לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 15

Skype:  dana.eckstein 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2012

פרק שני


אני בוהה במסך הלבן כבר מספר דקות. עכשיו... מה כותבים? אמורה להיות התחלה רשמית, בה אני מציג את עצמי, או סתם... לכתוב? אני נאנח, משעין את ראשי על ידיי ובמקום לחשוב מה אני אמור לכתוב, אני שוקע לזיכרונות, אבל... רק לזיכרונות בהם היא מופיעה. בתנועה חדה אני מרים את ראשי ומתחיל לכתוב.

אמא שלי מתה מלוקמיה לפני כמה חודשים. חודשיים, ליתר דיוק. אפילו לא הייתה לי ההזדמנות לומר לה שלום. לא הייתה לי הזדמנות בכלל.
אני מתגעגע אליה יותר מכל דבר אחר. היא הייתה הכל בשבילי. תמיד הקשיבה, לא העבירה ביקורת לא נחוצה, דאגה, אהבה. ועכשיו זהו, נגמר.
אין לי אפילו עם מי להיות עצוב.  אבא שלי בעבודה מהבוקר עד הלילה, יש לי מזל אם אני רואה אותו פעם בשבוע. אחותי גדולה ממני באחת עשרה שנים, גרה בניו יורק, יש לה שם דירה ולהקה. היא באה לביקור פעם בשבועיים. אחותי השנייה גדולה ממני בשלוש שנים, היא עכשיו בקולג', גרה במעונות. היא באה מידי פעם, כשיש לה זמן. אני לא רוצה לדבר על זה עם החברים שלי... הם לא יבינו. לא בכיתי מאז אפילו פעם אחת. אני לא מצליח. הדמעות פשוט לא יוצאות.
אני לא אוכל, אלא אם כן מכריחים אותי. אני לא מצליח לישון, אולי רק שלוש-ארבע שעות כל לילה. הציונים שלי מדרדרים, אין לי כוח לכלום. זה נשכח ממני לפעמים, כשאני מבלה עם החברים שלי. אבל אז זה חוזר, ואני רק רוצה לקבור את הראש שלי בכרית ולא להתעורר לעולם. לא להתעורר, בדיוק כמוה.
ואל תמליצו לי ללכת לפסיכולוג. דיברתי על זה עם אבא שלי, הוא אמר שפסיכולוג זה רק אדם שמדבר. זה לא יעזור לכלום. ופשוט המשיך הלאה.
חבר טוב שלי אמר לי לפתוח בלוג. הוא אומר שזה עוזר. שזה מנחם, בצורה מסוימת. אני עדיין לא מרגיש נחמה. אבל מי יודע, אולי זה ישתפר.

בלי להתלבט אני לוחץ על כפתור הפרסום. אני בוהה במשך כמה שניות במילים שכתבתי, וסוגר את המחשב. אני צריך להסיח את דעתי.  אני קם ממקומי, שוטף את קערת המרק והכף, והולך אל הסלון.
אין לי שיעורי בית להיום. אני לא מספיק מרוכז בשביל לנגן בכינור. אני מביט בשעון הקיר שמולי.
איך יכול להיות שכבר חמש? חזרתי הביתה בשלוש.
לפתע הפלאפון שבכיסי מתחיל לצלצל עם השיר המעצבן ההוא של בריטני ספירס.
"כן אמילי?"
"איך ידעת שזו אני?"
"שכחת שלפני כמה חודשים פרצת לי לטלפון ושינית את ההגדרות ככה שכשאת מתקשרת אליי, יש שיר של בריטני ספירס? ולא גילית לי איך לשנות את זה בחזרה?" אני רוטן.
היא צוחקת. "עכשיו נזכרתי. אני צריכה להתקשר אליך יותר, ככה באמת יחשבו שאתה בחורה." היא ממשיכה לצחוק ואני מגלגל עיניים. "בכל מקרה, אני ומיכאל הולכים לבאולינג. רוצה להצטרף?"
"זו שאלה רטורית, אני מקווה. את יודעת שאין לי חיים. ברור שאני מצטרף." אני אומר לה תוך כדי טיפוס במעלה המדרגות אל החדר שלי.
"אני יודעת, אבל שאלתי מתוך נימוס." אני שומע את החיוך שבקולה. "נתראה עוד 10 דקות, נבוא לאסוף אותך." היא מנתקת, ואני נכנס אל חדרי. החדר שלי הוא החדר היחיד בבית שרואים שמישהו גר בו, שהוא לא רק לתצוגה. אומנם גם הוא מסודר, מתוך הרגל, אבל בכל זאת מודבקות על הקירות תמונות שצילמתי, תמונות שלי עם החברים שלי. יש ערמות ספרים בכל פינה, דפי תווים, ועל מדף נמצאות שלושת המצלמות הנוספות שלי, בנוסף לזו שתמיד איתי בתיק. שתיים דיגיטליות והשלישית מקצועית, כמו זו שבתיק שלי. למרות שלמדתי לנגן בכינור כפי שאבי ציפה, אני עדיין רוצה להיות צלם. לפחות אני לא אהיה האכזבה המשפחתית, אחרי שאחותי הגדולה הקימה להקת פאנק. אני אוהב את הלהקה שלה. אבי נוהג להעמיד פנים שהיא לא הבת שלו.
אני פושט את תלבושת האחידה שלי ולובש ג'ינס וחולצת טריקו. אני שונא את תלבושת האחידה של בית הספר. היא נראית כמו התלבושת של בתי הספר הפרטיים מאנגליה או יפן, עם חולצת הכפתורים והעניבה. אני מכניס לכיסי את הפלאפון שלי, אוזניות וארנק.

