לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בואו פשוט נזרום עם זה...


אז החלטתי לפרסם פה את כל הרעיונות שעולים לי בראש :]

Avatarכינוי: 

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015

ההר- סיפור שכתבתי חלק 5


 

שלום לכל הקוראים!

קצת (מאוד!) בדיליי, אבל הנה החלק החמישי בסיפור 'ההר'. מקווה שתקראו ותהנו :]

(מקווה שלא נטשתם אותי בנתיים :/)

תקציר ופרקים קודמים נמצאים ברשימה בצד הבלוג לכל מי שרוצה להתחיל לקרוא או סתם לרענן את הזיכרון :]

 

_______________________________________________________

 

 

 

 

כשהתקדמנו אל מחוץ למערה יכולתי לראות שאנחנו לא לבד, מסביבנו היו עוד מספר מתמודדים אם כי מעט פחות מהשלב הראשון, הצטמצמנו בערך בחצי מספר אבל לא יכולתי לדעת במדויק כמה היינו שם, דעתי הייתה מוסחת ולא יכולתי להתרכז כי מולי, ממש מלפניי היה מראה עוצר נשימה; עמדנו בראש צוק סלעי גבוה כשמתחתינו תהום ובו נהר גועש ושוצף, בקצה השני של הנהר היה צוק נוסף שממנו זרם מפל מים גדול שגעש ופגע בקרקע בקולות רועמים. הזרם של המפל היה כל כך חזק עד שיכולתי לשמוע אותו היטב כאילו אני עומדת קרוב אליו אף על פי שהמרחק בין המקום שבו אני עומדת לבין הצוק השני היה די גדול. אפילו יכולתי להרגיש את רסיסי המים הניתזים ממנו.

בין הצוק הזה לצוק השני היה מה שנדמה כמו פארק חבלים ענקי; גשרים רעועים עשויים מחבלים ומעץ, מתקנים מגוונים ומסלולי מכשולים שנבנו לכל אורכה של התהום מעל הנהר הסוער והסלעים הגדולים המחודדים שבתחתית. 

בלעתי רוק ורוח קרירה הרעידה אותי. לא יכולתי להצטער על כך שכבר אין לי מעיל, אבל בכל זאת נזכרתי שאני לבושה רק בגופייה ובמכנס קצר וזה עדיין לא תואם את מזג האוויר. לפחות כבר לא היה שלג וקרח, ולא היה כל כך קפוא עד אובדן תחושה באצבעות הרגליים. עתה השלג כבר נמס והכל היה נראה אביבי- עשבים ירוקים בצבצו בין הסלעים ובצוקים, השמש זרחה בשמיים ורק עננים מועטים ולבנים ככותנה היו מעל ולא עשו רושם של סערה. בקצה השני יכולתי להבחין בעצים ירוקים שקולות ציפורים נשמעו בצמרותיהם, עד כמה שיכולתי לשמוע מעל קולות המפל.

התפעלתי מהנוף כל כך עד שכמעט שכחתי מה אני עושה כאן, אבל אז נזכרתי וניערתי את עצמי. לא יכולתי לנתק את עיניי מהמראה וניחשתי פחות או יותר מה הולך לקרות עכשיו בשלב הזה של המשחק. ניסיתי להכין את עצמי נפשית, אבל לא הייתי בטוחה לגבי המוכנות הפיזית שלי. האמת שלא הייתי בטוחה גם לגבי המוכנות הנפשית.

באותו הרגע שמעתי את הקול הכי מעצבן בעולם: "...והנה הגיעה המתמודדת האחרונה שלנו היום! קארן המתמודדת החדשה שהצליחה לשרוד בנתיים יותר זמן מכל מתמודד חדש אי פעם!"

לקח לי שניות להתאפס על עצמי ולקלוט שמדברים עליי, הסתובבתי וראיתי את מייק-L המנחה בבגדיו הססגוניים מתקרב אליי. שוב היו מצלמות גלויות שכוונו לעברי.

אוי לעזאזל!

האיש המטורף בעל העור השזוף והמבטא המוזר חייך את חיוכו הזוהר וכיוון לעברי את המיקרופון "אז מה יש לך להגיד קארן, איך את מסכמת את המשחק עד עכשיו? אני חייב להגיד שיש לך המון מזל, את המתמודדת החדשה שהצליחה להגיע הכי רחוק עד כה! את מודעת לזה שאת הנערה עם הכי הרבה מזל שראיתי בחיים שלי?"

