לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בואו פשוט נזרום עם זה...


אז החלטתי לפרסם פה את כל הרעיונות שעולים לי בראש :]

Avatarכינוי: 

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

ההר- סיפור שכתבתי חלק 4


 

שלום לכל הקוראים! עבר המון זמן מאז המשכתי את הסיפור הזה ועכשיו סוף סוף ההשראה נחתה עליי. אז כל מי שעדיין עוקב אחרי הבלוג שלי (אני מקווה) והיה במתח, אז הנה ההמשך :]

בשביל כל מי שעוד לא קרא או רוצה לרענן את הזיכרון, שלושת החלקים הקודמים- חלק 1, חלק 2, חלק 3. (תיקנתי אותם קצת ושיפרתי חלקים שלא הייתי מרוצה מהם)

 

 

מקווה שתקראו ותהנו :]

 



 

 

 

 

לרגע לא האמנתי למראה עיניי. היו מסביבי המון בחורות שנראו בדיוק כמוני- גבוהות, רזות בעלות עור חיוור, שיער שחור מתולתל קצת פרוע לראשן ומבנה פנים רזה. כולן לבשו מעיל צמר ארוך ועבה ונעצו בי עיניים חומות בהירות בעלות אותה הבעה מופתעת.

לקח לי זמן להבין שכל הבחורות האלה הן בעצם אני, ומסביבי היו המון מראות שבהן הייתה את ההשתקפות שלי. התקרבתי לעבר מראה אחת ונגעתי בה, היא הייתה קפואה. כנראה שכל המראות כאן היו עשויות מקרח, הקרח היה כל כך שקוף עד שהיה כמעט בלתי נראה, אי אפשר היה לחשוב שמסביב יש בכלל קירות. אין פלא שחשבתי שההשתקפויות הן אמיתיות.

מה זה המקום הזה? תהיתי לעצמי. נדמה היה כאילו אני נמצאת בתוך חדר זכוכית, אבל לא חדר סימטרי בעל ארבע פינות, צורתו הייתה יותר כמו... מתומן מעוות, וגודלו בוודאי קטן אף על פי שהמראות הרבות גרמו לו להיראות הרבה יותר גדול ורחב.

התחלתי להתהלך בחדר המשונה ההוא, צמודה אל הקירות. 'איך בדיוק אצא מכאן?' חשבתי, אולי יש איזו דלת סתרים? העברתי את ידי על פני הקרח, מנסה לדחוף ולבדוק האם הוא נפתח. בדקתי גם אם יש סדקים למקרה שתהיה איזו מנהרה מאחורי הקיר. עשיתי כך גם בקיר הבא ובקיר שאחריו, ואז כשבאתי לדחוף את הקיר הבא, כמעט ונפלתי על הרצפה. לא היה שם שום קיר. הבטתי קדימה בבלבול ורק אז שמתי לב לפתח שבין המראה הקודמת לבין המראה הבאה, הקיר ממול הרחוק גם הוא היה עשוי כמו הקירות הקודמים, וגם בו הייתה את ההשתקפות שלי, וזה כנראה מה שבילבל אותי. התקדמתי צעד אחד לכיוון המראה הרחוקה וכאשר הפניתי את ראשי לצד שמאל, גיליתי מסדרון קצר שגם הוא היה עשוי כולו מראות, הוא כנראה היה מוסתר מאחורי החדר ההוא. מוזר מאוד המקום הזה, חשבתי, הייתי יותר מבולבלת ממקודם, איפה אני בדיוק?. התחלתי לצעוד במסדרון הצר ההוא תוך כדי שאני מעבירה את ידיי בשתי צדיו, ופתאום ידי הימנית כבר לא מצאה את הקיר. הסתובבתי והיה נדמה לי כאילו יש שם קיר, אבל כאשר העברתי את ידי לא היה שם כלום! עברתי בפתח ומצאתי את עצמי בעוד חדר כמו הקודם עם הרבה מראות. איך פלא שזה היה כל כך מבלבל, כל מראה שיקפה את המראה השנייה כך שאי אפשר היה להבחין מה פתח ומה לא, הכל היה אשליות.

