלה. אני נחרד לגלות את התמונה המשפחתית תלויה על הקיר בחדר שלי, ולידה הכתבה הממוסגרת... הכותרת הלבנה הגדולה המסומנת במסגרת אדומה צועקת אליי. "טרגדיה בכבישים - שתי מכוניות משפחתיות, 9 הרוגים". אני מסרב להאמין. אני קם בקפיצה ויורד מהמיטה, רץ לחדר של אבא ואמא. הוא ריק. אמא לא נמצאת. רוקי, הכלב - החבר הכי טוב שנשאר לי בבית - גם הוא לא כאן. אבא קורע את עצמו בעבודה, מזיע קשה בשביל שנוכל לפחות לקנות שקית אורז. רק שנינו. אני ואבא. אני עוד זוכר את היום ההוא. אמי חולת הסרטן נסעה יחד עם אחי הגדול להביא את אחותי הגדולה, שיר, מהבסיס. הייתה שביתה ברכבת, ותחנת האוטובוס הכי קרובה הייתה במרחק שאחותי לא יכלה לעמוד בו, מכיוון ששברה את הרגל. רוקי ברח יום לאחר-מכן. אחי רק התחיל ללמוד תיאוריה לנהיגה, לכן עדיין לא היה לו תאריך לטסט אפילו. אמא נהגה. "...אחת המכוניות סטתה מהמסלול עקב איבוד שליטה ועברה לצד השני של הכביש..." הכביש היה דו-סיטרי. אני זוכר שזה היה בחדשות. הרבה אנשים, מן הסתם, שמעו על זה. אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת. לא כמו שהיה לי. המכונית של אמא בדיוק חזרה מתיקון אצל יוסי המוסכניק, ככה תמיד קוראים לו. הייתה בעיה עם ההגה, היה מאוד קשה לשלוט על המכונית וכמעט נקלענו לתאונות דרכים מספר פעמים. אבל הוא אמר שהוא תיקן אותה. הוא אפילו עשה סיבוב במכונית יחד איתי ועם אמא, להראות לנו שהכל תקין. חלק מהזמן הוא נהג, חלק מהזמן אמא נהגה. הכל היה בסדר. אבל לא באותו היום. לאחר שאספו את שיר, הם התחילו לנסוע לכיוון הבית... הם היו במרחק של 10 דקות מכאן! רק 10 דקות הפרידו ביני לבין חצי מהמשפחה שלי, חצי מהעולם בו אני חי... מהן 10 דקות לעומת חיים שלמים? אם רק הייתי יכול לרוץ לשם, לעשות משהו...
והיא. היא שאני אוהב. אני לא באמת אמרתי לה את מה שאמרתי, והיא לא אמרה את מה שאמרה. אני החלטתי לוותר עליה מזמן. אני פגעתי בה. ואני לא אהיה מסוגל לשאת במה שהולך לקרות. אבא נאלץ למכור את הבית שלנו עקב המצב הכלכלי הקשה. בקושי יש לנו כסף לאוכל. הוא מאוד מצליח בעבודה. הוא יועץ עסקים... הוא מרים מקומות שבחיים לא שמעתם עליהם. כמו בתי קפה קטנים כאלה שנמצאים בפינת הרחוב ואף אחד לא מכיר אותם. הוא מרים אותם, עוזר להם להצליח ולהתפרסם. לשווק את עצמם נכון. לשפר את התפריט. הרבה מסעדות שאתם מכירים ויש להן שם מצליח, זכו לתהילה בזכות זה שלקחו את אבא שלי לעבוד. אבל זה לא מספיק. 
אם היום היא גרה 10 דקות במכונית ממני, עיר ליד - בעוד כחודשיים אני אגור במרחק של חצי שעה או יותר. אני לא אראה אותה לעיתים קרובות. אני ואבא עוברים לגור רחוק יותר, כנראה באיזור צפוני יותר. נקנה דירה קטנה במחיר זול ונוכל לחיות חיים חדשים. חיים טובים יותר, קלים יותר. ככה ש... למען האמת, אני רוצה במעבר הזה. אני כבר לא מסוגל לדבר איתה כמו פעם... אני עובר תקופה איומה. אני ואבא שלי כל הזמן מתווכחים, החברים שלי שוכחים אותי מאחור. אני חוזר להיות אותו ילד קטן, אומלל ומסכן, חסר הביטחון שהייתי פעם. אני הולך לבקר בבית החולים בקרוב. יש חשד שגם אני חולה, בדיוק כמו אמא שלי... זאת כבר תהיה הבדיקה השנייה שאעבור. בדיקת ווידוי. אני מפחד. ההישגים שלי בלימודים צנחו משמעותית.