מצמצתי "אה... אני מניחה." 

"יופי טופי!" המנחה קרא "עכשיו בואו נראה אם יהיה לך מזל במשימה הבאה שלנו! אבל לפני כן-" מייקל L פנה ממני וכעת נעמד על סלע והסתובב לעבר שאר המתמודדים "הקשיבו כולם!" קולו הדהד מעל הרעש של המפל "נא להתאסף סביבי!"

המתמודדים האחרים פנו מעיסוקיהם ומשיחותיהם והתקדמו לעבר המנחה. מספרם באמת הצטמצם מהפעם הקודמת- כעת הם היו כעשרה אנשים ויכולתי לראות שהבחור המפחיד עם השיער השחור שניסה להרוג אותי נמצא ביניהם. אוי לא.

ניסיתי לבחון את שאר המתמודדים- הייתה שם בחורה גבוהה ושזופה בעלת שיער בצבע ערמוני, גם היא נראתה מיומנת במשחק הזה- כמו גירסה בוגרת יותר של ניקה. היה שם אחד בלונדיני שנראה קצת יותר גדול ממני, היה לו כובע בוקרים לראשו ועל גבו נשא תרמיל גדול, הוא נראה כאילו יצא מתוך תוכנית הישרדות כזאת בטלוויזיה. טוב, 'תוכנית הישרדות' זה בערך מה שקורה בדיוק עכשיו, ואני חלק ממנה. האמת שהמתמודדים האחרים לא נראו כל כך שונים זה מזה, כולם היו נראים כאילו נלקחו מתוך סרטי פעלולים- שריריים ושזופים. קישרתי את זה למשחק, מי יודע כמה זמן הם היו כאן. חוץ מזה שלרובם היה מבטא דרום אמריקאי, מה שהיה די מוזר וגרם לי לתהות האם הם לא באו מאותו המקום.

מייק L אז דיבר וקטע את מחשבותיי: "קודם כל, ברכות לכל מי שהגיע לשלב זה של המשחק! אני יודע שעברתם דרך מאוד קשה עם תנאים כמעט בלתי אפשריים, רובכם אף עשיתם זאת שוב ושוב בפעם המיליון ואחד!" הוא קרץ לעבר ניקה שחרקה שיניים. "ולכן," המשיך, "החלטנו לפנק אתכם במשהו מרענן וטעים שיעשה לכם רק טוב, כי באמת מגיע לכם!"

בחורות גבוהות ושזופות הלבושות ביקיני מבד צמרירי יצאו לפתע משום מקום ובידן סלסלות מהודרות בסרטים אדומים. אחת מהן ניגשה אליי והושיטה לי בחיוך משהו שהזכיר צורה של אגס. בחשד מסויים לקחתי את המשהו הזה ובחנתי אותו. זה באמת הזכיר בגודלו ובצורתו אגס, אך צבעו היה כחול כהה עם נקודות סגולות ומרקמו היה רך וקשה בו זמנית. מה זה בדיוק הדבר הזה? הנחתי שזה סוג של פרי, אבל מעולם לא ראיתי פרי כמו זה שהחזקתי. פחדתי אפילו לטעום, מה אם זה בכלל לא לאכילה? מה אם זה רעיל? כל חיי לימדו אותי, במיוחד כשהייתי יוצאת למסעות בטבע, זה שאם יש מאכל לא ידוע כלשהו ומעורר חשד אז עדיף לא לגעת בו. מצד שני, ההגיון אמר לי שסביר להניח שלא היו מביאים לנו לאכול משהו שאסור לאכילה, כנראה הם יודעים היטב מה טוב ומה לא טוב, הרי לא יביאו לנו משהו שעלול להרוג אותנו לא? ובכל זאת מדובר בתוכנית טלוויזיה שכמעט גרמה לי ליפול מצוקים, לקפוא למוות ועוד הרבה דברים זוועתיים. הבטתי סביב בחשש וראיתי שלאחרים דווקא אין בעיה לאכול את הפרי המוזר הזה, למעשה נראה שהם נהנים ולא קורה להם שום דבר. לבסוף העובדה שהייתי רעבה ודי מסוקרנת הכריעה את הכף, קירבתי את הפרי וריחו המשכר הגיע לאפי, ריח עדין ומתוק שגרם לראש שלי להסתחרר ולהסחף בעולם של דמיונות וצבעים בכל צבעי הקשת, ריח כה מפתה שלא יכולתי שלא לנגוס בפרי שקליפתו התפצלחה ומיץ אדום כיין החל לנזול ממנו. מיד הרגשתי חמימות מתפשטת בכל חלקי גופי ותחושה חזקה של עונג סחררה את כל כולי והקפיאה את חושיי. היה זה הדבר הכי טעים שאכלתי מעודי. המשכתי לאכול את הפרי כשכל נגיסה היתה גן עדן במהותו- מרקמו היה קשה במידה הנכונה, מתוק במידה הנכונה וחמצמץ במידה הנכונה. לא יכולתי לתאר מה הרגשתי באותו רגע. אותו עולם של דמיונות וצבעים נראה כאילו יותר בוהק והרגשתי שאני מרחפת בעננים שמגעם רך ככותנה, צפים על פני שמיים ורודים מעל ומתחת כשכוכבים זהובים וכסופים זורחים ליד ירח ושמש החיים יחד בהרמוניה, ומנגינה יפהפיה מנגנת בצבעים שרוקמים יחד חלום כסוף ודמיוני. זה היה כל כך טוב. התענגתי על הטעם עד כדי כך שלא שמתי לב שבכלל סיימתי לאכול עד שנגסתי באצבעותיי. פקחתי את העיניים והעולם נראה לי פתאום הרבה יותר שמח. אפילו לא היה לי אכפת שחיוך דבילי היה מרוח לי על הפרצוף.