כעת נפל לי האסימון איפה אני נמצאת ומה המקום הזה- אני בתוך מבוך מראות. השלב השלישי.

ניסיתי לא לתת לייאוש להתגנב אליי, אני צריכה לחשוב חיובי ולא ישר לוותר ולחשוב מחשבות שליליות, אבל בכל זאת- איך אני אמורה למצוא את הדרך החוצה בתוך המבוך המסובך ההוא? 

התקדמתי בזהירות נזהרת שלא להחליק בקרח. הרגשתי נורא ואיום, היה לי קר והייתי רטובה ומלוכלכת בבוץ. המעיל שלבשתי היה כבד, כולו ספוג מים כמו כן הגרביים שכבר לא מנעו מהרגליים שלי להפוך לקרח. הסתכלתי שוב על הבבואה של עצמי והדמות שהשתקפה מולי נראתה בדיוק כמו איך שהרגשתי מבפנים. כמה זמן לא התקלחתי? נדמה שעבר נצח. דמיינתי את עצמי במקלחת או בתוך אמבט- המים החמים מקיפים אותי ומלטפים את עורי, גורמים לי לתחושת רוגע. לרגע יכולתי להרגיש כאילו אני שם אבל הקור מנע ממני להתענג ממחשבה זו. כל כך רציתי כבר לצאת מכאן, הייתי עייפה.

נאנחתי והתחלתי ללכת בכיוון רנדומלי לחלוטין, נותנת לאינטואיציה להוביל אותי כי למען האמת לא היה לי שום מושג לאן אני הולכת. קיוויתי שהמזל שהיה לצדי בכל הזמן הזה יופיע שוב ובדרך נס אני אמצא יציאה כלשהי, אבל לא כך קרה. כל המעברים והחדרים נראו אותו דבר, בקושי יכולתי להתמצא ולא היה לי חוש כיוון בעליל, במיוחד בגלל כל הקטע הזה של המראות והאשליות, הכל היה כל כך מבלבל. בשלב מסוים תהיתי אם אני לא הולכת סתם במעגלים. חשתי מתוסכלת.

כעבור זמן לא רב נעצרתי במקומי. זה סתם בזבוז אנרגיות. עמדתי מיואשת, בקושי מסוגלת להחזיק את עצמי על הרגליים והמחשבה על לוותר ועל זה שלעולם לא אצא מכאן הפכה יותר ויותר ממשית. 

הרמתי את ראשי והדמות במראה הביטה בי כאילו אומרת 'מתי נעשית כזאת?' מה קרה לקארן של פעם? אותה קארן בעלת המוטיבציה שרצתה לחרוש את כל העולם, אותה הקארן שכבר בגיל 5 טיפסה על עצים, יצאה לטיולים ואמרה להורים שלה שבעתיד היא רוצה להיות מגלת ארצות, אותה קארן שבגיל 17 כאשר סיימה לימודים עזבה את הבית ויצאה למסעות, מה קרה לה? איפה הבחורה ההרפתקנית ההיא?

'נעלמה יחד עם הסיכוי שלי לצאת מכאן' עניתי לה. 

