לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 15

Skype:  dana.eckstein 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2012

לא יכולה לסרב


השפעתו עליי הייתה כהשפעתו של חלילן על נחש קוברה. מילותיו היו לי כאוויר לנשימה, עוזרות לי לשרוד, אך הורגות אותי בו בזמן. לא ידעתי מה הוא לא, לא ידעתי מה היא התנגדות לדבריו. כל פעם שרצה ממני דבר מה, קרב אליי בשקט, אחז בעדינות בסנטרי והיישיר אליי מבט בעיניו הכחולות והנוצצות כקריסטל. הוא לחש באוזני, קולו מתוק וערב לאוזניי, אנא איזבל, לחש לי, אני צריך שתעשי בשבילי דבר מה. האם תסכימי לעזור, איזבל שלי?
והסכמתי. זו אפילו לא הייתה שאלה. לו אמר לי לרקוד, רגליי החלו לזוז מעצמן. לו אמר לי לנגן, ידי הייתה נשלחת אל הכינור במהירות. לו אמר לי לרצוח, בשניות ספורות הופיע הסכין בידי. ולא חשבתי לסרב. האפשרות להתנגד אפילו לא הופיעה לרגע אחד במחשבותיי. כל מה שידעתי היה שכל דבר שייבקש, תהיה פקודתי. נשימתי נעתקה כל זמן אשר חשבתי על האכזבה שאולי אגרום לו אם רק אמרה את פיו. הוא היה כמו אל בשבילי, כוח עליון שאין לערער עליו.
אך כאשר הגיע סופו, לא הבנתי מדוע. לא הבנתי מדוע היה חשוב לי לרצות את הבחור שחור השיער בעל עיניי הקריסטל. הרי לא היה הוא יותר מאשר קליפה ריקה.  
נכתב על ידי , 27/5/2012 16:31  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוא לא חזר


ניסיתי לכתוב את הקטע הזה אתמול, שלוש פעמים. כל פעם נסגר לי האינטרנט, אז בסוף צרחתי עליו, fuck this shit. הוא נכבה. היום הוא חזר לחיים, והרי הקטע. 
כתבתי אותו בהשראת הצגה שראיתי בבית ספר.

אני יודעת שלא יצא טוב הפעם, באמת, אבל התחשק לי לכתוב את זה. מבקשת את סליחתכם.

 


 

אני מתעוררת בבהלה, רועדת ושטופת זיעה. החלום נגמר. נעלם. המפלצת לא תחזור, היא נעלמה עם הסיוט.
לפתע, נשמע קול ניפוץ, חבטה, וצרחה קצרה שנקטעת במהירות. אני קמה ממיטתי, ויוצאת מהחדר ברגליים יחפות. אני לא מספיקה לחצות את המסדרון המוביל אל חדר הוריי, ואבי עולה במדרגות, לוקח את ידי ומוביל אותי במהירות חזרה לחדרי. שיערו פרוע, עיניו מבועתות וחולצתו מוכתמת באדום. הוא סוגר אחריו את הדלת בשקט, וכורע ברך לפני.
"אנה," הוא אוחז בידי. "תסתכלי עליי. אני צריך שתבטיחי לי שתישארי כאן, מתחת למיטה, ולא תוציאי הגה. אל תדברי עד שאחזור. בסדר? אל תשמיעי קול עד שאחזור לקחת אותך! את מבינה?" הוא מביט בי בעיניו האפורות הגדולות, שתמיד אמרתי שנראות כאילו נכלא בהן הוריקן. 
אני מהנהנת. מה קורה לאבא? מה קרה?
"אבא, מה קרה?" אני שואלת בקול חלוש.
"כלום. הכל בסדר. אני הולך, ואחזור עוד מעט." הוא נושק ללחיי, ויוצא מהחדר. ואני, כמו שביקש, זוחלת אל מתחת למיטה, ולא מוציאה הגה. כל הלילה אני שוכבת שם, בחשכה, ומחכה שאבא יחזור.
הוא לא חזר. 

 

כעבור 11 שנים

 