"וואו, פיצוץ!" קרא הבחור הבלונדיני עם כובע הבוקרים.

"איך קוראים לפרי הזה?" שאלה מישהי אחרת.

מייק L חשף את שיניו הלבנות ובעיניו אפשר היה לראות את אותו הטירוף האופייני לו "זה הוא פרי סודי בהחלט! הוא גדל רק באזור הזה ולא תתקלו בו בשום מקום אחר!" הוא חיכה כמה שניות, ואז הביט בנו בדרמטיות מוחצנת ולחש: "פרי הדלוּשֶס." 

פרי הדלושס... השם הדהד בראשי. כל מה שחשבתי היה כמה השם מתאים לפרי משכר כמו זה ועד כמה הייתי רוצה עוד. 

לפתע המנחה החל לצחקק את צחוקו המוטרף, וכאילו קרא את מחשבותיי אמר "תזהרו רק לא לאכול ממנו יותר מדי. אתם עלולים למות מזה."

בהיתי באיש בעל המראה המהודר ותהיתי לעצמי האם הוא צוחק או לא, איתו אי אפשר לדעת. הסתכלתי על אצבעותיי שהנוזל האדום שהיה מרוח עליהם הזכיר לי פתאום צבע של דם וצמרמורת עברה לי בעמוד השדרה. לא, לעולם אין לדעת. בתוכנית הטלוויזיה המוטרפת הזאת לעולם אין לדעת.

 

*

 

טעמו של הפרי המסתורי עוד היה על לשוני בזמן שמייק L הסביר לנו ולמצלמות על המשימה הבאה. בדיוק כפי שהיה נראה, היינו צריכים לחצות את התהום דרך מסלול המכשולים עד לנקודה בראש הצוק הנמצא בקצה השני. "רק שהפעם" אמר המנחה, "תעשו זאת בזוגות."

בזוגות? כלומר לשתף פעולה? הייתי מבולבלת, במשחק הזה זה לא כל אחד לחוד? נ‏יקֵה אמרה לי בעצמה שאין דבר כזה ביחד במשחק הזה. או רק בשלב הזה הכל שונה? כנראה היו למשחק חוקים משלו.

אחת הבחורות הגבוהות והשזופות ממקודם הגישה לו תיבה מעץ ובתוכה הרבה פתקים מקופלים. "אני הולך להקריא עכשיו את הזוגות, הבחירה היא אקראית לחלוטין אלא אם כן לא כתוב בפתקים האלה שום דבר ואני סתם ממציא את הכל כרגע" הוא צחקק. ידו חיטטה בין כל הפתקים ולבסוף תפסה בנייר אקראי. "בואו נראה מה יש לנו כאן..." המנחה פתח את הפתק והביט בו במשך כמה שניות כדי ליצור מתח. "אית'ן" קולו הדהד מבעד לקולות המפל. "איפה אית'ן?"

הבחור הבלונדיני עשה צעד קדימה.

"אה הנה הקאובוי שלנו! מה שלומך בימים אלה?"

