לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 5

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

האזור האפור - סיפור חדש


אז היי לכל מי שנשאר איתי כאן :)

אז הנה מנסה לי להתחיל סיפור חדש. קוראת לו "האזור האפור" מהרבה בחינות שכבר תבינו בהמשך כשתקראו :)

יש לי מסר ספציפי שאני אנסה להעביר כאן בסיפור. אני מקווה שתקבלו אותו. זה אל הולך להיות כמו הסיפורים הקודמים שלי - פה לרומנטיקה יש פואנטה חשובה. אז אני מקווה שאצליח לבצע את מה שאני רוצה לבצע כאן, ואשמח לפידבק שלכם ולשמוע תגובות מכל הסוגים והמינים!

אז לא אחפור עוד ונתחיל. תהנו!


פרולוג

 

כשהייתי ילדה, הייתי מרשעת.

גדלתי במשפחה מפנקת ואוהבת, שכל מה שהם רצו זה שיהיה לי טוב. חייתי בעולם שבו כולם האמינו שהשמש זורחת לי מהישבן, ונתתי לזה לעלות לי ראש. הייתי הילדה הרעה בכיתה, זאת שמשתלחת בחלשים, זאת שמעליבה את מי שלא התאים לתבנית שבנתה לעצמה למהו בן אדם נורמאלי.

זאת, שבעצם, שנאה את השונה.

עד גיל שלוש-עשרה הייתי חסרת מעצורים. עד שהגיע אירוע מחולל אחד ששינה הכל.

 

היה זה יום שימשי מפתיע באמצע החורף. בזמן שכולם ניצלו את הזמן לצאת החוצה להתרוצץ ולהתרענן מהכיתה החנוקה, אני נשארתי בפנים. לא אהבתי לצאת החוצה יותר מידי; הייתי טיפוס שמעדיף מקומות סגורים. קלסטרופיליה, קראתי לזה.

אני לא הייתי היחידה בכיתה; אִיבִי, ילדה שקטה שסבלה ממני דיי הרבה בשל היותה יפה יותר ממני, עם שיער זהוב מתולתל וזוג עיניים כחולות וגדולות, ישבה בקצה השני וציירה משהו במחברת שלה. היו לה ציורים יפהפיים, וזה רק עיצבן אותי יותר, כי אף אחד לא היה אמור להיות יותר מוכשר ממני, אפילו שהתחום שלי לא היה ציור.

הסתכלתי עליה, מהורהרת. לא היה בי רצון להציק לה היום, וגם זה לא היה היום המתאים להציק. הייתי ילדה מאורגנת אז; היה לי לו"ז לפי ימים את מי אני אאמלל ומתי. ימי שני היו מיועדים ללורה, ילדה שמנמנה עם משקפיים שלא יכולתי לסבול להסתכל עליה מרוב שהיא הייתה מכוערת. ימי שלישי - למישל. היום של איבי היה יום חמישי. זה היה יום רביעי.

נאנחתי, אני זוכרת. החלטתי להניח לנפשה. הסבל שלה יגיע יום למחרת גם ככה.

הבטתי אל מחוץ לחלון, צופה בחברותיי מפטפטות בחצר בזמן שהבנים משחקים כדורגל. החמצתי פנים. מצד אחד רציתי להצטרף אליהם - שנאתי להיות מחוץ לעניינים - אבל מצד שני... שמש. שנאתי שמש.

בעודי מתלבטת מה לעשות, רעש חד ניקב את אוזניי. סובבתי את ראשי בבהלה ועיניי נפערו לרווחה באימה כשראיתי מה קרה.

איבי כבר לא ישבה וציירה לתומה. לא, גופה של איבי התקמר מעל הכסא באופן שבו גבה שכב עליו, וידיה ורגליה נגעו ברצפה. רוק נזל מפיה והיא פרכסה, בעודה בצורת הגשר מעל הכסא, מתוחה באופן לא טבעי.