והחלטתי לוותר עליה. זה לטובתה, וגם לטובתי. זה לטובת שנינו. אני לא רוצה לפגוע בה... אבל היא תיפגע הרבה יותר אם הדברים יתנהלו בצורה הזאת.
והלילות... הם לא עוזרים לי. הם אף פעם לא. הם תמיד ימצאו דרך יצירתית אחרת להתעלל בי. להראות לי את כל מה שאני רוצה אך לעולם לא אשיג, כל הפנטזיות שלי - ולשבור אותי ברגע שאעז לפקוח את עיני ליום נוסף. להראות לי את כל הפחדים שלי וכמה שהם לא רחוקים מהמציאות, מלהתגשם... אני מנסה לברוח מהם בכל הכוח. אבל אני חוזר מבית הספר מוטש, גם היום. ואני שוב נכנע לכר המזמין, מניח את הראש בשעה קצת מוקדמת, מתחנן בפניהם. בבקשה, תעזבו אותי בשקט... תנו לי מנוחה... לפחות היום...
אבל הם מסרבים לתחנוניי.
 
 
יורד גשם. השמיים כהים היום. המון דפים עפים ברוח... מבחנים נכשלים שלי. ציורים שלה. סיפורים שקראתי, הכרטיס המצוייר עם הכיתוב המקושט שהיא הכינה לי לוולנטיין... שירים שכתבתי... האקורדים, התווים והמילים, כולם עפים ברוח, מטיילים להם ממקום למקום... ואני נמצא בבית הספר, במגרש הכדור-סל בו אני משחק מדי-פעם עם חברים. אבל אני לבד. הסורגים גבוהים יותר ממש שזכרתי; אין מצב שאצליח לטפס החוצה. אני מסתובב, סורק מסביבי את השטח. אין אף אחד. כדור אחד נזרק לעברי, פוגע לי בצד הימני של הראש ומעיף אותי על הרצפה. חבטה כבדה ורועשת מרעידה לי את כל הגוף. אני עומד, או שכבר נשכבתי על הרצפה? אני לא מצליח להתפקס, ועוצם את עיני, פוקח ועוצם שוב. אני לא מבין מה קורה סביבי אבל ברגע שאני חוזר לפוקוס מלא ופותח את העיניים בפעם השלישית, אני רואה את החברים שלי מסביבי. הם מתכופפים ומסתכלים עליי, אך לא נראה שבאמת אכפת להם. אני נאלץ לקום בעצמי, ומבחין בחבורות רבות על גופי. כל החברים שלי. חוץ ממנה. היא נמצאת מחוץ למגרש, אוחזת באצבעותיה העדינות בסורגים. היא נראית כמו אסירה. היא בוכה וצורחת, והלב שלי נקרע לשניים. החברים שלי אומרים לי דברים מרושעים. "תפסיק לחפור לי יא פסיכי," אומר גיל בקולו המוכר, הצרוד תמיד. ברקע אני שומע צחקוקים מצד החברים האחרים. כולם צוחקים עליי. "אתה יודע שאתה בלתי נסבל?" אומרת מיה. אבא שלי מופיע משום-מקום ומצטרף לדבריה, "אתה באמת זוועה."
הרגליים שלי מתחילות להיבלע ברצפת המגרש ולאט-לאט אני צונח פנימה, לתוך הרצפה. היא ממשיכה לבכות ולצרוח, מנסה לנער את הסורגים - אך בכל זאת מנערת רק את עצמה... אך לא כולם הספיקו לנזוף בי עדיין על כמה שאני בן אדם איום. אני לא יכול לעזור לה. היא מתחננת שלא אעזוב אותה לבד. אבל אני מוכרח. זה לטובתה וזה לטובתי, ואני במילא לא מסוגל לעזור לה. אני באמת בן אדם איום... וכבר נבלעתי ברצפת המגרש.