הבחור החסון בעל כובע הבוקרים והתרמיל הגדול שנשא על הגב, עמד בתנוחה יציבה וחייך חיוך שלו ורגוע "הכל זורם בנאדם." בקולו יכולתי לזהות מבטא אוסטרלי.

"הכל זורם... בטח..." מלמל המנחה. הוא כחכך בגרונו לפני שהמשיך "קאובוי, אתה תהיה עם..." הוא שלף פתק נוסף מתוך התיבה. "ורוניקה הלוליינית!"

"אמא שלך לוליינית" קראה הבחורה בעלת השיער הערמוני.

"די די אין צורך לשתף את כולם בדברים שאמא שלי עושה בשעות הפנאי" מייק L חייך חיוך מאוזן לאוזן וקרץ למצלמות. "קאובוי ולוליינית אתם תהיו זוג מספר 1, תצטרכו לעבוד יחד ולשתף פעולה על מנת להצליח במשימה. עכשיו, בואו נראה מי הזוג הבא..." שוב הוא תחב את ידו לתוך התיבה וקרא את השם שעל הפתק.

"באד-בוי מקס!"

בעוד אני תוהה מאיפה הוא מביא את כל הכינויים המטופשים האלה, עיניי נחו על אותו הבנאדם שעשה צעד לעבר המנחה. היה זה הבחור שניסה להרוג אותי קודם. התחלתי להלחץ, מה אם השם הבא שהוא יקריא יהיה שלי? מה אם אצטרך לעבוד איתו ביחד? הסתכלתי עליו, עוד יכולתי לראות את האכזריות שבחיוכו, עיניו עדיין היו מוסתרות מאחורי משקפי השמש ושיערו הכהה והדוקרני הוסיף למראה הקשוח שלו. הצטמררתי. בבקשה שזאת לא תהיה אני, בבקשה שזאת לא תהיה אני.

המנחה שלף פתק מתוך התיבה, נדמה כאילו הוא פותח אותו באיטיות והשניות שעוברות עד שהוא מקריא את השם נראות כמו נצח. "נטלי"

אחת מהבנות הדרום-אמריקאיות התקדמה.

פיו, זאת לא אני. הרגשתי הקלה.

המנחה הקריא זוג נוסף ואז שלף את הפתק הבא. "קארן" הוא קרא. קפאתי במקומי. "איפה נערת המזל שלנו?"

צעדתי צעד קדימה והמנחה חייך לעברי "הנה היא! הבחורה עם הכי הרבה מזל שראיתי מעודי! אני מקנא במי שיהיה בן זוגך בשלב זה של המשחק, בטח גם לו יהיה עכשיו מזל" הוא צחקק "בואו נראה מי זה יהיה..." הוא שלך פתק נוסף. עצרתי את נשימתי.

"תראו תראו, מה יש לנו כאן..." הוא חייך "גברת סופר-שרירים!"

לרגע לא הבנתי על מי לעזאזל הוא מדבר ואז פתאום נזכרתי. אוי לא.

נערת הטומבוי שעדיין לא נראתה מוטרדת ממזג האוויר בבגדיה הקצרים והרחבים התקדמה קדימה. שרשרת העור לצווארה התנדנדה כשהלכה וזרועותיה החשופות באמת עשו רושם של מישהי חזקה וספורטיבית. ידעתי עד כמה, עוד יכולתי להרגיש על עורי את האגרוף שלה.

"תראו את זה" התמוגג המנחה "נערת המזל יחד עם הנערה עם הכי פחות מזל! איזה מן צירוף מקרים משעשע שכזה."

כן בטח, חשבתי. כבר התחלתי לחשוב שהוא באמת ממציא את הזוגות על המקום.

"ניקה וקארן, אתן תהיו זוג מספר 4. עכשיו, בואו נראה מי יהיו שני הזוגות הבאים..."

כבר לא הקשבתי לו, הבטתי לכיוונה של ניקה שחייכה אליי. אז איתה אצטרך לשתף פעולה, חשבתי. לא נראה היה כאילו היא סובלת במיוחד מהידיעה הזאת בהתחשב בהתנהגות שלה אליי בפעם הקודמת, למעשה עכשיו היה נדמה כאילו היא דווקא שמחה שהיא איתי. באמת שאני לא מבינה את הילדה הזאת. בכל מקרה היא עדיין הייתה מעצבנת לחלוטין. נאנחתי. טוב, לפחות היא לא 'באד-בוי מקס'.