ליבי דהר בחזי וקמתי מייד ממקומי. ההלכתי לעברה, ידיי רועדות, פחד מהמחזה שלפני מערפל את מחשבותיי. עיניה היפות של איבי היו מלאות דמעות, והיא הסתכלה עלי בתחינה. אבל לא ידעתי מה היא רוצה שאעשה. מה יכולתי לעשות? איך יכולתי לעזור?

התכופפתי מולה לאט לאט כך שהייתי בגובה עיניה. "מה קורה לך?" שאלתי, הפחד גורם לקולי לרעוד.

היא לא יכלה לענות; הרוק מילא את כל חלל הפה שלה. אבל היא כן הצליחה להניד בראשה. מה היא רצתה שאעשה?

ואז קלטתי שאני צריכה לקרוא למישהו, רצוי למורה. אבל פחדתי לעזוב אותה שמא מצבה ידרדר. נשכתי את שפתיי, מנסה להחליט מה לעשות, כשלבסוף החלטתי שאני לא יכולה להתמודד עם המצב הזה בעצמי. "אני כבר באה," אמרתי לה בזמן שהתרוממתי חזרה לרגליי. "אני הולכת לקרוא לגברת רוקסון."

לא חיכיתי לתגובה בזמן שרצתי מחוץ לכיתה, מנסה להפנים את מה שכרגע חוויתי. מצאתי את גברת רוקסון בחדר המורים והסברתי לה את הסיטואציה ביעף. היא קמה מייד ממקומה והלכה איתי לכיתה.

אבל כשהגענו, זה היה מאוחר מידיי. איבי, עדיין מקומרת מעל הכסא, לא זזה יותר, ועיניה, שהיו פעם כחולות ויפהפיות עד שמרוב קנאה רציתי לעקור אותן, הסתכלו באטימות על שום דבר.

 

הייתי צריכה טיפול פסיכולוגי עמוק אחרי שחוויתי את מותה של איבי בצורה שכזאת. זה לא שינה אפילו שהמוות נבע מהתקף אפליפסיה קשה. אף אחד לא ידע שאיבי סבלה מאפליפסיה. אני בטח שלא ידעתי. ולכן סיבת המוות לא באמת שינתה. מה ששינה זה שחזיתי זאת במו עיניי.

כיוון שחייתי בעולם שכולו ורוד לפני שראיתי את איבי שרועה על הכסא ללא רוח חיים, דבר אפל כמו מוות היכה בי חזק. יש שיגידו חזק מידיי אפילו. מהילדה הרעה של הכיתה, מלכת הכיתה המדופלמת, הכלבה שכולם שנאו, הפכתי לילדה שקטה. נחבאתי אל הכלים, לא דיברתי כמעט עם אף אחד, ואף אחד גם לא ניסה לדבר איתי. הייתם מצפים שהילדים יחזירו לי על כל העלבונות שהטחתי בהם לאורך השנים, אבל למעשה הם פשוט השאירו אותי לבד. ובאיזשהו מקום, זה היה יותר גרוע.

בכל לילה היו לי סיוטים על איבי ועל אותו היום. לפעמים, אפילו חלמתי שזו אני במקום איבי כמה פעמים. אחרי המוות של איבי, הבנתי שמוות זה דבר שיכול להגיע גם לי. שגם אני אמות מתישהו, אולי אפילו מוקדם משאני חושבת. כמו שאיבי מתה כילדה בת שלושה-עשרה סך הכל.

ארבע שנים לאחר המקרה, הבנתי שהגיע גם הזמן שלי.

 

לקראת סוף כיתה י"א, התחלתי לראות מטושטש. אף פעם לא היו לי בעיות עיניים לפני כן, ולרוב המשפחה שלי לא היו לקויות ראייה עד גיל שיבה מאוחר. לכן, לא היה ברור מהיכן הגיעה התופעה הזאת.