איפה אני? כנראה שחשוך כאן מאוד, כי יש כאן המון אנשים ולכל אחד פנס משלו. גם לי יש פנס. כבר לא כואב לי, וכנראה שהחבורות שלי נעלמו, נרפאו. אני מסתכל סביב ובוחן את הסביבה. זאת מערה? כנראה שלעולם לא אדע. בידי השניה אני מוצא דף הוראות. אני מאיר עליו בעזרת הפנס וקורא בלב. "ברוכים המתים," כתוב שם בכותרת גדולה. קצת חולני מצידם לכתוב כותרת שנשמעת משעשעת. כתובות שם כל מיני שטויות, מה שהצלחתי להבין הוא שאני כבר לא בין החיים. לכל אחד יש פנס, וזוהי הנשמה שלו. על הפנס כתוב מספר הדקות שנשארו לך עד שהסוללה תיגמר. אצלי כתוב המספר 480, מה שאומר שיש ברשותי 8 שעות. ברגע שהפנס שלך מתכבה, כך גם הנשמה שלך. רק אז אתה מת. משמע, אני עדיין לא מת. התפקיד של בעלי הפנסים הוא לתחזק את העולם שנמצא מעלינו. זאת ההזדמנות להושיט יד לאדם שאנחנו חייבים לו, לנקום במי שמגיע לו, הרגע בו אנחנו יכולים להכניס את הצדק שלנו לעולם. אבל אני לא עושה שום דבר. אני לבדי. הדבר היחידי שאני עושה הוא לאחוז בפנס בחוזקה, לשמור עליו... להיזהר מכפתור הכיבוי, ולחפש בעזרתו פרצופים מוכרים. האם ישנו סיכוי שאמצא את אמא, עם הכובע שקנתה שבוע מלפני האסון כדי להסתיר את הגלח, העיניים הירוקות והעמוקות שתמיד מחפשות להרגיע, לאהוב, והנמשים המכסים את פניה, מבליטים את הצבע האדום והבוהק של שיערה? את אחי ואת ספר התיאוריה שנצמד אליו בשבועות האחרונים לחייו, יחד עם ה-3DS שהיה לוקח איתו לכל מקום? את אחותי הגדולה במדי הצבא שלה, הנשק והקוקו האסוף גבוה, מדברת בטלפון עם החבר שלה? או אולי אפילו את רוקי, שאין לי מושג איפה הוא... אולי אמצא כאן חברים חדשים? אתחיל חיים חדשים, כאן במערה? נראה שהמקום הזה עצום יותר ממה שחשבתי. מלפניי אני רואה ילדה קטנה בעלת שיער זהוב, אסוף לשתי קוקיות ופוני בובה. הפנס שלה מעומעם, האור שלו מאוד חלש... הוא מהבהב מספר פעמים, ומתכבה. יחד עם העלמותה של אלומת האור החלשה, נעלמת גם הילדה הקטנה. היא איננה עכשיו.
