לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

No turning back now




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
26272829   




הוסף מסר

2/2012

לילה אחרון של כאב...


אני לא זוכר בכלל למה התעוררתי, השעה הייתה חמישה לשלוש בלילה, שמעתי קולות בחוץ, הקצין מתווכח עם מישהו, יצאתי לברר מה קרה.

בשנייה שמבטיהם נתקלו בי הריב דעך כלא היה, הקצין שלי פתח וסגר את פיו כמה פעמים.

"ממש קר בחוץ, למה אתם פה?" שאלתי אותם, הקצין שלי הצביע עלי, פיו עדין ממלמל מילה לא ברורה, הסתכלתי במראה של החיילים שיעודה היה לבדוק דיגום.

חולצת פיג'מה לבנה, מכנס אפור קצר, חצי פנים שלי.

הכל מכוסה בדם, דם טפטף מיד ימין שלי על הרצפה.

הורדתי את החולצה שלי, נעצתי את שיניי בחלק שלא היה מכוסה בדם ויצרתי קשר מעל התפרים המדממים על כתף ימין שלי, בעזרת השיניים ויד שמאל הידקתי את הקשר בעוצמה, מתעלם מהכאב, חייכתי חיוך כואב לעבר הקצין.

"אני חושב שהמילה שאתה מחפש היא חובש, לא?".

הקצין שלי צרח חובש כמו מטורף, בעוד החייל הביט על התחבושת המאולתרת שיצרתי לעצמי בבחילה, הבטתי על המיטה שלי, גם היא מכוסה בדם, והרגשתי שאני עומד ליפול, הידיים שלי אעדו, הרגשתי חלש באופן נוראי, נראה לי שאיבדתי כמות נכבדת של דם לפי כמות הדם שהמיטה שלי הייתה מכוסה בה, החובש הגיע כעבור דקה בריצה והביט בי בהלם, הוא צרח מייד שיכינו רכב פינוי, נהג הובהל משום מקום ואני כמעט נזרקתי באלימות לתוך רכב, הקצין שלי התיישב ליידי והתחלנו כמעט מייד בנסיעה.

אני לא יודע כמה זמן נסענו, אבל כשהגענו לבית חולים התגובה לכניסה שלי לשם הייתה כמעט מיידית, ברגע שנכנסתי התחילו צעקות ומייד זינו אלי כמה רופאים והובילו אותי בין כמה מסדרונות לחדר דיי גדול, שם הושכבתי על מיטה ומזרק עצום ומלחיץ הופיע לפניי, דקירה כואבת ננעצה בכתף ימין שלי, לאחר כמה דקות לא הרגשתי בכלל את יד ימין, למעשה הייתי בטוח שהמחט העצומה הוציאה אותה מהמקום, אחד הרופאים ניגש אליי עם מכשיר שנראה כמו עט ארוך, הוא אמר לי לא לזוז וקירב את המכשיר לכתפי.

צריבה קלה הרעידה את כתפי, לא התאפקתי והבטתי לשם.

הוא צרב לי את הפצע, יותר נכון הלחים לי שני חתיכות עור אחת לשנייה.

הרגשתי כאילו אני הולך להקיא בעוד רגע, רעדתי, ניסיתי לכווץ את אגרוף יד ימין אבל היא לא הגיבה, רופא הצמיד את יד שמאל שלי למיטה, ורופא אחר הרים לי את הרגליים, כנראה הוא קלט שאני עומד להתעלף באותו הרגע.

לאחר מכן הובלתי למקלחת שטפו מעלי את כל הדם, לאחר כמה זמן הכניסו אותי שוב לרכב, חזרנו לבסיס.

נרדמתי למעט זמן, ושהתעוררתי שלחתי כמה הודעות והתקשרתי לידידה, לא סיפרתי לה הכל, ידעתי שהיא תצטמרר מספיק ממה שאני אגיד לה.

 

הקצין שלי ישב איתי שוב, הוא שאל אותי אם הייתי רציני בקשר למה שאמרתי לו, שאין לי מה עוד להפסיד, אמרתי לו שאני עדיין חושב ככה.

הוא שאל אותי מה עם החברה, אמרתי לו שאין.

הוא שאל אותי מה עם חברים וחברות, אמרתי לו שאין לי אמיתיים.

בדבר אחד הוא זיעזע אותי.

 

"תגיד לי... למה תמיד, למרות שאתה צוחק, העיניים שלך נראות כאילו אתה רוצה לבכות?".

 

כי אני רוצה לבכות רון, תאמין לי שאני רוצה לבכות.

אני לא יכול, אסור לי להשבר, וגם אם אני אשבר, מי יהיה שם איתי?

 

אני לבד, תמיד.

אין אהבה.

אין חברים.

אין רגש יותר.

אז אין יותר להלחם על כלום, רק לחיות, כמו בובת סמרטוטים על חוטים המאיימים להקרע.

תמיד אמרו לי להשתיק את הרגש, ככה למדתי מגיל 5...

אז על מה אתם מתפלאים לעזאזל? אני משתיק כל רגש שיש לי...

 

עריכה:

ידידה שלי שקראה את הבלוג והיה בנינו קטע: "אתה חסר רגש לגמרי, הרגשתי את זה בך".

ברוכים הבאים לעולם שלי.

נכתב על ידי The logical insane man , 21/2/2012 14:25  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איזה כיף לקום ב3 לפנות בוקר...


ולגלות שאתה כולך מכוסה בדם, שהאיזור של התפרים בכתף שלך הזדהם ועכשיו יש לך כתף סגולה כחולה...

 

אם את לא רוצה שאני יהיה חלק מהחיים שלך, את מוזמנת להגיד לי.

נכתב על ידי The logical insane man , 21/2/2012 04:47  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התרגלתי לריח...


לריח של הדם שלי.

עוד תפרים.

עוד שקר לבן להורים.

עוד שתיקה רועמת ששואלים אותי למה אני עושה את זה, אם אין לי מה להפסיד, אם אין לי את מי להפסיד.

ואני שותק, כי אני יודע שלא, אין לי יותר את מי.

 

הוציאו לי מהכתף את השארית של הסכין שדקרה אותי, סנטימטר של פלדה שנתקעה לי בעצם, בשבוע הקרוב אסור לי לאמץ את היד, את התפרים יורידו לי בסוף שבוע הבא, ועד אז אני חצי משותק.

אני כועס על כל כך הרבה אנשים, על החוסר הבנה שלהם ועל החוסר אכפתיות שלהם ממה שהצד השני מרגיש, מהאטימות, מההתעלמות, מהשיפוט המהיר ומחוסר המבט אחורה והיכולת להודות בטעויות.

 

לא כבוד הרופא, וגם לא אדון הקצין.

אין לי כבר מה להפסיד.

יש אנשים שנועדו להיות לבד...

נכתב על ידי The logical insane man , 20/2/2012 12:28  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  The logical insane man

בן: 28

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , התנדבות ומעורבות חברתית
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe logical insane man אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The logical insane man ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