עדיין, זה משהו שהיה צריך לטפל בו. אז ההורים שלי לקחו אותי לרופא מומחה לרפואת עיניים - רק הטוב ביותר לבת הקטנה שלהם - על מנת לבדוק את המצב. הרופא ביצע בדיקת ראייה שגרתית, ונקבע שאני צריכה משקפיים. לא שזה הפתיע אותי.

אז הוריי רכשו לי שני זוגות משקפיים ובזאת כולנו חשבנו שנגמר הסיפור. עד שבאופן אירוני לחלוטין, באמצע שיעור מתמטיקה, התעלפתי. וכשהתעוררתי, הייתי על אמבולנס לבית החולים.

כי לא רק שהתעלפתי, אלא בזמן שהייתי מחוסר הכרה הגוף שלי לא הפסיק לפרכס.

ההורים שלי היו לחוצים. גם אחותי הגדולה, שהגיעה במיוחד מהאוניברסיטה מרוב דאגה. מצאתי את עצמי מוכנסת לסי.טי, עוברת בדיקות שכללו הרבה יותר מידי דקירות לטעמי, ובסופו של דבר, אישפוז.

התוצאות ניבאו רעות. התגלה לי גידול במוח.

וזה עוד החדשות הטובות. החדשות הרעות? הגידול סרטני בדרגה שלוש. וזה אומר שלא רק שאני עכשיו חולת סרטן, אלא גם לא נותר לי הרבה זמן לחיות.

הרופאים נתנו לי שנה. אני תהיתי אם אפשר פשוט למות וזהו.

אבל ההורים לא הסכימו לשמוע דיבורים כאלה. ולכן, הם החליטו לעשות מעשה. עברנו דירה, הועברתי לתיכון חדש, וככה, מבחינתם, הם פתחו לי דף חדש, פרק חדש, שיסמל את הסוף.

 

מה שהם לא ידעו, שכשאחרי שראיתי את גופתה של איבי, המוות כבר הרגיש כמו חבר קרוב הפורש ידיו אליי ומוכן לקבל אותי בין זרועותיו.

נכתב על ידי , 20/3/2017 16:51  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-23/3/2017 15:33
 



טוב, אז בואו נתחיל לגלגל עניינים + קטע קצר


אז ככה. החלטתי סופית שאני אחזור לכתוב פה. בשביל שזה יקרה, אני צריכה את העזרה שלכם!

כמה דברים:

 

1) היה היה לי פוטושופ. איננו עוד, אפשר להגיד. אני זקוקה להמלצה על מישהו/מישהו מכם שיעזור לי בהכנת עיצוב חדש לבלוג. התחלה חדשה, עיצוב חדש, נשמע לי בנזונה :)

 

2) אני זקוקה לתמיכה שלכם. מלא מלא זמן לא כתבתי בעברית ואני קצת חלודה. אם אתם רואים איזשהו משפט לא תקני, משהו מוזר בשפה שלי, אל תהססו לתקן אותי.

 

3) הכתיבה שלי השתנתה. אומרת זאת בודאות כי אני השתניתי בשנים האחרונות. הסיפורים שלי יהיו קצת שונים גם ממה שהייתם רגילים אז תתכוננו גם לזה. ושוב - ביקורות בונות מתקבלות בברכה.

 

אז שיהיה לנו בהצלחה אפשר להגיד. ולשם התחלה חדשה ורעננה להלן סיפור קצר שכתבתי לתחרות לפני חודש. הרעיון היה לכתוב את הסיפור בעתיד הקרוב, וכתבתי אותו על משהו שאם היה קורה בעתיד הקרוב, כך הייתי מגיבה. הוא לקוח מחיי האמיתיים (מהעבר הלא ממש רחוק. כמה שבועות, אפילו) ואולי יסביר בקצרה על אחד מכמה הדברים שעברתי בשנים האחרונות.

 

תהנו :)

 


המעבר

 

 

היא לא תיארה לעצמה שתראה אותו במטוס. למעשה, היא לא חשבה שתתקל בו כלל מאז סיום הלימודים. אבל הוא כאן, לא יותר משתי שורות לפניה, יושב עם אוזניות, מאזין למוזיקה בעוצמה צורמת כמו תמיד, כאילו שום דבר לא השתנה. 

