לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בואו פשוט נזרום עם זה...


אז החלטתי לפרסם פה את כל הרעיונות שעולים לי בראש :]

Avatarכינוי: 

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2013

הסודות מאחורי המגלשה הירוקה- סיפור שכתבתי חלק 7 מתוך 9


 

טוב, אחרי הרבה זמן הנה ההמשך:

 

 

 

"זה לא יכול להיות! זה בטוח כאן?" הולי נראתה חסרת אונים.

הבטנו במפה ואז שוב בקיר החסום שמולנו, "כאן אמור להיות הפתח," אמרתי.

"טוב, אז אין כאן פתח! מה עושים?"

לא הבנתי, למה המפה הזאת מראה שיש שם פתח בעוד שאין שם פתח? אולי טעינו? לא, זה לא יכול להיות, לא כשיש לנו את עמורה. הנערה אמרה שהיא זוכרת את כל המקומות שבהם היו ואיפה בדיוק הם ממוקמים בעל פה, אם יש מישהו שכדאי לסמוך עליו בקריאת מפות זאת רק היא. ובכל זאת, היינו חסומים.

פני צלקת בחן את המחסום, "תראו, באמת היה כאן פעם פתח, כנראה התקרה התמוטטה או משהו וזה גרם לפתח להחסם."

"יופי! מה נעשה עכשיו?" התלוננה הולי.

לא היה שום דבר שיכולנו לעשות, היינו חסומים. שוב.

כולם נראו מאוכזבים מאוד, קינג סמירוב נראה חסר מנוחה והסתובב הלוך ושוב, "אני לא מבין," אמר, "אנחנו ניצחנו במשחק הזה. פתרנו את כל הרמזים! אנחנו אמורים להיות בחוץ. משהו פה לא בסדר, מה עשינו לא נכון?"

כל השאר גם הם לא הבינו וחשבו את אותם הדברים.

רק אני ידעתי את האמת- זה לא קשור בכלל למשחק, המחסום הזה כנראה לא נוצר בכוונה על ידי האחראים. אולי לפי המשחק היינו אמורים עכשיו לנצח ולהיות בחוץ, אבל עכשיו אין משחק, רמזים לא יעזרו לנו לצאת מכאן. עכשיו עלינו לחשוב בעצמנו על דרך יציאה מכאן, והיה עלינו לחשוב על טקטיקה אחרת.

"עמורה," אמרתי.

היא הסתובבה אלי, "כן?"

"אמרת שאת יודעת את כל התחנות שבהם הייתם בעל פה. אני רוצה שתעשי מפה של המתקן הזה ואיפה כל תחנה ממוקמת לפי איך שאת הכי זוכרת."

"אה! קלי קלות!" היא לקחה אבן שהייתה למעשה כמו גיר והתחילה לצייר על הרצפה. מדי פעם האחרים העירו לה "כאן הייתה מגלשה!", או "כאן היה חדר הבאולינג!", וגם "כאן המסעדה!"

לבסוף הסתכלנו על רשת של ריבועים, המסמלים כנראה את החדרים, ומסביב לכל ריבוע צויירו קווים כמו מבוכים, שכנראה סימלו את המנהרות והמגלשות.

"זה כל מה שאני יודעת לפי המקומות שבהם הייתי, אז המפה היא לא ממש שלמה. אני יודעת שבמרכז לא הייתי, אבל החדר שנמצא במרכז המפה זה ה'חדר' עצמו, אז לא נראה לי גם שאהיה בו. בכל זאת, משהו נראה לי לא טוב במפה הזאת..." עמורה הסתכלה על המפה שציירה ונראתה מתרכזת בה, מנסה לפצח מה לא בסדר.

"אני חושב שאני יודע," אמר פני צלקת, "החדרים, הם אמנם לא באותו הגודל אבל שמתי לב שהייתה להם תמיד את אותה הצורה."