אני יושבת ליד השולחן בכיתה, משרבטת במחברת שלי. אני רגילה לא להקשיב בשיעורים. נשארות כמה דקות, כשהמורה אומרת את המילים שתמיד ייגרמו להמולה בכיתה.
"היום מצטרף אלינו ילד חדש."
את ההמשך אני כבר לא שומעת בגלל הרעש. לאחר כמה שניות, הדלת נפתחת. בפתח עומד נער נאה וגבוה קצת יותר מידי, עם שיער חום כהה שנופל על עיניו. הבנות מתחילות להתלחש, והבנים ממרפקים אחד את השני. 
המורה מניחה יד על כתפו. "זה דניאל. הוא ייצטרף לכיתה שלנו מהיום. אני בטוחה שתקבלו אותו יפה." היא נועצת בנו מבט, והצלצול נשמע. היא אומרת לדניאל היכן יישב, ויוצאת מהכיתה. כולם ממהרים לקום ולדבר איתו, ואני, כמובן, נשארת לשבת במקומי. אני חוזרת לצייר במחברת, עד שקול נשמע לידי.
"שלום."
אני מרימה את עיניי, ומולי עומד דניאל. מה הוא רוצה? יש הרבה בנות חנפניות שיירצו להתחבר איתו, שיניח לי.
"איך קוראים לך?"
"נו, תעני לו." נשמע קול מקניט. לידו נעמד דין, שמצא את מטרתו בתיכון- להציק לי. "הוא שאל איך קוראים לך, תעני לו.  למה את לא עונה לו? זה בגלל שאת אילמת?" משתררת דממה. מציקים לי הרבה, זה נכון. אבל זו הפעם הראשונה שמישהו העז להעלות את הנושא הזה.
אני לא באמת אילמת. מבחינה אנטומית, אני יכולה לדבר. אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לדבר מאז שאבי אמר לי להיות בשקט עד שיחזור, ולא חזר. לא דיברתי מאז שהייתי בת חמש. לא אכפת לי ממה שאומרים עליי. אבל זו... זו כבר אכזריות.  
דניאל מביט בי במבוכה, אבל אני מתעלמת ממנו. דמעות זעם מתנוצצות בעיניי, ודין מחייך את חיוכו הזחוח והתמידי. ורק בגלל החיוך הזה, אני מרימה את ידי, וסוטרת ללחיו חזק ככל יכולתי. וזה חזק.
הכל שקט. אף אחד לא מעיז להרים יד על דין. אני הראשונה, וכנראה האחרונה. חיוכו נמחק אט אט מפניו, ואת מקומו תופס כעס. הוא מתעלם מהעובדה שאנחנו באמצע בית הספר, ודוחף אותי. אני פוגעת בשולחן, והכל מחשיך.

"אנה? אנה! תתעוררי!" משהו רטוב וקר נשפך עליי, ואני פוקחת עיניים. מעליי רוכן דניאל, כוס מים ריקה בידו, וסביבו עומדים עוד כמה ילדים מהכיתה. פניי ובגדיי ספוגים במים, וקווצות משיערי הבהיר דבקו לפניי. עכשיו, כשהוא קרוב ומביט בי בדאגה, אני יכולה להבחין שעיניו אפורות.
כאילו נכלא בהן הוריקן.
ואז, לראשונה מזה 11 שנים, המילים מוצאות את דרכן אל שפתיי. 
"א...אתה חזרת."  

נכתב על ידי , 25/5/2012 11:12  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מילותיי האחרונות


את הקטע הזה כתבתי לפני כמה ימים. למרות שהוא עצוב, ואמרתי שאני אעשה הפסקה מעצוב, אתם תסלחו לי... נכון? .__.


 

אפשר לראות מכאן את כל ניו יורק, מקצה גורד השחקים. את המכוניות המהירות. שלטי הפרסומת המוארים. האנשים הקטנים הללו. חסרי חשיבות, מה תפקידם בחיים? מה הם כבר יעשו? לא משנה מה הם יעשו. לא משנה כמה ייתאמצו, אי אפשר למנוע את הקץ. את המוות. גם לא לדחות אותו לנצח. בסוף הוא יגיע, שקט כמו רוח קלה. וייקח אותם, ייקרע אותם מכל מה שהכירו. לנצח נצחים. 
אני לוקח נשימה עמוקה ורועדת, האוויר הקר מקפיא את גרוני וראותיי. אני עומד על קצה הבניין הגבוה הזה, צעד אחד קדימה ואני נופל אל מותי. אבל זה לא משנה. אפילו לא קצת. 
אני מוציא את הפלאפון מכיס מעילי, ומתקשר אל האדם הראשון ברשימת אנשי הקשר שלי, ג'ני, אחותי. לא פגשתי אותה 12 שנים, מאז גיל 14. בצליל המעיד על שיחה ממתינה מצפצף באוזני. כמה צפוי. אני מחייג אל המספר השני והאחרון. הפעם עונים לי.
"ג'יימס?"
 "ריק. היי. אני צריך להגיד לך משהו. רק רציתי  לומר-" 
"אה, ג'יימס, היי. אני אדבר איתך אחר כך, בסדר?" אני שומע קולות של מוזיקה ודיבורים ברקע. "אני מאוד עסוק." הוא אומר במהירות, ומנתק. צליל הניתוק ממלא את מחשבותיי. 
האנשים היחידים שיש לי בעולם, גם הם לא מוצאים זמן לומר לי מילה אחרונה.
אני מבין אותם.
אני מניח את הטלפון על הרצפה לצידי, ומתקרב אל קצה הגג.
"אני לא רוצה למות." אני לוחש בקושי. "אל תתנו לי למות."
צופרי מכוניות. רעש. אך דבר לא קורה.
אני עוצם את עיניי, פורש את ידיי, וצונח אל מותי. 

נכתב על ידי , 20/5/2012 20:01  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,374
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDefectio אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Defectio ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