 

*

 

עמדנו לפני מסלול המכשולים הענקי ומייק L הזכיר לנו שרק הזוג שמגיע ראשון יכול לעבור לשלב הבא. עכשיו כשעמדתי קרוב יכולתי לראות שהמסלול הוא לא בקו ישר, הוא התפתל בכל מיני כיוונים ובכל מיני דרכים עד לצוק השני. למעשה, היה יותר ממסלול אחד שאפשר היה לבחור, אבל לא יכולתי לראות את האפשרויות מהמרחק שלי. לפנינו היה גשר רחב עשוי חבלים וקרשי עץ שהוביל כנראה לנקודת ההתפצלות של המסלול, מעבר לזה לא יכולתי לראות בברור. היה גם את המפל הגדול שגעש ופלט רסיסי מים שהקשו על שדה הראייה. תהיתי איך הדבר הרעוע הזה אמור להחזיק את כולנו, זה בכלל לא נראה יציב ופחדתי שהכל יתמוטט. לא ידעתי איך אצליח לעבור את הכל, ועוד לעשות זאת במהירות כדי להגיע לפני כל הזוגות האחרים. אולי באמת יהיה לי מזל כמו שכולם אומרים? כך קיוויתי. לפחות יש לי את ניקה, עד כמה שהנערה בלבלה אותי סמכתי עליה שהיא מספיק מיומנת במשחק הזה כדי לדעת מה עושים. זה היה היתרון העיקרי שלי בשלב זה.

מייק L עוד דיבר אבל לא הצלחתי להתרכז בדבריו, הרגשתי מוזר. כמה זמן לא ישנתי? הייתי אמורה להיות עייפה אבל משום מה הרגשתי בדיוק להפך. אולי זו ההתרגשות לקראת המשימה או שאולי הפרי המוזר ההוא נתן לי אנרגיות. בכל מקרה, ההרגשה הזאת לא הייתה נכונה, כאילו הגוף שלי היה נמרץ אבל המוח שלי התנודד- כמו הפעם ההיא שהייתי במסיבה ושתיתי יותר מדי אבל קצת שונה. 

"אוקי כולם! להיות מוכנים!" קריאתו של המנחה עוררה אותי. "לקול השריקה, למקומות..."

ניקה הייתה לצידי, מביטה קדימה בריכוז.

"...היכון... צאו!" קול שריקה נשמע באוויר.

אנשים התחילו להתקדם במהירות, קולות רגליים על עץ. אף על פי שהחבלים החלו להתנדנד ופחדתי פחד מוות, התחלתי גם אני לעלות על הגשר אבל אז ניקה תפסה לי בזרוע ועצרה אותי "חכי."

הבטתי לעברה ואז סובבתי את הראש קדימה, כולם כבר היו באמצע הגשר כשלפתע נשמעו צרחות, כמה קרשים התמוטטו והגבר שהיה מלפנים צנח לתוך התהום. הבחורה שהייתה לידו גם היא כמעט נפלה אבל הצליחה להחזיק את עצמה בחבל. הגשר באמת היה לא יציב בשביל להחזיק את כובד המשקל של כולם, אפילו כמה קרשים נוספים החלו להסדק.

דפיקות הלב שלי הואצו והבטתי שוב לעברה של ניקה. "ידעתי" היא אמרה "חלק מהקרשים רופפים, כשכולם ביחד שם אז אין פלא שהכל מתמוטט."

"מה את מציעה שנעשה? אנחנו בנתיים אחרונות."

"יש משהו בדברייך." ניקה כנראה הגיעה להחלטה, היא תפסה בחבל והתקדמה צמוד אליו "בואי אחריי, ואל תלכי במרכז הגשר, תלכי רק בצד ותתפסי בחבל."

לא פקפקתי בדבריה. התקדמנו לעבר השאר כשהגשר נהיה לא יציב יותר ויותר בכל צעד שעשינו. ניקה דרכה על קרש רופף והוא צנח למטה, למזלה רגלה השנייה הייתה יציבה במקום ושמרה עליה לא ליפול.