על הפנס שלי כתוב כעת המספר 412. אני מחליט אולי בכל זאת לעשות טובה קטנה לאנושות לפני שגם הפנס שלי יתכבה. אני מתחיל לרוץ לרחבי המנהרה, וסומך על החוש הפנימי שלי שיוביל אותי למקום הנכון. לאחר זמן-מה של ריצה ברחבי הגיהנום הזה, אני מאיר בעזרת הפנס שלי על תקרת האדמה, שממהרת להתפורר ולפנות לי דרך. אני מזנק למעלה ונאחז באדמה וזוחל החוצה. החבורות שלי חזרו ואני נאנק מכאבים. הפתח באדמה נסגר מאחוריי, ואני ממהר לקום. נשארו לי 397 דקות. אני מתחיל ללכת בסביבה המזוהה. אני רואה אותה נשענת על הסורגים. אני מחוץ למגרש. היא לא רואה אותי, אבל אני שם. היא לא שומעת אותי, אבל אני עדיין שם. אני יודע שכבר ויתרתי, אני לא רוצה אותה איתי... למרות שאני אוהב אותה. אני המשכתי. אבל אני יודע שהיא לא. והיא מנסה להחזיר אותי. היא נשענת על גדר הסורגים בישיבה ורגליים מקופלות. היא מחזיקה את מחברת הציור הענקית שלה מושענת על רגליה, ובידה הימנית עיפרון. המחק שמוט על האדמה הרכה, עליה בקרוב יצמח מחדש הדשא שנעקר בקיץ הלוהט. היא בדיוק סיימה לצייר עכשיו ומתבוננת בתוצאה הגמורה. בציור הייתה ילדה שיושבת בתנוחה דומה לזו שלה, רק שהוא מחבקת את הברכיים שלה ומניחה עליהן את הראש, כנראה מסתירה את פניה בכוונה - שלא יראו שהיא בוכה. הילדה יושבת בחדר שקטן עליה, נשענת על הקיר שממולנו, ונצמדת לקיר השמאלי. היא כמעט מגיעה לתקרה, על-עף שמכווצת בתוך עצמה. היא מאוד גדולה ביחס אליו. הקירות קטנים. חדר שאמור להיות גדול עבור אדם נורמאלי, קטן בשבילה. מימינה, בקיר שממולנו, יש דלת קטנה, אך פרופרציונאלית ביחס לשאר החדר. כתוב עליה "Heaven", אך על הידית תלוי שלט. "Closed". הצל הכבד של הילדה מכסה בעדינות את הקירות, נרתע ממנורה - לא, זה בסה"כ נר קטן שנמס באיטיות על הפמוט שלו, שמחובר לקיר. כמו המנורות הישנות האלה, שאוהבים לשים בסרטי מכשפות. הוא נאבק בחשכה, עושה הכל כדי להעפיל עליה. ישנה מערכת סטריאו הצמודה לקיר השמאלי, נראית עתידנית וחדשנית. בחדר זרוקים המון פריטים - ספר פתוח, תיק, בקבוק לק, משולש פיצה, חולצה... ואפשר להבחין בעיפרון, שנשען על מחברת סקיצות. זהה לזאת שלה. ועליה, מכיוון שהיא מצויירת בקטן, צריך להסתכל היטב כדי להבחין בכך - מצוייר שם אותו ציור בו אני מסתכל כעת. הכל מתחבר. היא זורקת הצידה את המחברת. היא מוציאה מהתיק שלה, בו לא כל-כך הבחנתי מלפני-כן, מחברת שורות קטנה. המחברת ריקה, והיא מתחילה למלא אותה באותו כתב נטוי אך מבולגן, שנראה קישוטי למדיי.
 
