לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 15

Skype:  dana.eckstein 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

הוא עושה את זה לפעמים


אני מביטה בשעון. למה הדקות חולפות באיטיות שכזו? אמא תמיד אמרה שכאשר תסתכל על סיר שעומד על הכריים, המים לעולם לא יירתחו. זה לא נראה לי הגיוני, ובהחלט לא ניתן ליישום. ולכן, אני ממשיכה להביט בשעון בציפייה, עד ששבעה צלצולים מבשרים על השעה. הגיע הזמן להתחיל להתארגן.
אני קמה במהירות מהכורסה המרופטת שלי, שלא תואמת לאף רהיט בחדר. אולי רק לאחד הווילונות. אני נכנסת למקלחת, נותנת לבגדים לנשור על המרצפות, נותנת מכה קלה לברז בכדי שיתחיל לעבוד, וצווחת בהפתעה כשהמים הקרים ניתזים על עורי. הם מתחממים לבסוף, ואני מתקלחת במשך זמן רב, שוטפת את כל דאגות היום, במערבולת קטנה שנשטפת לביוב.
המים מטפטפים על רצפת הפרקט משיערי הבלונדיני הארוך בעודי מחפשת מייבש שיער בשידה הרחבה הניצבת בחדרי. המגירות מבולגנות, מזכרות, מכשירים שונים ושטויות נוסטלגיות הושלכו באי סדר. אני אסדר את המקום הזה יום אחד... כן בטח. זה לא אמין אפילו בתוך הראש שלי.
הא! הנה הוא, לכל הרוחות!
אני שולפת במשיכה חזקה את מייבש השיער מתחתית המגירה, סוגרת אותה בטריקה, ומחברת את המכשיר לתקע שלצד מיטתי. לא השתמשתי בו כבר זמן רב, למרות הפלאים שעשה בשיערי. מעולם לא הייתה לי סבלנות רבה להשקיע במחלפותיי הארוכות שהסתדרו בתלתלים מעצמן, אך היום... היום הוא יום מיוחד. למרות אישיותי התזזיתית, אני יושבת במשך זמן רב, מלפפת שיער סביב אצבעותיי ומייבשת אותו, עד שגולש בתלתלים רכים על גבי.
השעה כבר לאחר שמונה. משכתי את הזמן יותר מן הצפוי.
אני מכבה את המייבש, ניגשת לארון, ומסירה מהקולב שמלה אשר בחרתי מבעוד מועד. כשאני לובשת אותה, נצוציה מחזירים את אורה הבהיר של נורת הפלורסנט, והבד הדקיק ממנו עשויה נצמד לגופי ומדגיש את חמוקיי בעדינות.
אני מביטה במראה בעודי עונדת עגיליי יהלום, סוקרת את בבואתי התמירה הנעולה בנעלי עקב, ולרגע אחד, לשנייה אחת, אני נראית לעצמי כסינדרלה בשמלת הנשף שלה, עומדת בחדרה הרעוע והמיושן, בדרכה אל הלילה לו חיכתה יותר מכל.
כשתמונה זו עוד במחשבותיי, אני יוצאת מהדירה, בדרכי אליו.

אני נוקשת על הדלת בעדינות, ומחכה בסבלנות שייפתח. תמיד לוקח לו זמן. אני בוחנת את הסביבה, את הטפט המתקלף שעל הקירות, הנורה המהבהבת בקצה המסדרון. סביבה מוכרת, ביתית כמעט, באופן עצוב למדי.
קרקוש מנעול, והדלת נפתחת בחריקה. והנה הוא עומד לפני, מעלה חיוך על שפתיי האדומות בניגוד לרצוני. גבוה ממני על אף נעלי העקב, שיערו פרוע בתלתלים רכים וכהים, זיפים מעטרים את לסתו המרובעת. עיניו הירוקות עייפות מעט, תחתוני הבוקסר הרחבים שלו מאיימים להחליק ממותניו ולהישמט לרצפה.
"כבר חשבתי שלא תגיעי." קולו המחוספס מעביר בי צמרמורות נעימות.
"אמרתי שאגיע. האם אי פעם שיקרתי לך?"
הוא מתעלם משאלתי, כנראה לא שם לב אליה. זה קורה לפעמים. "מה זו השמלה המטופשת הזו?" הוא מרים גבה תוהה. "מה את, איזה דוגמנית צמרת?" הוא מגחך בשקט. אני פוצה את פי בכדי לומר משהו, להגן על עצמי, אך הוא כבר ממשיך. "לא משנה כבר. רק לוודא, זה עדיין מאתיים לשעה, נכון?"
אני מהנהנת בשתיקה.
"את מעדיפה שאני אשלם לך עכשיו או אחרי זה?" הוא מגרד את חזו, קול הציפורניים על עורו מוציא אותי מריכוז.
"אה..." אני ממלמלת. "אחרי זה יהיה בסדר."
"סגרנו. כנסי." הוא מפנה את מפתן הדלת, ואני נכנסת בתקתוק נעלי עקב, שלא עומדת להיוותר על רגלי עוד זמן רב.

הייתי בדירה הזו כבר עשרות פעמים.
הוא מעולם לא טרח לשאול לשמי.
נדמה לי שיצא סביר
כן, אפשר לקרוא לזה סביר

אגב, השם הוא זמני, פשוט לא היה לי משהו טוב יותר... אם למישהו יש הצעה, אני יותר מאשמח לשמוע.
נכתב על ידי , 12/7/2014 01:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDefectio אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Defectio ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