התיישבתי על הרצפה שעונה על הקיר והחלטתי שזה כנראה זמן טוב למלא את הבטן. אוכל ומנוחה בוודאי יעזרו לי לצבור עוד כוח. פתחתי את הקופסא עם הדגים שהאיש המבוגר הביא לי קודם, הוצאתי דג אחד בשתי ידי ונגסתי בזהירות. וואו זה ממש טעים! חשבתי. הדג היה עשוי ומתובל בדיוק כמו שצריך וטעמו היה מענג. הרגשתי טוב והמשכתי לאכול בהנאה, בלי להרגיש כבר נותרתי רק עם עצמות בידיי. הבטתי לעבר הקופסא והתלבטתי אם לקחת עוד דג אבל הגעתי למסקנה שכדאי לשמור לאחר כך. מי יודע כמה זמן אתקע פה. אולי לנצח. אולי המתמודד הבא שיבוא לכאן ייראה בנוסף לעצמות הדג גם את העצמות שלי. ניערתי באחת את המחשבה החולנית הזאת מהראש, לא, אני לא אתקע פה. אני אצא מכאן בדרך כלשהי, אין מצב שאני אמות כאן, לא אחרי כל מה שעברתי- לא אחרי ששרדתי בקיפאון, בסופות, בצוקים האימתניים, במרוץ הקטלני ובאגם קפוא עם כריש רצחני צמא דם. מבוך מראות מטומטם לא יהיה זה שיעצור אותי, בטוח יש דרך כלשהי לצאת מפה, משהו מתוחכם שאני לא יודעת עליו, אבל מהו?

נזכרתי ברמזים שלקחתי איתי משלבים קודמים, אולי הם יוכלו לעזור במשהו. הוצאתי את שניהם מכיס המעיל- את כדור הבדולח ואת דג הרובוט שתפסתי בשלב הקודם. עדיין לא הבנתי מה חשוב בכל אחד מהם, לא הייתי בטוחה שכדור הבדולח הפשוט ההוא בכלל נחשב כרמז. סתם גבעה מושלגת בתוך כדור שעליו חקוק הפתגם 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שבתוכו'. בטח נפל למישהו בדרך מחנות מזכרות. למרות שהסכמתי עם המסר שלו לא ראיתי במה הוא יביא לי תועלת לכן השארתי אותו בצד.

עם הדג לעומת זאת ידעתי שיש משהו מאחוריו, האיש אמר לי במפורש שהרמז ההוא יעזור לי בשלבים הבאים. ניסיתי להזכר במידע שהוא העביר, מה הדג הזה מייצג, הוא אמר משהו על קסם שנמצא במקום חבוי ועל 'ניצוץ' של דבר טוב... לא כל כך הבנתי מה כל זה אומר. האמת שלא הבנתי בכלל למה הוא התכוון. זה היה לא הגיוני. הייתה לי הרגשה שיש משהו מעבר למשחק הזה שאני לא מבינה, מין הרגשה מוזרה כזו.

בכל זאת הצלחתי להבין משפט אחד שהאיש אמר 'בכל מקום שאליו את הולכת, תנסי לפקוח את העיניים, תשמרי על ראש פתוח, רק כך תוכלי לראות את הדבר הנכון.' אולי צריך לחשוב מחוץ לקופסא, אולי באמת יש משהו מתוחכם, אם לזה הוא התכוון. לא היה לי כוח לחשוב בכלל, נמאס לי מדברים מתוחכמים, הייתי בחורה של לעשות ולפעול יותר מאשר לחשוב בהגיון. אולי זה מסביר את זה שלא היססתי לטפס על צוקי קרח קטלניים או להכנס למנהרות חשוכות בלי לחשוב שאולי יש שם בור המוביל למבוך מסובך. זה פלא שבכלל הצלחתי לעבור את כל השלבים האלה בלי להיהרג בדרך, כמו שאומרים- יותר מזל משכל. אני לא אתפלא אם הגעתי למשחק הזה רק בגלל הסיבה הזאת.