עמורה בהתחלה נראתה לא מבינה, אבל אז כשהסתכלה על המפה שוב היא פתאום קלטה, "נכון! כל החדרים לא היו בצורת ריבוע, הם היו בצורת משושה!" היא תיקנה את המפה, עכשיו זה כבר לא היה נראה כמו רשת, אלא יותר כמו... כוורת.

כוורת.

מיד הרגשתי שהגלגלים מתחילים לנוע בתוך ראשי, איפה ראיתי את המילה 'כוורת' קודם? ואז ניזכרתי- גזיר העיתון! כמובן! עכשיו נזכרתי גם למה כשהזקנה אמרה לי שהיא כאן מ-82 זה היה נשמע לי מוכר, המספר 1982 גם הוא הופיע על הנייר. אבל מה היה כתוב על גזיר העיתון? ניסיתי להזכר אבל לא הצלחתי. הבטתי סביב ושמתי לב שהמקום הזה קרוב למקום שבו מצאתי את גזיר העיתון, אולי הוא עדיין כאן.

הבטתי לעבר סמירוב ואז עלה לי בראש עוד משהו, "סמירוב," ניגשתי אליו, "אני יכולה את המסר שהראת לי קודם?"

"בשביל מה את צריכה אותו?" הוא שאל.

"אני רוצה לבדוק משהו, בבקשה, יש סיכוי שזה יעזור לנו לצאת מכאן."

הוא נראה מהסס אבל אז הוא הושיט לי את הנייר, "תזהרי עליו."

"אל תדאג." לקחתי את הנייר והתחלתי לחפש סביב, התרחקתי מהחבורה עד שהגעתי קרוב למדרגות שבהם יוצאים אל החממה. בדקתי כל סנטימטר בריצפה עד שראיתי נייר מקומט בפינה. התקדמתי לעברו וכל אותו זמן התפללתי שזה יהיה אותו גזיר העיתון שראיתי, הרמתי ופתחתי אותו. זה אכן היה הוא, אותו גזיר עיתון. שמחתי הייתה גדולה, אבל האם אני צודקת? פתחתי את ה'מסר' שסמירוב הביא לי וחיברתי אותו עם גזיר העיתון. כמובן! איך לא ראיתי את זה קודם? זה היה אותו סוג נייר ואותו פונט. שני הניירות ומה שכתוב בהם יצרו משפט שלם, אם כי היו עדיין חלקים חסרים אבל הכל היה יותר ברור-

 

"9.12.1982.

 

הכוורת התפוצצה...

קרן לזלי אמרה בתגובה שידה קשה מלהשיג את המרכיב הסודי ולשם תצטרך את עזרת הבחוץ... יש להכניס מהפתח הראשי אך לא להכנס...

 

                                                                                                                                                   סמירוב."

 

הכוורת התפוצצה.

נזכרתי במה שהזקנה אמרה, על קול ה'בום' שהיא שמעה. ה'כוורת' כנראה הכוונה למתקן, בשנת 82 בוודאי היה פיצוץ. 'השני היה יותר נורא מהאחר', אולי היה יותר מפיצוץ אחד. הגיוני, אולי הפיצוץ גרם לחלק מהקירות להתמוטט ולחסום פתחים.

המשכתי לנסות לפענח את הכתוב, קרן לזלי אמרה שידה קשה מלהשיג את המרכיב הסודי. החלק הזה לא היה מובן. 'עזרת הבחוץ'... הפתח הראשי אולי הכוונה לפתח הראשי של המתקן- איפה שנכנסים בהתחלה למגלשה, צריך את העזרה של כל מי שנמצא בחוץ, מי שנמצא בחוץ צריך להכניס משהו מהפתח הראשי אך לא להיכנס. להכניס אבל לא להיכנס... איך זה הגיוני? איך אפשר להכניס משהו לתוך מגלשה בלי להיכנס לתוכה? ניסיתי לחשוב, ואז פתאום הבנתי- הבקבוקים! בקבוק זאת דרך טובה להכניס משהו לתוך המגלשה בלי להיכנס, פשוט זורקים אותו שם והוא כבר גולש למטה.