"כל פעם מחדש זה קורה. מיד. אני נזכרת בך, למרות כל הניסיונות שלי לשכוח מהקיום שלך. אני עוד זוכרת את היום בו נפגשנו. בסך-הכל הכרנו היכרות שטוחה לחלוטין, קצת צ'אטים ופייסבוק. זוכר את היום ההוא? באתי לבקר את רן, שהיה חולה. כן, כן. זה שיצא מהארון לפני שבוע. הוא תמיד היה ידיד טוב שלי. והוא רצה לדבר איתי בנוגע לזה. אני הייתי הראשונה שידעה מזה. הוא רצה להראות לי סרטון מצחיק ביוטיוב ובדיוק התקשרת אליו בסקייפ. הוא ענה לך ודיברנו שלושתנו. קצת מצאת-חן בעיני, וביקשתי שתוסיף אותי בפייסבוק. הסכמת. אבל לא דיברנו מאז... עד שהתחלתי לפרסם ציורים בפייסבוק, באלבום חדש. שאלת אותי בצ'אט אם אנחנו מכירים ואיך יש לך אותי, אז הזכרתי לך... לא זכרת מי אני בכלל. הוספת אותי בסקייפ ודיברנו קצת. ואז הגיע היום ההוא... אתה דאגת לי. היה לך אכפת ממני, ובאת עד הנה. כדי לוודא שאצא מזה בחיים... מאותו פסיכופט שמאיים לרצוח אותי כבר מספר חודשים. פחדתי לספר להורים שלי. הצעת לבוא יחד איתי לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. אני רצתי עד לתחנת האוטובוס בכיכר כדי לאסוף אותך משם, אך היינו צריכים לחזור לבית שלי. כי ההורים שלי לחצו עליי לספר למה אני יוצאת במזג-אוויר קריר וגשום שכזה, ובסופו של דבר הייתי חייבת לספר להם. הכל. ככה נפגשנו לראשונה. ואני חשבתי שתשנא אותי, שלא תרצה אפילו לשמוע את השם שלי שוב... אחרי הזמן שהייתי עם אבא שלי בחדר, שהוציא ממני כל פיסת מידע אפשרית לגבי מה שקרה - ואתה עם אמא, אחותי והכלב בסלון. הרגשתי מבוכה, התנצלתי עשרות פעמים... זוכר? כל שבוע אני עוברת ליד אותה התחנה פעמיים, ולפעמים מעיפה בה מבט. אני רואה את הדמות שלי, לבושה בבגדי בית-הספר עם כובע צמר ומטריה ביד, רצה וממהרת, מתנשפת, מנופפת אליך לשלום וכמעט מתעלפת על המדרכה. לא היו לי רגשות כלפיך אז, חוץ מקצת הערכה. הסתכלת עליי הרבה ואני ברחתי מהמבטים שלך. חשבתי שאתה עוד אחד מהבנים האלה שיעשו הכל בשביל להשיג חברה. ועוד ביום שלמחרת, כשהוצאתי את רקס לטיול אחר-הצהריים, התקשרת אליי. שאלת אם אני רוצה שנסתובב ביחד מתישהו, ואני עניתי "בטח!", הייתי מופתעת. והרגשתי איך גל חום מתחיל להציף אותי מבפנים, בעיקר באיזור הפנים. בסופו של דבר צירפנו גם את רן, שאיחר באיזו שעה בערך, אז היה לנו קצת זמן להסתובב ביחד, והיה ממש מביך! ובפעם אחרי זה ששוב הזמנת אותי לצאת, אבל רק שנינו... הלכנו לראות סרט, זוכר? זה היה הדייט הראשון שלי. זאת אומרת, אם אתה קורא לזה דייט. אם אתה קורא לזה 'יום ההתעללות בחצילים הבינלאומי' אז גם זה בסדר מבחינתי. לא רציתי ללכת בהתחלה. אבל נהניתי ברמות מטורפות, הלוואי והייתי יכולה לחזור ליום הזה! לא אכפת לי שיום למחרת חטפתי צינון חזק מרוב שהיה קר באותו יום. זה היה שווה את זה. וכל הדברים הקטנים האלה שעשית למעני, אני כל-כך מעריכה אותך. אתה בן אדם שאני מעריצה ואוהבת. יש לך אופי מדהים, חוש הומור, ואתה מקבל אותי כמו שאני. עם כל המוזרויות שלי, שבדרך-כלל מרתיעות אנשים, או גורמות להם לעקם את הפרצוף ולהגיד לי שאני מוזרה. לא שאכפת לי מה שיחשבו. אני נפגעתי מספיק בחיים שלי מהשטויות האלה. אני יודעת שלא היה לך קל... רן סיפר לי הכל. אני מצטערת. זאת לא באשמתו! אל תכעס עליו, בבקשה. אני גם ביקשתי ממנו, אני באמת מצטערת... הוא סיפר לי שאתה מאוד מחבב אותי, שמצאתי-חן