ידי אוטומטית נגעה בבליטה בראשי, היא הייתה קצת פחות נפוחה אבל הכאב עוד היה שם. הורדתי את היד ומחשבותיי נדדו שוב לעבר המקום הטרופי ההוא עם עצי הדקל והערסל והמשקה קוקטייל בכוס העשויה קליפת אגוז קוקוס... הייתי לא מרוכזת כל כך עד שלא שמתי לב שמשהו מרגיש קצת מוזר, המחשבה אט אט נקלטה בראשי והרגשתי שבאמת יש משהו לא נכון. עיניי עברו להביט לעבר כף ידי אשר נחה על הרצפה, ואז פתאום הבנתי- זה לא היה קר. הקרח לא היה קר בכלל. כך גם המראה שעליה הייתי שעונה. איך זה יכול להיות? בחנתי מקרוב את החומר הלבן ההוא, היה ניכר בבירור לעין שזה קרח, אבל משום מה לא הרגשתי שום קור גם כשנגעתי בו ישירות עם כף יד חשופה. יכול להיות שכבר התרגלתי? שהגוף שלי כבר לא מרגיש שום דבר מרוב שהוא קפוא? אבל היד שלי נראתה רגילה לגמרי, ולא הרגשתי קפואה. אז יכול להיות שזה לא קרח, אולי זה חומר לבן אחר שאני לא מכירה. יכול להיות שגם המראה כבר לא הייתה עשויה עכשיו מקרח. שמתי לב גם שהאוויר היה הרבה יותר נעים ושהגרביים שלבשתי התייבשו לחלוטין, כמו גם המעיל. משהו השתנה.  

פתאום קלטתי. כמובן! 'הדרך היחידה היא הדרך למטה'. ראיתי את זה גם קודם. הקרקע לא הייתה ישרה לגמרי, היא טיפה נטתה כלפי מטה, הייתי כל הזמן הזה בדרך ירידה. ייתכן שעתה אני נמצאת במקום הרבה יותר נמוך בהר הזה, זה הגיוני שהאוויר יותר יתחמם והקרח יוחלף במשהו אחר. הרגשתי מטומטמת על שלא שמתי לב לכך עוד קודם.

קמתי על רגליי. זה טוב, עכשיו אני אדע את הכיוון שאליו אצטרך ללכת, אך נשארה בעיה נוספת- הייתה יותר מדרך אחת המובילה למטה. לפחות האפשרויות הצטמצמו.

בחדר שבו הייתי כרגע היו שתי דרכים כאלה, בצד שמאל ובצד ימין והתלבטתי לאן ללכת. לבסוף בחרתי בדרך אקראית בתקווה שאני במסלול הנכון. הגעתי לעוד מסדרון שבסופו מצאתי את עצמי בעוד חדר עם שתי דרכים- שמאל וימין. עשיתי אין-דין-דינו והדרך הימנית נבחרה. המשכתי ללכת כשכל פעם עוד מסדרון ועוד חדר עם שתי אפשרויות, בכל פעם בחרתי דרך כלשהי באופן רנדומלי. אחרי מספר פעמים הרגשתי שזה חוזר על עצמו ותהיתי מתי כל זה ייגמר והאם יש לדבר הזה סוף. הרי בסופו של דבר אצטרך להגיע לאנשהו לא?

בפעם המיליון ואחד בערך כבר התחיל בהחלט להמאס עליי וההתלהבות שהרגשתי קודם נעלמה. ואז בחדר הבא שהגעתי אליו נעצרתי במקומי ומבטי עבר לעבר אחת הפינות. הרגשתי הלם מוחלט. לא, זה לא יכול להיות!

שם, על הריצפה ראיתי עצמות דג קטנות וכדור בדולח אחד. לא! זה לא הגיוני! זה פשוט לא הגיוני! אבל הייתי כל הזמן הזה בדרך ירידה, איך זה יכול להיות שהלכתי במעגלים??

רציתי לבכות. 

איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות... שום דבר לא עזר, למרות שכל הזמן ירדתי למטה בסופו של דבר חזרתי לאותה נקודה. חשבתי שאולי אתקל במבוי סתום או משהו אחר, אבל לדבר כזה לא ציפיתי. בכלל לא ציפיתי.

הרגשתי אבודה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? 