בגרון חנוק, היא השפילה מבטה אל הספר בידה. אך עם כל סקרונתה לגבי הסוף של כס הזכוכית, היא לא הצליחה להתרכז; היא מצאה עצמה קוראת את אותה שורה פעם אחר פעם, אף מילה לא מופנמת. 

לאחר שלקחה נשימה עמוקה, היא הכריחה עצמה להסתכל אל מעבר לחלון. אסור היה לה להחטיף מבט אליו. אפילו עכשיו, אחרי חצי שנה, היא צריכה לשים לעצמה גבולות. מפני שברגע שתסתכל, ברגע שתלכוד את שיערו הקצוץ, את הקעקוע על זרועו... 

עם לב דוהר, היא נעצה עיניה בעננים, והופתעה לגלות שלאט-לאט, המטוס החל להנמיך גובה. עיר נחשפה מתחתיה, גורדי השחקים מתמרים ומנצנצים לאור יום. זכרונותיה ממנהטן היו מטושטשים; הפעם אחרונה שבקרה בניו-יורק הייתה לפני שמונה שנים. ועכשיו, כשראתה את הבניינים מתנשאים לגובה, חייכה חיוך קטן לעצמה. 

בניגוד לרצונה, עיניה הובזקו לעברו. היא לא יכלה שלא לתהות אם גם הוא מרגיש בנוסטלגיה שהיא חשה. היא זכרה שהוא סיפר לה שהיה במנהטן לפני כמה שנים. היא זכרה כל דבר שהוא אמר. 

אם היא הייתה יכולה, היא הייתה משכיחה כל זכרון שקשור אליו. 

המטוס נחת לאחר זמן מה, וברגע שפסקו המנועים וניתן היה לצאת, היא קפצה על רגליה, לקחה את תיק הגב, ונדחפה בין האנשים במהירות. אפילו שעבר הרבה זמן מאז ראתה אותו והוא אותה, אפילו שהזמן היה אמור לעשות את שלו, היא לא יכלה לשאת במחשבה שהוא יראה אותה, ידבר איתה. 

כשנכנסה אל נמל התעופה, היא המתינה למזוודה. שיערה הסתיר את פניה במכוון, ואצבעותיה תופפו בעצבנות על מותניה. היא קיוותה שהוא בצד השני של החדר. היא רק רצתה לקחת את מזוודתה ולצאת משם כמה שיותר מהר – 

היא שמעה את שמה, נאמר בקול שהכירה טוב מידי, עמוק ומחוספס. כמו טיפת מים בלב של אוקיינוס, הוא מצא אותה. ובתוך תוכה, למרות שהכריחה את עצמה לחשוב שהיא לא רוצה שהוא יראה אותה כאן, ליבה נשם לרווחה, כמו חזר הביתה לאחר גלות ארוכה. 

לאט-לאט, היא הסתובבה ומצאה אותו מולה, מזוודה לצידו, אוזניות סביב צווארו. עיניו היו פעורות לרווחה בהפתעה, אבל אז חייך חיוך קטן. “לא ראיתי אותך שנים,” אמר, ולתדהמתה, הוא ניגש אליה וחיבקה חזק. 

גרונה ננעל והיא מצאה עצמה מחבקת אותו בחזרה, אוחזת בו ומפחדת לעזוב, שמא הוא יתפוגג ותגלה שהוא היה רק חלום. וכשעזב אותה, אך השאיר ידיו סביבה, היא לא ידעה מה לומר. 

אחרי הכל, מה אומרים לבחור שאהבה והוא בחזרה ריסק לה את הלב? 

נשימתה נעתקה לאור הזכרון של המילים הברוטאליות שלו, והיא פסעה שני צעדים לאחור. “המזוודה שלי...” מלמלה, עיניה נודדות חזרה למסילה. היא לא יכלה להביט בו. לא עכשיו, כשהמילים שלו מהעבר מהדהדות בראשה. 

