לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים לדובי קוטב


Avatarכינוי: 

בת: 16

Skype:  dana.eckstein 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2015

השמיים הריקים שמעליי


הכרתי פעם מישהי. ילדה חמודה, נמוכה מידי לגילה. לא שאני באמת יודע מה הוא גילה האמיתי, אך היא נראית בת שבע לכל היותר, שיערה זהוב, זוהר, ועיניה טובות. יש לה סיפור שמח-עצוב. זו הדרך היחידה לתאר אותו, אתם מבינים?

זה היה יום עצוב. מצד שני, זה בטוח היה יום שמח בשביל מישהו אחר על הגלובוס.
הילדה הלכה בשביל, רגליה יחפות, תרמיל חדש ולבן מקפץ על גבה. היא שמעה את קול הבכי, אך לא הצליחה לאתר מהיכן הגיע. בכל זאת, מעט קשה להבחין בדברים בחשכה שכזו. לבסוף, לאחר שיטוט ארוך בפארק הנטוש, היא מצאה אותה. בחורה צעירה. לא יפה, אך לא מכוערת. מעט עודף משקל, קעקוע של לב על הכתף. לא היית מסתכל עליה פעמיים לו היית עובר מולה ברחוב.
היא ניגשה אליה, התיישבה לידה על הספסל, וחיכתה עד שתבחין בה. זה לקח כמה שניות מייאשות, אך לבסוף, הרימה האישה את ראשה והביטה בקטנה. ניכר היה שהיא תוהה כיצד להגיב, או מה לומר. גם אני הייתי תוהה לו הייתה מתיישבת לידי ילדה, ככה סתם.
"את רוצה משאלה?" שאלה את הבחורה, קולה כקול משב בפעמוני רוח.
"משאלה?" היא נראתה מבולבלת, ובצדק. לא בכל יום מוצעת לך סתם כך משאלה, לפחות לא באיזור שלנו. זה לא מקובל.
הקטנה הנהנה, ופתחה את תיקה, ותחבה את ידה פנימה, עוברת על תכולתו. לאחר מספר שניות של חיפוש, שלפה בניצחון כדור קטן ומואר, אורו מטיל צללים דרמטיים על פניהן של הבנות וגורם לירח להחוויר לצידו בתבוסה וייאוש.
האישה הצעירה מחתה את הדמעות מעיניה המשתאות, ומשכה באפה. "מעולם לא ראיתי משאלה," לחשה בתדהמה. "רק בספרים."
הילדה הניחה את המשאלה הזוהרת בידה, צבעה כצבע שיערה, וקמה על רגליה.
"השתמשי בה בחוכמה." חייכה חיוך עדין, והחלה לצעוד במורד השביל, התרמיל מטלטל על גבה, שיערה זוהר, ועיניה טובות, מותירה את הצעירה המשתוממת מאחור, מחבקת את המשאלה אל ליבה.
ובינתיים, בצידו השני של הגלובוס, שכבתי אני על הדשא, וספרתי כוכבים כהרגלי. כל לילה אני סופר אותם. והלילה, נעלם לי כוכב.

זה היה יום עצוב. אך כמובן, אני משוכנע כי זה היה יום שמח עבור מישהו אחר בעולם.
הילדה הלכה ברחוב הריק, רגליה מלוכלכות מעט, תרמיל מרופט תלוי על כתפה. הפעם לא היה קול בכי, ולפעמים זה קשה יותר ככה. קשה למצוא אותם, היא תמיד מסבירה. אבל היא תמיד מוצאת. גם עכשיו, היא מצאה את הגבר הצעיר שכוב על הספסל ומביט בשמים המעוננים, עניבתו משוחררת ושרווליו מופשלים. יש כתם קטנטן של רוטב על צווארונו. היא מתיישבת על קצה הספסל, רגליה מתנדנדות מעל הרצפה, קצרות מידי בכדי להיות יציבות כראוי.
הבחור הרים את ראשו, עיניו עייפות. "כן?" שאל בקול חד-גוני.
"תרצה משאלה?" היא שאלה את שאלתה הקבועה, תוחבת קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה.
"משאלה. מצחיק. ילדה, את לא אמורה להסתובב פה לבד. זה לא מקום בשבילך."
במקום לומר משהו נוסף, הרימה את תיקה במאמץ קל, והכניסה את ידה הקטנה לתוכו. לאחר שניות מועטות, הוציאה ממנו אבן חן יפהפייה בצורת כוכב, קצותיה משוננים. היא זהרה בעדינות, אור הירח החיוור משתקף בה, קרני אור שבורות ומנופצות. היא הניחה את אבן החן בידו של הגבר המופתע, וקפצה חזרה על רגליה, רוכסת את תיקה.
"בהצלחה לך." אמרה לו בחיוך קטן, שלא הגיע עד עיניה, והשאירה אותו במבט מלא תימהון, בדרכה אל המטרה הבאה.
ובאותו הזמן, בצידו השני של הגלובוס, השתרעתי אני על הדשא, ותהיתי מדוע כל לילה מתמעטים הכוכבים בשמי הלילה מעליי.

זה לא היה יום עצוב, אם להיות כן. וגם לא יום שמח. יש ימים כאלה, שפשוט חולפים ללא תחושה. אבל כמובן, אני בטוח שבאיזשהו מקום בעולם, היה מישהו עצוב, והיה מישהו שמח. ככה זה תמיד.
הילדה גררה את רגליה במורד הסמטה, שיערה מבולגן ועיגולים שחורים מתנוססים תחת עיניה.
אם נשמע קול, היא לא הבחינה בו. לא מרוכזת או עירנית מספיק כדי לשמוע, גם אם היה קיים.
לבסוף מצאה את מטרתה, ישוב על שמיכה משובצת ליד הקיר בקצה הסמטה. שיערו מדובלל, פניו קמוטות, אך חיוך התפשט על שפתיו הסדוקות.
היא קרסה לצידו, תיקה כבר שחור לאחר גרירה ממושכת על מדרכות מלוכלכות ואדמה בוצית.
"אדוני... משאלה?" היא הציעה, קולה רועד ובקושי נשמע. היא כבר לא מחכה לתשובה, נאבקת מעט ברוכסן השבור של ילקוטה עד שמשתחרר, וחושף את תכולתו של התיק. היא הוציאה את הפריט היחיד אשר נמצא בו, כוכב קרטון מעוקם, עשוי קרטון גס ומעט לח בקצותיו.
היא הושיטה אותו לזקן ביד קטנה, חיוורת ומלוכלכת. הוא לקח אותו, חיוכו מתרחב מעט, ואולי זו רק העייפות המרצדת בזוויות עיניה.
"תודה לך." אמר בקול חם. "את נראית עייפה. תרצי להישאר פה לזמן מה?"
היא הנהנה, נשענה על הקיר, ועצמה את עיניה הטובות.
כשהתעורר הקשיש בבוקר, לא נמצאה הילדה בסביבה.
ובאותו לילה, בצידו השני של הגלובוס, הבטתי בהקלה בשמי הלילה, מסתכל בכוכב היחיד הזורח בשמי הלילה, זהוב וזוהר.
נכתב על ידי , 1/2/2015 16:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,788
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDefectio אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Defectio ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