אני רעדתי כולי, הייתי חסרת שיווי משקל בעליל והגשר כל הזמן לא הפסיק להתפתל ולזוז תחת רגליי. מדי פעם הרגשתי כאילו אני הולכת ליפול ומצאתי את עצמי תופסת לא בכוונה את כתפה של ניקה או של מתמודד אחר. גם המתמודדים האחרים היו זהירים יותר, אם כי היו כמה מקדימה שכנראה הרגישו די בטוחים בעצמם והתקדמו במהירות ובמיומנות, מטלטלים את הגשר עוד יותר. הבחורה בשם ורוניקה נעה על הגשר בקלילות, רגליה החזקות והגמישות כמו של מתעמלת קרקע זזו במהירות, חסרות משקל, ונדמה כאילו אינן נוגעות בקרשים כלל. התחלתי להבין מדוע המנחה כינה אותה 'לוליינית'. אחריה היה הבחור שניסה להרוג אותי שכעת ידעתי את שמו- מקס, איכשהו קיוויתי שהוא ידרוך על איזה קרש רופף ויפול למטה אבל אז ביטלתי מחשבה זו מראשי כשהבנתי כמה אכזרית היא נשמעת.

הגענו אל מרכז הגשר ובו היו את שאר המתמודדים, הגשר היה מספיק רחב כדי שיהיה מקום לרובנו אך המשקל של כולם הכביד וגרם לגשר לשקוע יותר. תפסתי חזק את חבל בזמן שהכל התנועע והטלטל סביבי ואנשים דחפו איש את רעהו, כשפתאום החבל נקרע. הגשר נטה על צידו ואיבדתי את שיווי המשקל שלי. הרגשתי שאני נופלת וניסיתי לתפוס במשהו אך ידיי מצאו רק את האוויר, תחושת אימה הציפה אותי כשבשנייה האחרונה מישהו תפס בזרועי. הבטתי למעלה וראיתי את ניקה מחזיקה בחבל השני, שעוד נותר יציב, מחייכת לעברי "אז מה קארן, זאת כבר פעם שנייה שאני מצילה אותך ככה. פעם שלישית גלידה?"

הייתי כה מלאת הקלה עד כדי כך שהתעלמתי מהעוקצנות שלה. דפיקות הלב שלי היו מואצות והזעתי כולי. שאר המתמודדים גם הם אחזו בחבל.

הרגשתי את הכוח בידה של ניקה שלחצה על זרועי וכל אותו זמן שמעתי את המנחה מקריין ברקע "וואו! גברת סופר שרירים עושה זאת שוב! כן כן, מסתבר שהמזל שיחק שוב לטובת נערת המזל שלנו, איזה שילוב מנצח! אך נראה שהוא לא שיחק לטובת זוג מספר 3 שנאלץ לעזוב מוקדם בשלב זה של המשחק..." מייק L המשיך לדבר אל המצלמות ואני כבר הפסקתי להקשיב לו.

"נשבעת שבא לי לחנוק אותו" מלמלה ניקה "חושבת שתצליחי להחזיק בחבל?"

"נראה לי שכן..." 

ניקה הרימה אותי ואני תפסתי חזק בחבל, איכשהו הגשר עוד עמד טיפה נטוי ואני הצלחתי לייצב את עצמי על הקרשים. הבטנו לעבר האזור בו החבל נקרע וגילינו שהאחראי לכך הוא לא אחר מאשר מקס שכבר הגיע לצד השני.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צרחה אליו בת זוגו למשחק שהייתה קצת לפנינו "אמרתי לך רק כשאתן לך סימן!"

"לא יכולתי להתאפק" קולו היה מלא ארס.

"אידיוט!"

בנקודה הזאת הבנתי פחות או יותר את התוכנית שלהם, נראה שנטלי הזאת לא הייתה שונה בהרבה מבן הזוג שלה. היא טיפסה קצת מעל לקרשים, תופסת את החבל ושלפה סכין חיתוך. הבנתי שהיא מתכוונת לנתק את החלק בו עמדנו משאר הגשר ולהתקדם בעצמה לצד השני.

"שמישהו ייקח ממנה את הסכין!" קרא מישהו.

זאת שהייתה לידה החלה להאבק בה. הצלחתי לראות שנשארנו רק 4 זוגות ומרבית האנשים עוד היו תלויים על הגשר. מבין כל המהומה אית'ן נראה יחסית רגוע, הוא שלף מתוך תרמילו הגדול חבל וזרק קצה אחד לעברה של ורוניקה שגם היא כבר הגיעה ועמדה קרוב למקס, ורוניקה תפסה בחבל וקשרה אותו חזק למשהו. אית'ן בדק שהחבל יציב ופשוט עזב את הגשר וגלש לצד השני. נראה שכולם חשבו היטב על הטקטיקה שלהם, בקצב הזה ניקה ואני נגיע אחרונות אם לא נמות בדרך. גיליתי שאנחנו כבר אחרונות.