בעיניך מאוד. שאמרת שאני יפה, שאני חמודה, שיש לי אופי מדהים. שאתה אוהב את ההומור שלי. שאתה סיפרת לו הכל. ואני לא הרגשתי אליך כלום. ועכשיו אתה המשכת הלאה. אני יודעת את זה. עוד לפני שרן אמר לי לעזוב את זה כי המשכת... ראיתי את זה עליך. ואתה כבר לא מתייחס אליי כמו פעם. זוכר את אותו היום? כן, שוב פעם דיברנו בסקייפ וצחקנו עד בכי ולא שמנו לב שהשעה כבר 1 ומשהו בלילה. אבא שלי דפק בדלת והכריז על כך כדי שאלך לישון, ושנינו היינו בשוק. 'הזמן עובר כשנהנים, הא?' אמרת. ואני צחקתי והסכמתי איתך. הבנתי שאני אוהבת אותך בדיוק שבוע מלפני-כן, כשהזמנתי את כולם אליי הביתה. מיקי הקריאה כמה משפטים שאיזה בחור כתב, איך הוא רוצה את הבחורה שלו, שהיא פרסמה בפייסבוק כי היא אהבה את זה. דרך הפלאפון שלך. ואתה לא הסכמת שבחורה צריכה להתייפייף יותר מדיי בבגדים לא נוחים. אתה חשבת שלפחות תלבש משהו שיהיה נוח לה, ורק אז שתתחשב ביופי. שבחורה לא צריכה להרוג את עצמה בעקבים כדי לגבוה, כי יפה לה כמו שהיא, גם אם היא גמדה. ואני חשבתי לעצמי, 'כמוני.' בחורה לא צריכה למרוח את עצמה בקרמים ובשמים 29 שעות ביממה, כל עוד היא לא עושה ריצות מרתון ומסריחה, זה בסדר מצידך. המינימום. מה שבאמת חשוב לך זה האופי. אתה לא כמו כולם, שם את היופי והאופי על אותו הקו. אמרת המון דברים. וכל פעם שסיימת משפט חייכת אליי. ומצאת-חן בעיני בצורה שאפילו הקיפוד של השכנים שלי במאדים לא יכול לתאר. טוב, לא משנה. אבל יום למחרת אותו השישי בסקייפ, היית ממש שקט. המילים היחידות שכתבת לי היו 'אוקיי, כן, בסדר, טוב, היי, ביי' וזהו. למרות שהיינו אמורים לצאת ביחד בערב. כשעברנו לשיחת קול ממש שתקת. ניסיתי לדבר איתך אבל שוב הכל הסתכם במילה אחת מתוך המאגר. לא שיחקנו ביחד אפילו, הייתי בפיגור של שתי משימות, אתה היית יותר מתקדם ממני. לא חיכית לי כמו פעם. הבנתי שמשהו לא בסדר. בערב צירפת אלינו את רן שהיה מדוכא, ואני צירפתי את מיקי, כי שלישיה זה אף פעם לא טוב. היה כיף, אבל התעלמת ממני רוב הזמן וזה היה ממש כואב. מאז לא חזרת לעצמך. ביום האהבה התחלתי איתך שיחה ונשמעת ממש עצבני. בכל זאת שלחתי לך את מה שהכנתי. ישבתי על זה פאקינג שבוע. ועשיתי את זה בשביל הכיף. עשיתי בשבילך משהו. רן סיפר לי, כמה שזה שימח אותך... אני מצטערת. גרמת לי להבין בשבוע שעבר, אתה וויתרת. אתה המשכת הלאה, אני לא. המצב אפילו לא התהפך! אתה ניסית להגיע אליי ואני נתתי לך בסוף. רק שעכשיו אתה חוסם אותי, ואני ממשיכה, אני מצטערת... כל כך מצטערת... אני אוהבת אותך. אתה הראשון שאי פעם אהבתי. פשוט לא רציתי לאבד אותך. ואני מציקה לך. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, כי זה מגיע לך... הלוואי והיית שומע את כל זה, ולא רק אני והמחברת הזאת שאני מתעללת בה עכשיו, וככה בעקיפין בעצים אומללים. לא רוצה אותך בתור חבר. אני רק רוצה את הידיד הטוב שהיה לי, בחזרה... אני מצטערת."
