לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 5

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

האזור האפור - סיפור חדש


אז היי לכל מי שנשאר איתי כאן :)

אז הנה מנסה לי להתחיל סיפור חדש. קוראת לו "האזור האפור" מהרבה בחינות שכבר תבינו בהמשך כשתקראו :)

יש לי מסר ספציפי שאני אנסה להעביר כאן בסיפור. אני מקווה שתקבלו אותו. זה אל הולך להיות כמו הסיפורים הקודמים שלי - פה לרומנטיקה יש פואנטה חשובה. אז אני מקווה שאצליח לבצע את מה שאני רוצה לבצע כאן, ואשמח לפידבק שלכם ולשמוע תגובות מכל הסוגים והמינים!

אז לא אחפור עוד ונתחיל. תהנו!


פרולוג

 

כשהייתי ילדה, הייתי מרשעת.

גדלתי במשפחה מפנקת ואוהבת, שכל מה שהם רצו זה שיהיה לי טוב. חייתי בעולם שבו כולם האמינו שהשמש זורחת לי מהישבן, ונתתי לזה לעלות לי ראש. הייתי הילדה הרעה בכיתה, זאת שמשתלחת בחלשים, זאת שמעליבה את מי שלא התאים לתבנית שבנתה לעצמה למהו בן אדם נורמאלי.

זאת, שבעצם, שנאה את השונה.

עד גיל שלוש-עשרה הייתי חסרת מעצורים. עד שהגיע אירוע מחולל אחד ששינה הכל.

 

היה זה יום שימשי מפתיע באמצע החורף. בזמן שכולם ניצלו את הזמן לצאת החוצה להתרוצץ ולהתרענן מהכיתה החנוקה, אני נשארתי בפנים. לא אהבתי לצאת החוצה יותר מידי; הייתי טיפוס שמעדיף מקומות סגורים. קלסטרופיליה, קראתי לזה.

אני לא הייתי היחידה בכיתה; אִיבִי, ילדה שקטה שסבלה ממני דיי הרבה בשל היותה יפה יותר ממני, עם שיער זהוב מתולתל וזוג עיניים כחולות וגדולות, ישבה בקצה השני וציירה משהו במחברת שלה. היו לה ציורים יפהפיים, וזה רק עיצבן אותי יותר, כי אף אחד לא היה אמור להיות יותר מוכשר ממני, אפילו שהתחום שלי לא היה ציור.

הסתכלתי עליה, מהורהרת. לא היה בי רצון להציק לה היום, וגם זה לא היה היום המתאים להציק. הייתי ילדה מאורגנת אז; היה לי לו"ז לפי ימים את מי אני אאמלל ומתי. ימי שני היו מיועדים ללורה, ילדה שמנמנה עם משקפיים שלא יכולתי לסבול להסתכל עליה מרוב שהיא הייתה מכוערת. ימי שלישי - למישל. היום של איבי היה יום חמישי. זה היה יום רביעי.

נאנחתי, אני זוכרת. החלטתי להניח לנפשה. הסבל שלה יגיע יום למחרת גם ככה.

הבטתי אל מחוץ לחלון, צופה בחברותיי מפטפטות בחצר בזמן שהבנים משחקים כדורגל. החמצתי פנים. מצד אחד רציתי להצטרף אליהם - שנאתי להיות מחוץ לעניינים - אבל מצד שני... שמש. שנאתי שמש.

בעודי מתלבטת מה לעשות, רעש חד ניקב את אוזניי. סובבתי את ראשי בבהלה ועיניי נפערו לרווחה באימה כשראיתי מה קרה.

איבי כבר לא ישבה וציירה לתומה. לא, גופה של איבי התקמר מעל הכסא באופן שבו גבה שכב עליו, וידיה ורגליה נגעו ברצפה. רוק נזל מפיה והיא פרכסה, בעודה בצורת הגשר מעל הכסא, מתוחה באופן לא טבעי.

ליבי דהר בחזי וקמתי מייד ממקומי. ההלכתי לעברה, ידיי רועדות, פחד מהמחזה שלפני מערפל את מחשבותיי. עיניה היפות של איבי היו מלאות דמעות, והיא הסתכלה עלי בתחינה. אבל לא ידעתי מה היא רוצה שאעשה. מה יכולתי לעשות? איך יכולתי לעזור?

התכופפתי מולה לאט לאט כך שהייתי בגובה עיניה. "מה קורה לך?" שאלתי, הפחד גורם לקולי לרעוד.

היא לא יכלה לענות; הרוק מילא את כל חלל הפה שלה. אבל היא כן הצליחה להניד בראשה. מה היא רצתה שאעשה?

ואז קלטתי שאני צריכה לקרוא למישהו, רצוי למורה. אבל פחדתי לעזוב אותה שמא מצבה ידרדר. נשכתי את שפתיי, מנסה להחליט מה לעשות, כשלבסוף החלטתי שאני לא יכולה להתמודד עם המצב הזה בעצמי. "אני כבר באה," אמרתי לה בזמן שהתרוממתי חזרה לרגליי. "אני הולכת לקרוא לגברת רוקסון."