ניגשתי לקיר בין שתי הדרכים היורדות והצמדתי את המצח כנגדו. ניסיתי לחשוב, האם יש משהו שפספסתי, האם יש שיטה כלשהי לדעת באיזו דרך עליי לבחור. 'ואולי הדג ההוא גם יזכיר לך שלמרות שהכל נראה 'איום' ו'נורא' תמיד יש ניצוץ של דבר טוב, עלייך רק למצוא אותו.' פחח איזה ניצוץ ואיזה נעליים, אשאר תקועה פה לנצח.

דמעה ירדה במורד לחיי וצנחה על הרצפה, התחלתי לבכות כנגד הקיר והרגשתי מיואשת לגמרי. מטומטמת אני כל כך מטומטמת. מה ציפיתי, שאבחר בדרך אקראית ואז הפלא ופלא אמצא את היציאה? ניקה צדקה, ככל שמתקדמים למטה זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. ניקה הזאת... התחלתי לשנוא אותה. ילדה בת 16 מתנשאת. וגם הבחור ההוא המטומטם שכמעט הרג אותי. וגם המנחה המטורף המעצבן שהתחשק לי לחנוק אותו למוות. הוצאתי את כל הכעס שלי על הקיר ובעטתי בכוח. בחיים שלי לא הגעתי לכזאת רמה של תסכול, הייתי חייבת להרגע. 'אוקי קארן, תנשמי עמוק'. הרפיתי את כל הגוף ושאפתי שאיפה ארוכה, ואז נשפתי והוצאתי את הכל החוצה. התפלאתי שאוויר חם יצא לי מהריאות במקום אדי הקור מקודם. אני לא חושבת שהייתי צריכה כבר את המעיל. 

הסתכלתי על האדים מתפוגגים במראה ואז בשנייה האחרונה שמתי לב למשהו, לסימן כלשהו. נשפתי שוב על המראה וראיתי שוב את אותו הסימן. נשפתי פעם נוספת והפעם על חלק נרחב של המראה, ואז ראיתי את זה. סימן של חץ המצביע לכיוון השמאלי. לדרך השמאלית.

מצמצתי בהלם.

הרגשתי איך חיוך אט אט מתפשט לי על הפנים ובהרגשה מסוחררת עקבתי אחר סימן החץ. בחדר הבא ניגשתי שוב לקיר בין שתי הדרכים ונשפתי. על המראה התגלה סימן של חץ המסמן שמאלה.

בתחושת הקלה עקבתי אחר החצים-

ימינה

ימינה

שמאלה

ימינה

שמאלה

שמאלה

שמאלה

 

כך זה נמשך עד שראיתי את האור. אוויר הרים מילא את ראותיי וכשיצאתי החוצה הרגשתי את השמש החמימה, ואת הרוח הקלילה שנשבה ולא הייתה מקפיאה כלל. יכולתי לראות גם ירוק. החלטתי להוריד את המעיל העבה שלבשתי, אמנם היה עדיין קצת קריר בלעדיו אבל כבר לא הרגשתי כל כך כבדה. הרגשתי תחושת ריחוף, לא ידעתי האם זה בגלל שהורדתי את המעיל או בגלל ההקלה שהרגשתי, אבל לא היה לי אכפת. אני בחוץ.

התחלתי אז לשמוע קולות, התקדמתי ויצאתי החוצה מהפתח של מה שהתברר כמערה. ואז ראיתי אותה, עומדת מולי ומחייכת. 

"תראו את זה... כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר. יש לך באמת הרבה מזל אה?"

הרגשתי טיקים בעין מלשמוע את קולה של ניקה. מאחוריה יכולתי לשמוע קולות של מפל.

 

 

_________

 

זה יצא קצת אנמי יחסית לפרק. לא בדיוק מה שציפיתי אבל אני מניחה שככה זה אחרי תקופה ארוכה של חוסר כתיבה :/ מקווה שבפרק הבא הכל יסתדר.

בכל מקרה, מקווה שאהבתם ^^

נכתב על ידי , 4/10/2014 20:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