 
היא עכשיו סוגרת את המחברת. היא מכניסה אותה לתיק ומרימה את מחברת הסקיצות מהאדמה המלוכלכת. היא מעבירה דף ומתחילה לצייר פנים, שיער, וחלק ממש קטן מפלג הגוף העליון. היא מוסיפה לו כנפיים יפות ומרהיבות. זה מלאך. והפנים שלו מוכרות לי... אלו הפנים שלי. היא כותבת בכתב מגושם, כנראה שהיד שלה כבר כואבת - "זוכר שרצית שאצייר אותך כמו שאני רואה אותך, ולא כמו איך שאתה נראה באמת? אז זה בשבילך. באהבה, סופי." ליד השם שלה היא חתמה את החתימה המוכרת שלה, זאת שאפשר למצוא על כל ציור שהיא מסיימת. אמנם זאת רק סקיצה... אבל זה מדהים בעיני. אני עוד זוכר שהיא אמרה לי, "אני לא יודעת לצייר בנים. זה די קשה וקצת מביך... אבל יודע מה? אני גם ככה מנסה ללמוד, אז על הדרך אני מבטיחה שאצייר גם אותך כמו שביקשת!" ואותו חיוך... אני כל כך מצטער, סופי. כל כך מצטער.
היא תולשת את הציור מהמחברת ומקמטת אותו. היא הולכת לקראת השער של המגרש, שנפתח ברגע שהיא מגיעה אליו. היא עוברת דרכו, ואני מזדנב אחריה. המגרש ריק. רק שנינו נמצאים שם. היא הולכת אל אותו המקום בו אני נבלעתי באדמה, מוציאה פנס מהכיס... ונפער בור באדמה. זה לא ייתכן, סופי...? היא משליכה לתוך הבור את הנייר המקומט, ומסובבת את הפנס. הספרה היא 2. נשארו לה 2 דקות... "סופי?" אני קורא לה. היא לא שומעת אותי. אני לא יכול לגעת לה בכתף, היד שלי פשוט עוברת דרכה... מה זה צריך להיות? סופי? מה קרה לך? אני מנסה לחשוב, לפני שיאזול הזמן. אני מנסה להאיר עליה בפנס, ורק אז היא יכולה להבחין בי. נשארה רק דקה אחת. "סופי... אני כל כך מצטער..." אני אומר לה, מנסה שלא לפרוץ בבכי. "מה קורה?" היא שואלת בקול אטום. "אני בסדר גמור!" אני עונה לה ומחייך. "שקרן. אני יודעת שאתה משקר." היא צודקת, "לא, לא! אני בסדר גמור! הכל מצויין!" אני בכל זאת אומר לה, שוב מחייך בהגזמה. "אל תדאגי לי, אני בסדר גמור!" אני אפילו מוסיף צחקוק. "משהו לא בסדר אצלך ואני יודעת את זה. ואני מצטערת. אמרתי לך כבר, אם אתה צריך - תקרא לי! אני אחטיף מכות למי שצריך. אני ארים פונפונים כדי לעודד אותך. אחנוק את מי שצריך עם גרב..." אני נזכר באותו היום בפורים תוך כדי. חיבקתי אותה וניסיתי לעודד אותה. אני זה שהיה בדיכאון בהתחלה, היא נראתה בסדר פחות או יותר... ובשלב מסויים הפסיקה עם ההצגות. ולא יכולתי לעשות כלום עבורה. היא הלכה כל הזמן לדבר עם החברות שלה. החזקתי לה את היד, אבל אני חושב שזה היה מתוך אי-הבנה... היא סימנה לי משהו מוזר עם הידיים שלה, ולא יכולתי לקרוא את הבעת פניה כי הייתה עם משקפי שמש. אז רק ניסיתי לנחש מה רצתה. אבל לא רציתי באמת להחזיק לה את היד. כי אני כבר ויתרתי. "...