אני חוזר למטה, ומתיישב על אחת  הספות שבסלון. בעודי מחכה, אני מלטף בהיסח דעת את הטבעת התלויה על חוט, הכרוך סביב צווארי. זו הייתה טבעת הנישואים של אמא שלי. אבא שלי לא רצה לשמור שום דבר שקשור אליה. הוא לא כמוני. הוא עדיף לזרוק הכל, בתקווה שזה ייעלם. את הטבעת הצלחתי להציל. זה הזיכרון שלי ממנה. אני מתעסק בטבעת עד שהפלאפון שלי מצלצל ומקפיץ אותי ממקומי.
"נו כבר, נערה מתבגרת שכמוך, כמה זמן צריך לחכות עד שתסיים להתארגן ותצא?" אני שומע את קולו של מיכאל וצוחק.
"שתוק כבר, אני יוצא." אני מנתק לו, מסתיר שוב את הטבעת מתחת לחולצתי ויוצא מהבית.
"התארגנתי מהר, לא אשמתי שלא התקשרתם להגיד לי לצאת." אני אומר בעודי נכנס למכונית המקרטעת של מיכאל ומתיישב לצד אמילי.
"ברור, מה שתגיד." מיכאל מגחך ומתחיל לנסוע.
"אתם יודעים שאני גרוע בבאולינג. תזכירו לי למה אני כאן?"
"אני חושבת שזה די ברור," אומרת לי אמילי בשעשוע. "מיכאל הרבה יותר טוב ממני. אני צריכה לנצח מישהו כדי להרגיש טוב עם עצמי." היא מחייכת חיוך רחב ואני דוחף אותה קלות.
"אויש, שתקי כבר."

 