אבל למה שמישהו ירצה להכניס דברים כמו תאנים, לימונים ואוכמניות לתוך המגלשה? איך זה בדיוק נחשב ל'עזרת הבחוץ'? אולי רצו להביא אוכל לכל מי שתקוע במגלשה? אבל ברשימה שנשלחה באחד הבקבוקים היו עוד דברים אחרים חוץ מאוכל אז אולי לא זאת הייתה הכוונה. אלא אם כן...

'ידה קשה מלהשיג את המרכיב הסודי', הרשימה הזאת אולי הייתה חשובה למרכיב הסודי? אולי בשביל שקרן לזלי תוכל להשיג את המרכיב הסודי היא הייתה צריכה את הפריטים מהרשימה? ואז היא ביקשה את עזרת הבחוץ שישלחו לה את זה בתוך בקבוק. הכל מתחבר.

עדיין הכל היה לא ברור ובכלל לא הגיוני. מה זה המרכיב הסודי? למה הוא כל כך חשוב? איך הוא קשור לפיצוץ? מי זאת באמת קרן לזלי? אולי אני קרן לזלי? נראה לי פתאום הגיוני שאני קרן לזלי...

נהיה לי בלאגן בראש, ידעתי שהפיתרון פה, הוא ממש קרוב ועומד לי מול העיניים אך איני יכולה להגיע אליו, איני יכולה לראות אותו בבירור. הייתי צריכה להתרכז אבל לא יכולתי, הראש שלי כאב והסתובב בדיוק כמו קודם כשהסתכלתי לתוך ה'חדר'. ואז פתאום נהיה לי שחור בעיניים, החדר רקד סביבי והשתנה ועתה כבר לא הייתי באותו המקום, כלומר הייתי באותו המתקן ובאותה נקודה, אבל הכל היה שונה: הקירות כבר לא היו מאובקים אלא נראו חדשים ונקיים, הריצפה הייתה חלקה ומבריקה ובכל מקום נראו אנשים, רובם אנשים עם חלוקים לבנים שנראו כמו מדענים, הנחתי שאלה היו האחראים במקום, הם נכנסו ויצאו מחדר שנראה כמו מעבדה.

לא הייתה אווירה רגועה במקום, האנשים נראו לחוצים והתרוצצו ממקום למקום, כל הזמן היו קריאות "מהר! זה עניין של זמן!" וגם "הגז! אנחנו לא נספיק!"

הייתה שם אישה בשנות ה-30 לחייה, שיערה הבלונדיני המתולתל היה אסוף בכובע כמו של רופאים, ולגופה היא לבשה את אחד החלוקים הלבנים, כנראה גם היא הייתה אחראית במקום. היא דיברה עם גבר שהיה לבוש גם הוא בחלוק ובכובע ושניהם נראו מתווכחים. יכולתי לשמוע את שיחתם-

"-את לא מבינה?" קרא הגבר, "אסור שדבר כזה יתפרסם בתקשורת!"

האישה נראתה כמי שלא מסכימה איתו, "מה עשית לו?" שאלה, "מה אמרת בדיוק לעיתונאי?"

"הזהרתי אותו."

"הזהרת אותו?"

"יותר נכון אמרתי לו שלא יעיז לפרסם את הכתבה, אחרת יקרו דברים רעים."

האישה נראתה עכשיו חצי בהלם חצי כועסת אפילו יותר "אתה עשית מה? אתה זה שלא מבין! אנחנו חייבים עזרה, אי אפשר לצאת והקשר ביננו לבין מי שבחוץ מנותק! העיתונאי ההוא היה הסיכוי האחרון שלנו."

