ככה זה,
כשהנשקים הופכים לחסרי תועלת, מתחילים להרוס את הדברים היפים. |
| 6/2013
יודעת למה יש לך כזו הרגשה רעה?
למה יש לך כתם שחור בלב, שאת מנסה לגרד, ולשפשף, ולטייח, והוא רק חוזר ונגלה שוב ושוב?
כי זו את.
זה
לא כתם, לא לכלוך, לא דבר שניתן להסתיר, להסיר או כל דבר שכזה. זה חלק
ממך, ויש לו תקופות כאלה, שפתאום מתחשק לו להופיע שוב ולמרר את חייך.
הו, לו רק היית בגיל המתאים! בין כל הגברים בעיר היית מסתובבת, לא מפספסת אף לא אחד.
לא
בוגדת, לעולם לא. שניים בו זמנית? לא היה ולא יהיה. אך כאשר זה לא בו
זמנית, מאחד לשני את מקפצת ועוברת, בסיבובים מהירים מידי לעין אנושית.
כל
אלה שהיו מכירים אותך, היו אומרים, אבל היא? נערה חסודה, עורה דבש חלב,
שיערה זהוב גלים, תמירה וחייכנית. אולי משחקת קצת בלבבות של מסכנים, אבל לא
בכוונה, תמיד יוצא לה ככה, בטעות. חסודה היא, הלא כן?
חסודה? חסודה בתחת שלי.
כרגע
עוד צעירה את, ויש עיקרון שלא חוצים. עד הגיל המתאים, אפילו לא חושבים על
זה, את אפילו לא רוצה. אבל כשתתבגרי? הו, יקירתי, אהובתי, אין עוד מילים
לתאר כיצד ייראו חייך אז.
למה אני יושבת וכותבת לך את המילים הללו, נערתי? בכדי להבהיר לך? להבהיר לי? למי מאיתנו אני מדברת בכלל?
ורק דבר אחד עוד נותר לומר לך,
אם תמשיכי להסתובב עם פטיש ולנפץ לבבות, לא יישאר אף לא אחד. יודעת למה?
כי את שלך ניפצת ממזמן.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