"מי נצח אותך? אני ניצחתי אותך. מי ניצח אותך? אני ניצחתי אותך!" אני מכריז בפניי אמילי בדרך הביתה. היא מזעיפה פנים וחובטת בי בעזרת בקבוק ספרייט ריק למחצה.
"אאוץ'..." אני צוחק. "מישהי לא יודעת להפסיד בכבוד."
"כמובן שלא, הרי למה אתה כאן? כדי שאני אנצח אותך. עכשיו הפכת לחסר תועלת!" היא אומרת רק בחצי רצינות וחובטת בי שנית.
"שקט שניכם." מיכאל עוצר ברמזור וחוטף ממנה את הבקבוק. "תתנהגו יפה, ילדים חסרי משמעת שכמותכם."
"ילדים?" אמילי מרימה גבה. "אתה גדול ממני רק בשמונה חודשים."
"וממני בארבעה." אני מוסיף.
"נכון, אבל אני בן שבע עשרה, ואני זה שנוהג. אז שקט." הוא מחייך וממשיך לנסוע.
"מה אתם עושים מחר?" אמילי שואלת אותנו.
"כלום." שנינו משיבים בו זמנית. לאף אחד מאתנו אין באמת הרבה מה לעשות.
"אז אולי נלך לסרט? שמעתי שיצא סרט חדש, אני חושבת שקוראים לו... משחקים נסתרים."
"זה נשמע סרט די אידיוטי." מיכאל אומר בפקפוק.
"ממש לא. זה סרט אימה. אמרו שהוא ממש טוב."
"לי לא אכפת." אני מושך בכתפיי.
"טוב... זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות, אני גם אבוא."
"יש!" היא מחייכת. "בואו נלך להקרנה של חצות. יהיה הכי מפחיד."
"אני בעד." אני ומיכאל שוב אומרים בו זמנית.
"מעולה." היא אומרת, ומיכאל עוצר ליד הכניסה לבית שלי.
"ביי, נתראה מחר." אני יוצא מהמכונית. "אה, ודרך אגב."
"כן?" שניהם שואלים.
"אני ניצחתי אותך." חיוך נמתח על שפתיי ואני טורק את הדלת בדיוק לפני שהארנק של אמילי פוגע בראשי.
אני נכנס הביתה, ומדליק את האור במטבח. אני מעדיף לשבת במטבח בדרך כלל, בגלל קיר הזכוכית והשולחן הגבוה עם כסאות הבר. אני מתיישב על אחד הכיסאות ומדליק את המחשב. הוא עדיין פתוח על אתר הבלוגים, ובקצה המסך מהבהב הסימן: 'יש לך 1 הודעה חדשה.'
אני לוחץ על סימן ההודעה, ורואה שמישהו בכינוי 'סב' שלח לי הודעה. בבלבול אני פותח אותה וקורא את הכתוב.
"היי... אני סבסטיאן. קראתי את הפוסט בבלוג שלך, ו... רק רציתי לומר, שאם תרצה לדבר, אני כאן."
בלי לחשוב אני לוחץ על השב.
"תודה... אני חושב שאני צריך את זה." 

נכתב על ידי , 29/7/2012 15:32  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השרביט- 10 עובדות משעממות עליי


אףאחד לא העביר לי את השרביט, כי, מה לעשות, אני מנודה ישראבלוגית XD אבל היה לי משעמם, אז... לקחתי שרביט לבד. זה חוקי, נכון? תכלס, מה אכפת לי.


 


1. יש סיבה להערכה העצמית הנמוכה-מים-המלח שלי. ההערכה העצמית שלי זה דבר נוראי. אני לא חושבת שאני יפה, למרות שכולם אומרים לי שכן (בלי שאני שואלת), אני לא חושבת שאני מוכשרת, אני לא חושבת שאני כריזמטית (למרות שטוענים שכן), אני לא חושבת שיש לי קסם אישי (למרות שטוענים שכן), כנ"ל לגבי חברותית, מעניינת, מגניבה, אהובה, וכל אלה. הדבר היחיד שאני חושבת שטוב בי, זה שאני חכמה. מותר לי לחשוב שאני חכמה, נכון? אני מקווה שכן. אז... הסיבה. לפני החטיבה, הייתה לי הערכה עצמית נורמלית. לא חשבתי שאני מדהימה, אבל הכרתי ביכולות שלי. אבל כשעליתי לחטיבה, לא הכרתי אף אחד, אבל כל השאר הכירו אחד את השני. ילדה חדשה, לא כמו כולם, שמסרבת "לזרום" עם השאר היא מטרה קלה. אז הציקו לי. וזרקו הערות. מעליבות יותר, מעליבות פחות. נטפלו אליי. אז... כל הדברים האלה, שהמציקים אמרו לי, השתרשו עמוק בפנים. עכשיו לא אכפת לי מה הם אומרים. הם מוזמנים לקפוץ לי ולקפוץ מצוק באותה הזדמנות. אבל כנראה שכשהייתי יותר חלשה... זה השתרש עמוק מידי. ולעקור שורשים זה דבר קשה במיוחד. אז לכל אלה שקוראים לי אטנשן סיקרס, אתם מוזמנים לסתום את הפה. מה כל כך קשה לחשוב שאני באמת מאמינה בדברים האלה, ולא רק רוצה צומי?