לא חיכיתי לתגובה בזמן שרצתי מחוץ לכיתה, מנסה להפנים את מה שכרגע חוויתי. מצאתי את גברת רוקסון בחדר המורים והסברתי לה את הסיטואציה ביעף. היא קמה מייד ממקומה והלכה איתי לכיתה.

אבל כשהגענו, זה היה מאוחר מידיי. איבי, עדיין מקומרת מעל הכסא, לא זזה יותר, ועיניה, שהיו פעם כחולות ויפהפיות עד שמרוב קנאה רציתי לעקור אותן, הסתכלו באטימות על שום דבר.

 

הייתי צריכה טיפול פסיכולוגי עמוק אחרי שחוויתי את מותה של איבי בצורה שכזאת. זה לא שינה אפילו שהמוות נבע מהתקף אפליפסיה קשה. אף אחד לא ידע שאיבי סבלה מאפליפסיה. אני בטח שלא ידעתי. ולכן סיבת המוות לא באמת שינתה. מה ששינה זה שחזיתי זאת במו עיניי.

כיוון שחייתי בעולם שכולו ורוד לפני שראיתי את איבי שרועה על הכסא ללא רוח חיים, דבר אפל כמו מוות היכה בי חזק. יש שיגידו חזק מידיי אפילו. מהילדה הרעה של הכיתה, מלכת הכיתה המדופלמת, הכלבה שכולם שנאו, הפכתי לילדה שקטה. נחבאתי אל הכלים, לא דיברתי כמעט עם אף אחד, ואף אחד גם לא ניסה לדבר איתי. הייתם מצפים שהילדים יחזירו לי על כל העלבונות שהטחתי בהם לאורך השנים, אבל למעשה הם פשוט השאירו אותי לבד. ובאיזשהו מקום, זה היה יותר גרוע.

בכל לילה היו לי סיוטים על איבי ועל אותו היום. לפעמים, אפילו חלמתי שזו אני במקום איבי כמה פעמים. אחרי המוות של איבי, הבנתי שמוות זה דבר שיכול להגיע גם לי. שגם אני אמות מתישהו, אולי אפילו מוקדם משאני חושבת. כמו שאיבי מתה כילדה בת שלושה-עשרה סך הכל.

ארבע שנים לאחר המקרה, הבנתי שהגיע גם הזמן שלי.

 

לקראת סוף כיתה י"א, התחלתי לראות מטושטש. אף פעם לא היו לי בעיות עיניים לפני כן, ולרוב המשפחה שלי לא היו לקויות ראייה עד גיל שיבה מאוחר. לכן, לא היה ברור מהיכן הגיעה התופעה הזאת.

עדיין, זה משהו שהיה צריך לטפל בו. אז ההורים שלי לקחו אותי לרופא מומחה לרפואת עיניים - רק הטוב ביותר לבת הקטנה שלהם - על מנת לבדוק את המצב. הרופא ביצע בדיקת ראייה שגרתית, ונקבע שאני צריכה משקפיים. לא שזה הפתיע אותי.

אז הוריי רכשו לי שני זוגות משקפיים ובזאת כולנו חשבנו שנגמר הסיפור. עד שבאופן אירוני לחלוטין, באמצע שיעור מתמטיקה, התעלפתי. וכשהתעוררתי, הייתי על אמבולנס לבית החולים.

כי לא רק שהתעלפתי, אלא בזמן שהייתי מחוסר הכרה הגוף שלי לא הפסיק לפרכס.

ההורים שלי היו לחוצים. גם אחותי הגדולה, שהגיעה במיוחד מהאוניברסיטה מרוב דאגה. מצאתי את עצמי מוכנסת לסי.טי, עוברת בדיקות שכללו הרבה יותר מידי דקירות לטעמי, ובסופו של דבר, אישפוז.

התוצאות ניבאו רעות. התגלה לי גידול במוח.

וזה עוד החדשות הטובות. החדשות הרעות? הגידול סרטני בדרגה שלוש. וזה אומר שלא רק שאני עכשיו חולת סרטן, אלא גם לא נותר לי הרבה זמן לחיות.

הרופאים נתנו לי שנה. אני תהיתי אם אפשר פשוט למות וזהו.

אבל ההורים לא הסכימו לשמוע דיבורים כאלה. ולכן, הם החליטו לעשות מעשה. עברנו דירה, הועברתי לתיכון חדש, וככה, מבחינתם, הם פתחו לי דף חדש, פרק חדש, שיסמל את הסוף.

 

מה שהם לא ידעו, שכשאחרי שראיתי את גופתה של איבי, המוות כבר הרגיש כמו חבר קרוב הפורש ידיו אליי ומוכן לקבל אותי בין זרועותיו.

נכתב על ידי , 20/3/2017 16:51  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-23/3/2017 15:33



265,282
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , עבודות יצירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לספיר מספרת הסיפורים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ספיר מספרת הסיפורים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