"וגם הסיכוי שלנו ללכת לכלא..."

"אני מעדיפה כלא מאשר למות. נגמרו לנו המרכיבים ובלעדיהם אי אפשר לפתור את הבעיה, חייבים את העזרה של כל מי שנמצא בחוץ, הם יכולים להשיג לנו את המרכיבים ואז-"

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב," הוא קטע אותה, "אנחנו כבר נמצא פיתרון לדליפת הגז גם בלי המרכיבים ועזרת הבחוץ. עבדנו על הדבר הזה הרבה זמן ונתנו את כל כולנו, אם מישהו מבחוץ יידע אז הלך עלינו! כל מילה שלך בנוגע לזה וכל הפרוייקט ילך לעזאזל, אז אני מציע שתהיי בשקט ותזכרי שאת זאת שהתחלת עם הרעיון הזה ואת לא יכולה לסגת ממנו רק בגלל איזה פיצוץ קטן."

"יהיה עוד פיצוץ אם לא נעשה משהו."

הוויכוח ביניהם נקטע על ידי אחד המדענים, הוא רץ אליהם וקרא "כדאי שתבואו! זה לא נראה טוב!"

שלושתם רצו לכיוון המעבדה, שם התחיל עשן לבן להתפשט ואחד המדענים נראה לחוץ וניסה לתקן צינור מסויים שהתנתק מהקיר.

"מה עשית?" האישה שאלה.

"אני יכול לתקן את זה! אני יכול..." בידיים רועדות הוא ניסה לחבר, "למה עשיתי את זה?" הוא מלמל לעצמו, "חשבתי..."

האישה הסתובבה אל מישהו אחר, "מה קרה לו?"

האיש משך כתפיים, "אני לא יודע, הוא פתאום התחיל לעשות דברים לא הגיוניים בכלל."

"זה הגז..." לחש מישהו אחר.

המדען נראה חיוור, "אני חייב אוויר," הוא התנדנד ואז לפתע נפל והתמוטט על שולחן שעליו מונחות המון צינצנות. הצינצנות התגלגלו על השולחן וכל הנוזל בתוכם נשפך וטיפטף על הריצפה ועל כל המכשירים.

"לא!" קראה האישה, אך זה היה מאוחר מדי.

קול פיצוץ חזק נשמע בכל המתקן.

 

חזרתי אל המציאות, המקום היה נראה עכשיו כמו קודם; הקירות והריצפה המאובקים, קורי העכביש, העובש והריח הנורא כמו הביוב. עדיין כאב לי הראש אבל ראיתי יותר בבירור- אני יודעת מה לעשות. הייתי צריכה לדעת את זה כבר עוד קודם, הרי אני קרן לזלי, אני אמורה לדעת דברים.

כל הזמן הזה התנהגתי כמו מישהי אחרת, מישהי שזאת לא אני, אני לא יודעת למה עשיתי ככה אבל עכשיו חזרתי לעצמי- אני קרן לזלי!

מיד הרגשתי שוב כאב ראש חד ונוראי וצמרמורת מוזרה עברה בכל הגוף שלי. ניערתי את עצמי וניסיתי להרגיע את כאב הראש, זה לא היה כאב פיזי, ידעתי שהכל בא מהמוח, רק מהמוח. אני... קרן לזלי... 

הצלחתי להחזיר את הראש שלי רק לשנייה אחת, אבל בשנייה הזאת החזרתי גם שמץ של שפיות. לא, אני לא אתן לזה לקרות שוב! ניגשתי לקיר ודפקתי את הראש שלי שוב ושוב, וכל הזמן אמרתי לעצמי, יותר נכון ניסיתי לשכנע את עצמי ומלמלתי שוב ושוב: "אני לא קרן לזלי, אני לא קרן לזלי, אני לא קרן לזלי..."

מה קורה לי?

 

נכתב על ידי , 13/4/2013 13:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