סתם דברים...

זה לא הפוסט הראשון ואני גם לא חושבת שהאחרון בנושא. אבל אוף. פשוט אוף אוף אוף.

מאז הפעם הקודמת שכתבתי הצלחתי לגרום לעצמי לשכוח מUWC. פשוט לא חשבתי על זה. אני זוכרת שבין מתי שהתחלתי להתלהב ממש מזה ועד היום והכל התנפץ, היה לי רק יום לימודי אחד שבו כל הערה שקשורה לבגרויות או כל דבר שיקרה בשנה ובשנתיים הבאות גרם לי לבלבול רגע. משהו בסגנון של- רגע... אבל אני לא אהיה כאן. כן, ממש האמנתי שזהו זה. אבל בכל זאת, הצלחתי להתגבר על זה. או ככה לפחות חשבתי. כבר הבנתי שאין סיכוי שאני אגיש מועדות. לא חלילה בגלל שאני לא רוצה- אלא בגלל אישור הורים. כן, יכול להיות שזה הדבר היחיד שמפריד ביני ובין החויה הזאת. אבל באמירה הזאת יש שני דברים לא הוגנים- הראשון, מי אמר שאני בכלל אתקבל? אני לא יודעת מאיפה יש לי את הביטחון הזה לבוא ולהגיד שבכלל יש סיכוי שאני אעבור את השלב הראשון. מאיפה אני יודעת?- זה מצד אחד נורא מעודד לדעת שאולי גם אם הייתי מגישה מומעדות אבל לא הייתי עוברת- אז בשביל מה לטרוח? אבל אם זה במקרה, ממש במקרה- נכון. מה אז? מה אז אני עושה? והשני... הוא כביכול שאני אומרת שאין סיכוי. אני כל הזמן כותבת כאילו אין סיכוי, ואז מכניסה פירור של תקווה. אבל אני מקפידה לשכנע את עצמי, שזה אבוד. למה? כי אני מכירה את ההורים שלי. לפני שהספקתי "לשכוח" מUWC, חשבתי על זה הרבה. חשבתי על ההורים שלי. מה הסיכויים שהם יסכימו. ובאמת ובתמים, אני חושבת שהסיכויים אפסיים. יש לי חברה שכל הזמן מנסה לשכנע אותי שזה שטויות ושזה סתם, ושאם אני אנסה חזק מספיק, אני אצליח לשכנע אותה. אבל על מי אני עובדת? על מי אני פאקינג עובדת? ההורים שלי מקובעים ב200% על כמה שזה רעיון רע. אין עם מי לדבר. וזה כל כך כל כך מתסכל. כי אני כן רוצה לנסות ולראות. אני כן רוצה לדעת שאני לא מפסידה את ההזדמנות האדירה הזאת, ושיש לי סיכוי להתקבל- כי מה אם אני צודקת??

כל המחשבות האלה גורמות לא לרצות לקלל בכל הכוח. את העולם, החיים, ואולי קצת את ההורים. כי זה לא פייר. יכול להיות ש"כשאני אגדל אני אבין". אני לא פוסלת את האפשרות הזאת. אבל כרגע- אני לא מבינה. ואני לא חושבת שזה פייר שזה מישהו אחר חושב אחרת צריך להשפיע על הגשת המועמדות. נו אז מה אם המישהו האחר הזה הוא ההורים שלי? :P
ומה גרם לי לכל הנוסלגיה הזאת? קצת קראתי עידכונים של כל מיני בלוגים. פאק, יש לכל הילדים האלה כל כך הרבה מזל. אני כל כך מקנא בהם. לחלקם ההורים הציעו את האפשרות. למה רק אצלי זה כל כך קשה? באמת שזה מתסכל. אני חושבת וחושבת, ורוצה להאמין שזה אפשרי, שאפשר לשנות את הדעה שלהם... אבל למה? אני יודעת שזה אבוד. זה הלך. אני יודעת (או לפחות שחושבת שאני יודעת) מה הם חושבים ולמה הם מתנגדים לרעיון. ואני יכולה להבטיח להם שהחששות שלהם לא יתממשו, ושאפשר לשמור על כל הדברים שהם רוצים שיישמרו גם אם אנ י אלך על זה. אבל יש לי את הסיבות שלי להאמין שהם לא יקנו את זה. לא בקטע של לא להאמין לי כי הם יחשבו שאני לא אומרת אמת. אלא שהם פשוט לא חושבת שאני צודקת. הן פשוט לא חושבים שיש לי מספיק נסיון כדי לדעת את הטיעונים שיש לי בראש. ברמה מסוימת זה גם לא לסמוך עליי. ללא ספק. וזה מעצבן. זה לא רק מעצבן, אלא זה ממש מרתיח. כי זה חשוב לי מספיק כדי לעבור את האמון שלהם בי. כי הם מאמינים שאני הבטחתי להם דברים דומים לפני משהו אחר שעשיתי, ושלא עמדתי בהם. וזה אפילו יותר מעצבן. כי בתור אחת שיודעת בודאות מה אני מרגישה ולא מנחשת מה הרגשות של הבת שלה, אני יכולה להגיד להם שעמדתי בהבטחתי. הם פשוט לא מבינים שאפשר להמשיך עם אותם רעיונות אבל לשנות גישה. אוף, אני יודעת שזה נשמע מבלבל ומעורפל, אבל אתם פשוט חייבים לסמוך עליי בקטע הזה.

כי זה מעצבן

ונמאס 

וכנראה שגם חסר סיכוי

יש בכלל למה לנסות?