 


2. מעולם לא היה לי חבר. בד"כ זה מפתיע אנשים שלמישהי כמעט בת 14 מעולם לא היה חבר. גם מעולם לא יצאתי עם מישהו. ואני לא מקטרת או משהו, לא היה מישהו שרציתי לצאת איתו לדייט, והיחיד שהציע לי היה הסטוקר שלי... שמונה פעמים... אז אני אוותר על התענוג המפוקפק ממילא.


 


3.יש לי נטייה לקחת על עצמי בעיות של אחרים. זו נטייה שגרמה לי ליותר מחצי מהתקפי הדיכאון שהיו לי, כי אני כל הזמן מרגישה אחראית על החברים שלי. אם לחברים שלי יש בעיה, אני מתחננת שהם ייספרו לי, כדי שאוכל לנסות לעזור להם. כי אני לא מסוגלת לעמוד מהצד ולא לעזור. גם אם זו בעיה נוראית, שאין סיכוי שאני אצליח לעזור, אני מבקשת לפחות לנסות. ואז אני מרגישה אחראית עליהם. ואז זה כבד מידי, כל הדברים האלה. אז יש התקף דיכאון. הבנתם את השרשרת?


 


4. את הסיפור הראשון (והגרוע) שלי כתבתי בכיתה ו'. האמת, זה היה יותר לקיחת חלום שהיה לי, לשנות אותו קצת, ולכתוב אותו כסיפור נוראי. אבל הצלחתי לגרום לשתי חברות שלי לא לישון בלילה בגללו, ולאחת לישון עם ההורים שלה. אמממ...אופסי? ואז לא כתבתי שוב עד כיתה ז', ואז התחלתי לכתוב הרבה, למלא מחברות כל השנה כמו שהיה בכיתה ח'.


 


5. החלום השני שלי הוא להיות גיטריסטית. החלום הגדול ביותר שלי הוא להיות סופרת, את זה אתם בטח יודעים. אבל האהבה הכי גדולה שלי אחרי כתיבה, היא מוזיקה. מוזיקה היא הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני אוהבת לשיר, והתחלתי ללמוד לנגן על גיטרה. למרות שהיה לי רק שיעור אחד, בו למדתי לנגן את ההקדמה של smoke on the water (ויונתן הקטן, אבל זה לא הכי מעניין), אני התאהבתי בזה. אם אני אצליח להתמיד בזה, אני מתכננת עוד חודשיים-שלושה לעבור לגיטרה חשמלית. מי יודע, אולי יש לי סיכוי.


 


6. כשזה קשור למוזיקה, יש לי שני מודלים לחיקוי. הראשון, שהוא לא ממש מודל לחיקוי, כי הוא מתופף, הוא ג'יימס סאליבן ז"ל, המתופף לשעבר של להקת אוונג'ד סוונפולד. הוא היה מתופף אגדי, בהתחלה רציתי ללמוד תופים, אבל משיקולים כאלה ואחרים התפשרתי על גיטרה. הוא עדיין נשאר המתופף לו אני סוגדת. והשני הוא, בריאן אלווין היינר ג'וניור, או סינסטר גייטס, הגיטריסט הראשי של אוונג'ד. גם הוא, כמו ג'יימס, אגדי. הוא נבחר ב-2006 לגיטריסט הטוב ביותר, ולהיות כמוהו זו השאיפה הבלתי אפשרית שלי.


 


7. יש כמה אנשים שחושבים, ברצינות או בצחוק, שאני לסבית. וזה לא נכון. אני יכולה להבטיח לכם, שזה לא נכון. נכון, אני קוראת יאוי, אני בעד גייז, אני והחברה הכי טובה שלי מתנהגות כמו זוג, ובמשחקי תפקידים, חלק מהדמויות שלי הן גייז ולסביות. אז? אני יכולה להבטיח לכם שאני סטרייטית, ואם לא, אז בי. לסבית אני כבר לא אהיה. לא שאכפת לי שחושבים שאני לסבית, זה לא מפריע לי, אבל... זה פשוט לא נכון.