"חייבים להתקדם ניקה!" קראתי, אבל אז כשהפניתי את ראשי לעברה ראיתי שהיא כבר לא לידי והספיקה לעקוף את שלושת האנשים שעוד המשיכו להאבק ביניהם. היא הסתובבה אליי וסימנה לי לבוא אחריה. לא הבנתי איך היא מצפה שאני אעשה את זה, הגשר היה ממש נטוי על צדו, מלפניי שלושה אנשים נאבקו וטלטלו את הגשר שגם ככה לא היה יציב ואני בכלל פחדתי לעזוב את החבל עם חוסר שיווי המשקל שלי, רגליי עדיין רעדו. הרגשתי שהפעם אם אעשה צעד פזיז זה באמת עלול להיות הסוף.

ניקה ראתה את הפאניקה שלי והצביעה קדימה אל עבר אית'ן שטיפס וורוניקה שעזרה לו לעלות על המסלול. ידעתי מה היא רומזת לי, שאם לא אנצל את הרגע הזה אז במילא זה כבר יהיה מאוחר מדי.

נשמתי עמוק ועזרתי אומץ, ניתקתי יד אחת מהחבל ולאט לאט תוך שמירה על שיווי המשקל התקדמתי צעד צעד לעבר כל הבלאגן. החבר'ה שם התפרעו והסכין נחטפה מיד ליד, לא הייתה לי שום דרך לעקוף אותם, אלא אם כן הייתי עוזבת לגמרי את החבל ואז בוודאי הייתי נופלת למטה. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות אבל הראש שלי עדיין התנודד ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. מה קורה לי?

לפתע הרגשתי חבטה והכל היטלטל סביבי, איבדתי את האחיזה בחבל וכמעט נפלתי אבל מצאתי את עצמי אוחזת חזק בכתפיים של מישהו, אותו המישהו ניסה לנער אותי מעליו ובאותו הזמן נטלי עמדה בצד השני וניסתה להגיע לאותו המישהו הזה. כשהסתכלתי ראיתי שבידו הסכין והוא הניף אותה לכיווני, כשהתחמקתי החוד של הסכין שרט את פניה של נטלי, בדיוק בלחי. בלי שהתכוונתי מצאתי את עצמי באמצע המאבק. חיפשתי בעיניי אחר החבל לאחוז בו אך הכל התנדנד וכל מה שראיתי זה ידיים, פרצופים, דם ותנועות סכין מהירות, הכל התערבב וכל מה שרציתי היה למצוא משהו יציב, הרגשתי שאני דורכת על רגליים ותופסת בדברים שהם בברור לא החבל, בטעות גם משכתי למישהו בשיער. יכולתי לשמוע ברקע את מייק L מפרשן ואת המפל ואת קריאותיה של ניקה, רציתי שהסיוט הזה ייפסק. לא יודעת איך זה קרה אבל פשוט חטפתי את הסכין וזרקתי אותה למטה, הסכין צללה לעבר הנהר ונעלמה בין רסיסי המים.

לרגע כולם עמדו בשקט והביטו למטה ואז הסתכלו אחד על השני. ניקה הגיעה בנתיים לסוף הגשר ומקס נעלם- כנראה החליט להמשיך בלי בת זוגו, מרחוק יכולתי לשמוע את קולותיהם של אית'ן וורוניקה אך לא ראיתי אותם. הגשר שקע עוד יותר וכולנו שמנו לב שהחבל השני עומד גם הוא להקרע. לקח לנו בדיוק שלוש שניות לקלוט את זה ואז פשוט בבת אחת כולנו התקדמנו במהירות לצד השני. הגשר היה גם ככה נטוי והמשקל של כולם והעובדה שכל אחד ניסה לעקוף את השני וכולם עלו על כולם פשוט הפך את זה ליותר גרוע. לא חשבתי על כלום, רק על זה שאני חייבת להגיע לצד השני, לא משנה מה. אני פשוט חייבת. הרגשתי משהו רטוב ושורף בכף ידי ושמתי לב שאני מדממת אבל לא יכולתי להתרכז בזה, המטרה שלי הייתה מקדימה והתקדמתי לשם הכי מהר שיכולתי תוך כדי שאני אוחזת במשהו או במישהו. הגשר היטלטל בפראות והחבל נמתח. שמעתי את ניקה ממשיכה לקרוא לי ולזרז ומשכתי את עצמי קדימה, היה זה הרגע הכי ארוך בחיים שלי והושטתי יד לפנים במאמץ, הרגשתי שאני כמעט שם אבל אז פתאום הכל התמוטט. זעקה נפלטה מפי ובשנייה האחרונה הצלחתי לתפוס בקצה משטח העץ עליו ניקה עמדה, נאבקתי ותפסתי חזק עד שהרגשתי את כף ידי שורפת מכאבים, הפצע נפתח עוד יותר ושבבי עץ נכנסו לי לבפנים. "ניקה!" קראתי לעזרה.