למזלה, היא זהתה את המזוודה מגיעה. לפני שבכלל הושיטה ידה אליה, הוא אסף אותה ושם אותה לפניה. “בבקשה,” אמר, חיוכו במקומו. 

הוא החל לצעוד לכיוון היציאה, והיא מצאה עצמה הולכת לצידו. עוד הבזק של זיכרון; לא משנה לאן הלך, אנשים תמיד השתרכו אחריו. היא הייתה כמו כולם, הולכת עם העדר אחריו. הוא היה הלב של הכיתה, מרכז העניינים, והיא הייתה כשפוטה אחריו. 

אבל זה היה בעבר. עכשיו, הכל נהיה שונה. 

בדרכם החוצה שררה שתיקה, וברגע שיצאו אל אור היום, היא לא יכלה לשאת בזה יותר. “מה אתה עושה כאן בניו-יורק?” 

הוא הסב מבטו אליה ושניהם נעצרו בשולי הכביש העמוס במוניות. “לא התחשק לי יותר לשמוע הזעקות.” 

היא יכלה להבין; זו אחת הסיבות שהיא באה הנה גם. “זה כבר לא מבצע,” היא נענעה בראשה, נזכרת בפיגועים, בירי הטילים חסר התקדים, בהרס, במוות. “זו מלחמה.” 

הוא משך בכתפיו. “תמיד ידעו שיום יבוא ומלחמה כמו מלחמת העצמאות תחזור על עצמה,” הוא אמר, מחייך חיוך עצוב. “פשוט זה הגיע קצת מוקדם מהצפוי.” 

"גם פה בארצות הברית זה לא חגיגה,” היא העירה, מסתכלת סביבה. האמריקאים נראו לחוצים, מתוחים. אפשר היה להבין אותם; אחרי אין-ספור נסיונות התנקשות בנשיא מדינתם, ואחרי ההצלחה המסגסגת של הנסיון העשירי, כולם לא יכלו שלא להסתכל לאחור בחשש שמישהו ידקור אותם בגב. 

"אבל לפחות פה אין מלחמה,” הוא ציין, ואז לפתע לכד אותה במבט מעט מהוסס אך נחוש. “את ממהרת?” 

ליבה נעצר והיא חשה בפניה נאדמות. “לא.” 

הוא חייך מחדש. “ניקח מונית ביחד. נוכל ללכת לאכול איפשהו, להתעדכן קצת.” 

זה היה מפתה. כל כך מפתה, עד שתשובה חיובית עמדה על שפתיה. אבל אז נזכרה בערב ראש השנה האזרחית. איך שהיא התרגשה שסוף כל סוף, היא הבהירה לו את רגשותיה והוא בתגובה הציעה לה לצאת איתו. 

הוא אסף אותה אז, לקח אותה למסעדה חדשנית. הם הזמינו בקבוק שמפניה, שתו ותוך כדי דיברו. 

הוא נישק אותה בחצות, ברגע שהפעמון צלצל והכריז על שנה אזרחית חדשה. 

ואז, הוא הרס הכל. הוא טען שהוא לא ידע מלכתחילה אם הוא רוצה לצאת איתה בשבילו, או לטובת הכלל. הוא גער בה שדחקה אותו לפינה, ואפילו התרגז כשאמרה שהיא תצטרך לקחת מרחק ממנו בשביל להתגבר עליו ולעבור הלאה. 

וכשהסתכלה עליו עכשיו, כמעט שנה אחרי הדייט ששינה הכל, היא הזדקפה, ובמבט ישיר לתוך עיניו, אמרה, “סליחה, אבל אני צריכה ללכת.” 

והלכה.

נכתב על ידי , 8/3/2017 18:42  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ירדן ב-22/3/2017 16:05
 



לדף הבא
דפים:  

265,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , עבודות יצירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לספיר מספרת הסיפורים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ספיר מספרת הסיפורים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