 


8. הייתי בחוג אומנות שמונה שנים. מגיל ארבע, בערך. אהבתי את החוג הזה, עד שאני הלכתי לבית ספר אחד, החברות האחרות שלי משם לבית ספר אחר, הן התעלמו ממני, לא הקשיבו, לא היו נחמדות, אז פרשתי. כרגע אני בחיפושים אחרי חוג אומנות אחר, כי אני כל כך מתגעגעת לזה...


 


9. אני רוצה לעשות קצוות ריינבוו ולעשות סייד ליפ, אבל... לא מרשים לי. אפילו לא את כל השיער, רק קצוות או פסים. אני אפילו לא אהיה צריכה לחמצן לפני כי כבר יש לי שיער בהיר. אבל, זה בגדר האסור, אצלנו במשפחה. למרות שאחותי צבעה את השיער כמה וכמה פעמים. נו טוב. וסייד ליפ, לא מרשים לי לחלוטין, אבל בגיל 20 די יהיה קשה להגיד לי מה לעשות, אז עוד שש שנים, סייד ליפ היר איי קם. (ולמה זה מעניין אותכם? זה לא, אבל התחשק לכתוב את זה.)


 


10. הזמן שלקח לי לכתוב את העובדות האלה הוא שלוש שעות וארבעים דקות. מסתבר שקשה לי לכתוב דברים על עצמי. לפחות דברים מעניינים. אז כתבתי את הלא מעניינים.


 


 


אז סלחו לי על בזבוז זמנכם, ויום טוב, שמימיותיי החביבות.


את השרביט אני מעבירה ל-


רקוני (ליאורה)


השממית המנצנצת (שלי)


...


זהו. אני מנודה ישראבלוגית, זוכרים? אין לי למי להעביר XD

נכתב על ידי , 27/7/2012 19:48  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איך שזה לא אמור לקרות- פרק ראשון


פרק ראשון, הידד  אני מקווה שתאהבו .-. ד"א, סליחה אם יש לי טעויות, לא עשיתי הגהה...




"תאכל."