אני באמת רוצה לעזור לך, אבל אני לא יודעת איך. ואני באמת רוצה שיהיה לך רק טוב..." היא מחייכת עכשיו, ודמעות מתחילות לזלוג על לחייה. אני רוצה להפסיק אותן, אבל לא יכול. "אני מצטערת." החיוך שלה מתרחב. והפנס שהאיר עד לרגע זה על האדמה נכבה, והיא נעלמת יחד עם אותה קרן אור. אני מבין שנכשלתי במה שרציתי לעשות. רציתי להתנצל בפניה. ולא עשיתי זאת. ועכשיו היא איננה. אני מאיר עם הפנס על האדמה, קופץ לתך המערה ומחפש את הנייר המקומט בזמן שהאדמה הפעורה מסגרת מעליי. אני מוצא אותה בסופו של דבר, וממהר לבדוק את המספר על הפנס שלי. 279 דקות נשארו לי. אני רץ ברחבי המנהרה, שוב נותן לחוש שהכיוון המפותח שלי לגרור אותי לאן שצריך. אני מאיר עם הפנס כלפי מעלה ויוצא החוצה. אני מוצא את עצמי במרחק של 2 רחובות מהבית שלי. מספיק קרוב. אני זוחל החוצה ושוב מוצא את עצמי מלא חבורות, שוב מרגיש את הכאב ההוא. כאילו שירו לי חץ בלב והפילו לי לבנה על הראש. אני רואה מרחוק כלב שאני מזהה. רוקי? הוא נובח, ומכונית מתקרבת לקראתו. "רוקי, רק מהכביש!" אני צורח, ממהר לקראתו, בידיעה שהוא במילא לא מבין אותי. והנה הכלב שלי, נדרס לעיני. המכונית נעצרה, וממנה יוצאות 3 דמויות שגם אותן אני מזהה. אותן דמויות שחיפשתי במערה. אמא, אחי ואחותי. אני הולך לקראתם בהיסוס. הם לא יכולים לראות אותי, כמובן. אבל אז אמא מוציאה 3 פנסים מהתיק הקטן שהיה תלוי על הכתף שלה. היא שומטת אותם על הרצפה. איש זר שאינני מכיר יוצא גם הוא מהמכונית. הוא נראה לי מוכר... זה יוסי המוסכניק? הוא התגלח...? הוא נראה כל-כך שונה. אבל זה הוא. והוא דורך על הפנסים, מרסק אותם ברגלו. וגם המשפחה שלי נעלמת. ושוב אני נכשל בלבצע את משימתי. 231 דקות, טיק-טק, טיק-טק. הזמן זז, הוא לא מחכה לאף אחד. נראה שבזבזתי המון זמן בתהיות במנהרה. נורא קשה להתמצא שם, הרי זה כמעט ובלתי אפשרי. הדבר היחידי שיוכל לעזור לך הוא אנשים שתשאל אותם, וחוש כיוון מפותח במיוחד. "אלא אם כן הצלחת להשיג GPS בדרך קסומה ומנצנצת כלשהי," סביר להניח שסופי הייתה מוסיפה. אני ממשיך לרוץ לכיוון הבית, ואין שם אף אחד. אני נכנס לחדר שלי ונשכב על המיטה, עושה צלליות על התקרה בעזרת הפנס והיד. כלב, ציפור, חתול... מה שלא יהיה. משעמם לי כל-כך. אני נרדם לזמן-מה, ומתעורר מזרם חשמלי שעבר בכל הגוף שלי. הפנס...
 
 
ושוב אני קם בבהלה מהמיטה, מרגיש רעד בכל גופי. דמעות בעיניים. זה משתלט עליי, זה שולט בי... אני רוצה למות.
חלומות. מהם בשבילי? אני לא יודע.
אבל אני רוצה לגלות. כי הם מפחידים אותי. הם מחזיקים אותי ער, מחזיקים אותי בכוח... 
מחכים לרגע המתאים להסתער עליי.
הם מאיימים עליי כל יום מחדש, גורמים לי להצטער שאני חי.
שאני לא ישן לנצח.
הם חזקים יותר ממני. הם מכירים את כל החולשות שלי.
הם יודעים בדיוק מה אני הכי רוצה שיקרה... הפנטזיות הכי גדולות שלי, ומנפצים לי את הכל בהסוואה של אשלייה מוחלטת ומחושית כל כך...
הם יודעים ממה אני הכי מפחד. מה הכי מרתיע אותי. איך שאני באמת רואה את הדברים. הם מציגים את זה בפניי ומזכירים לי הכל...
הם יודעים עליי הכל...
הם אחריי.
תמיד.
הם אף פעם לא לצידי...
והם שולטים בי.

 

נכתב על ידי סבתא מאי , 17/3/2012 14:40  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  סבתא מאי

בת: 18




הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , המתמודדים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסבתא מאי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סבתא מאי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