"אני לא רעב."
"אני לא שואלת אותך, תאכל."
אני מגלגל עיניים ונוגס בתפוח. טעמו תפל ואני בקושי מצליח ללעוס. אני בולע בכוח ומביט באמילי בחיוך מאולץ. "הנה. מרוצה?"
היא נועצת בי מבט לא מרוצה, אך לא אומרת דבר. שיערה הבהיר אסוף לצמה ארוכה ועיניה הכהות המלוכסנות מעט נעוצות בי בזעף.
לצידה יושב מיכאל ומשתדל לא לפרוץ בצחוק, לא בהצלחה רבה.
"משהו מצחיק אותך?" היא שואלת ברצינות, ורק גורמת לקול צחוקו לגבור.
"את. עיניים של סינית, שיער של סקנדינבית ונפש של פולנייה. בחיים לא ראיתי דבר כזה!" הוא מכריז וממשיך לצחוק, בעוד אמילי חובטת בו בעזרת קלסר המתמטיקה שלה.
אני נאנח ונשכב לאחור על ספסל העץ בעיניים עצומות.  אני מנסה להתרכז ברעש הרוח כשהיא משחקת בעלוות העץ שמעליי, אך קול צחוקם ודיבורם של שאר התלמידים בחצר מקשה עליי. במקום זאת אני תוחב את האוזניות לאוזניי, ומפעיל שוב את אותו השיר. כבר חודשיים אני שומע את אותו השיר. זה היה השיר האהוב עליה. אני לא מצליח להביא את עצמי ללחוץ על 'העבר שיר.' כשהיא הייתה בחיים, שנאתי את השיר הזה. אבל עכשיו... רק אותו אני
שומע.
"סאל? כדור הארץ לסאל?" מיכאל מנער אותי קלות, ואני פוקח את עיניי.
"מה?"
"אתה לא מגיב. יש עולם מסביב, אתה יודע." אני מתרומם לישיבה והוא מתיישב לצידי, מסדר את משקפיו על אפו.
אני נאנח. "אני יודע. אני לא אוהב את העולם הזה." אני מוציא את האוזניות מאוזניי ותוחב אותן לכיסי. אמילי כורכת את ידה סביב כתפי.
"היא מתה לפני חודשיים, סאל. אני יודעת שזה כואב, אבל אתה צריך להמשיך הלאה. אף פצע לא נרפא אם רק ממשיכים לפתוח אותו מחדש."
אני משעין את ראשי על כתפה. "אני מנסה. אני לא אשם שאני לא טוב בלהשאיר דברים מאחור. אתם מכירים את ההרגשה שאתם רוצים לומר משהו, אבל לא מצליחים להביא את עצמכם לומר אותו?" אני שואל אותם, ושניהם מנידים בראשם. "ככה אני מרגיש כבר חודשיים. ושלושה ימים."
"חשבת על לפתוח בלוג?" מיכאל מציע לי.
"בלוג?" אני שואל בפקפוק קל. "במה זה כבר יעזור?"
"אתה לא באמת מדבר. אף אחד לא מכיר אותך. יש לך זמן לחשוב מה אתה רוצה לכתוב ומה אתה לא. ואתה יכול בכל רגע למחוק את כל מה שכתבת."
אני חושב במשך כמה שניות. זה... זה רעיון טוב, למען האמת. "טוב, אממ, אולי. אפשר להחליף נושא?" אני מבקש בקוצר רוח קל.
"בטח. בוא נעבור לדבר על השיער שלך. תסתפר, אתה נראה כמו בחורה!" אמילי פורעת את שיערי.
"לא, חביבתי, אני נראה כמו בחורה כי יש לי עיניים גדולות, יותר מידי ריסים, אף קטן ושפתיים נשיות. השיער שלי לא תורם הרבה לעניין." אני אומר בשעשוע ומחליק את שיערי למקומו. אמילי לא מספיקה להשיב לי ונשמע הצלצול.
"מה אתם לומדים עכשיו?" היא קמה ומחליקה את חצאית תלבושת האחידה שלה. מיכאל קם אחריה ומסדר את חולצתו המכופתרת.
"כימיה." הוא אומר ותולה את תיקו על כתפו. "מר הרדינג שונא איחורים. חייב לרוץ!" הוא מנופף לשנינו ורץ אל בניין המדעים. אמילי מפנה את מבטה אליי.
"אני צריך ללכת לציור." אני נאנח ואמילי מבליעה חיוך. שנינו יודעים שכשנותנים לי צבעים ומכחול, משהו יסתיים ברע.  "למיס מונטגמרי לא אכפת אם מאחרים."
"טוב, לי יש צרפתית. תיזהר לא להרוג אף אחד עם המכחול." היא צוחקת ורצה אל בניין כיתות י' בעודה מנסה לא להפיל את התיק וערמת ספרי הלימוד שלה על הרצפה.  אני תולה את תיקי על כתפי ומתחיל ללכת לכיוון כיתת אומנות. כל התלמידים כבר נכנסו לכיתות, רק מידי פעם רואים כמה מתלמידי כיתות יב' יושבים בחוץ ומעשנים. קשה לפספס אותם, וכל המורים יודעים על זה, ויודעים איפה הם מעשנים, אבל לא באמת אכפת להם. לאף אחד לא באמת אכפת.
שתי דקות לאחר מכן אני נכנס אל כיתת האומנות, תולה את תיקי על אחד הווים ולובש חלוק. רגע לאחר מכן גברת מונגמרי מופיעה מאחוריי כשבידיה קופסאות עם צבעי מים ואקריליק העומדות ליפול. אני לוקח את הקופסאות מידיה ומניח אותן על השולחן עליו היא מצביעה.
"תודה, סאל." היא נאנחת ומוחה את ידיה בסינרה. "השאר כבר התחילו, אתה יכול להמשיך את הציור שלך מאתמול." היא מצביעה על כן הציור בהיסח דעת וחוזרת למחסן. אני לוקח כמה צבעים על פלטה, הולך אל כן הציור שלי ומסיר את הבד המכסה אותו.  
אני לא צייר טוב. בכלל לא. ניסיתי לצייר משהו עם כמה שפחות פרטים קטנים, אז ציירתי שמים עם כדור פורח מרחף. השמיים אפורים ומעוננים, אבל הכדור פורח צבעוני כמו הקשת. אדום, כחול, צהוב, ירוק, כתום. זה ציור די שמח.
רק עכשיו אני שם לב שלא ציירתי אנשים בכדור הפורח. הוא ריק. אני מתכוון לצייר בו אדם מביט מטה, אך מתחרט ברגע האחרון.
במקום זאת, בקצה הציור, למטה, אני מצייר יד הנשלחת למעלה, אל הכדור, מתחננת לעזרה.

 

"סאל! סאל, חכה לי!" אני נעצר למשמע קולה של אמילי ומרים את ראשי מהספר. היא נעצרת לצידי, מתנשפת ואדומת פנים.

"לא שמעת שקראתי לך?"
"אמממ... רק עכשיו. סליחה, הייתי שקוע בספר." אני מחזיר את הספר לתיקי.
"איפה מיכאל?" אנחנו מתחילים ללכת.
"ריתוק."
"כמה שאני מופתע. מה הוא עשה הפעם?" אני מגחך.
"התווכח עם המורה על הציון שלו בפיזיקה. הוא קיבל נכשל והוא חשב שמגיע לו לפחות מספיק. כפי שהוא תמיד עושה." היא מוציאה סוכרייה על מקל מתיקה, מקלפת ממנה את נייר העטיפה ותוחבת אותה לפיה.
"חכי שניה." אני נעצר, שולף את המצלמה שלי מהתיק, מעביר לפורמט שחור לבן ומצלם את אמילי. היא כבר התרגלה לזה, היא ומיכאל. כל פעם שאני רואה הזדמנות לצילום, אני מצלם, בלי לשאול. לא אכפת להם. אני זוכר שרק התחלתי לצלם בבית הספר, עדיין לא התרגלו לזה. פעם בחור מכיתה י'ב ניגש אליי ושאל אותי, 'ילדה, למה את מצלמת אותי?'
כן, אני מניח שקל להתבלבל.
"תראה לי." היא מציצה בתמונה מאחוריי כתפי. "או, אני אוהבת אותה. אתה יכול לשלוח לי אותה במייל?" אני מבחין שלשונה הפכה לאדומה מצבע המאכל שבסוכרייה.
"כמובן, כמו תמיד." אני מחייך, ומבחין שהגענו אל הרחוב שלי. "טוב, הנה אני הולך לי. נדבר מחר?"
"אין לך ברירה, אז אני מניחה שכן." היא צוחקת. "להת'!" היא הולכת משם ונעלמת בפנייה. אני ממשיך ללכת ברחוב שלי עד שאני נעצר מול בית הבנוי
מלבנים לבנות, גג רעפים כהה, דשא מכוסח בקפידה, עצים ושיחים גזומים ישר ללא רבב. הבית שלי. אני נעצר מול דלת הכניסה, מוציא את המפתח מהאדנית שליד החלון, פותח את הדלת, ונכנס פנימה.
אנשים נוטים להיות מופתעים כשהם רואים את הבית שלנו. בתים של אחרים הם מבולגנים, בדרך כלל. אצלנו, אין אפילו פיסת נייר שלא במקומה. זה די מפחיד לפעמים, שהכל מסודר ומדוייק. אני התרגלתי. כמו תמיד, אני לבד בבית.
אני הולך למטבח, מוציא מרק שהכנתי אתמול, שופך אותו לסיר ומעמיד אותו על הכיריים. בעודו מתחמם, אני מביט בכתמי האור והצל שיוצרים השמש והעץ העומד לפניה. בבית שלנו, כל הקיר המזרחי עשוי זכוכית, ומשקיף אל השדות שמאחוריי בשכונה הזו. אני שוקע בכתמי האור והצל, והדבר היחיד שמעיר אותי ממחשבותיי הוא קולו של המרק הגולש אל הכיריים.
אני אוכל בעודי מדליק את המחשב הנייד שלי, ופותח את האינטרנט. לאחר כמה דקות של מחשבה, אני כותב שתי מילים בשורת החיפוש.
'פתיחת בלוג.'

נכתב על ידי , 24/7/2012 02:11  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

8,765
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDefectio אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Defectio ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