ניקה התקדמה לעברי ועזרה לי לעלות. "בואי מהר!" קראה "היא עוקפת אותנו!"

ראיתי את נטלי רצה במשטח העץ לעבר נקודת ההתפצלות של המסלול, לא היה כל זכר לזוג האחר. קמתי במהירות ושתינו רצנו אל עבר מה שנראה כמו שני חבלים מתוחים, אחד בצד שמאל ואחד בצד ימין.

"אוקי קארן, אנחנו כרגע אחרונות אז חייבים לחשוב במהירות. יש כאן שני מסלולים, אחד כך נראה הרבה יותר מסובך מהשני אבל הוא יותר קצר, ואילו השני פחות מאתגר אך הוא יותר ארוך. מה כדאי לנו לבחור?"

ניסיתי לתפוס מהר את האפשרויות שלפנינו, ראיתי שהמסלול השמאלי מגיע ישירות לצוק השני אך הרבה מכשולים היו בדרך- היה שם חבל ארוך שעליו צריך ללכת בלי ליפול, נדנדות קטנות תלויות רחוקות אחת מהשניה שהיה צריך להתנדנד ולקפוץ ביניהן, סולמות אופקיים ורעועים, קורים מתוסבכים מחבלים, משטחים צרים משומנים וחלקלקים, חבלים עשויים מצמחים קוצניים ועוד. יכולתי לראות את 'הקאובוי והלוליינית' צולחים ביחד בצורה מרשימה מאוד את אחד המכשולים תוך שימוש בחפצים שימושיים מתרמילו של אית'ן. הם כבר היו באמצע הדרך.

המסלול הימני, כפי שניקה אמרה, היה פחות מאתגר- החבל היה למעשה מתקן גלישה זוויתית שהוביל לנקודה בסלע קצת מתחת למפל, כל מה שהיה צריך לעשות זה רק לטפס למעלה על הצוק וזה לא היה גבוה במיוחד, אבל זה היה מאוד תלול -ממש ישר- והרבה יותר ארוך מהמסלול השני. גם הקירבה למפל המים החזק והגועש הייתה מסוכנת מאוד.

"מה את אומרת?" שאלה אותי ניקה בזמן שנטלי ניסתה להדביק את בן זוגה למשחק. שניהם בחרו במסלול השמאלי.

"אני לא יודעת ניקה, אם ניקח את המסלול השמאלי אז אין מצב שנצליח לעקוף את הזוגות האחרים." לא אמרתי לה שגם לא רציתי להיות קרובה אליהם.

"איך את בטיפוס?"

"יותר טוב מאשר ללכת על חבל."

היא הביטה לעבר היד המדממת שלי ואני הסתרתי אותה. "אני בסדר"

"בואי."

שתינו רצנו לעבר מתקן האומגה, למרות שהייתי יותר גדולה ממנה היא הייתה יותר חזקה ממני ולכן אני זאת שטיפסתי על הגב שלה, ייצבתי את עצמי והיא תפסה בידיות האחיזה ושתינו גלשנו למטה.

כשהיינו שם היה יותר קריר ולא יכולתי לשמוע דבר מלבד קולו הרועם של המפל, זה היה כל כך חזק ורסיסי מים עפו לעברי. הרגשתי מאוד מוזר והראש שלי הסתובב.

"את בסדר?" צעקה לעברי ניקה.

הנהנתי.

"לפי מה שנראה אם נטפס עוד קצת נגיע לנקודה בה נוכל לעמוד, ואז נצטרך לחצות את המפל."

לרגע הייתי בטוחה שלא שמעתי אותה טוב "מה?!"

"אמרתי שנצטרך לחצות את המפל!"

"השתגעת?!"

"אין לנו ברירה!" ניקה קראה "נקודת הסיום נמצאת בצד השני שלו, וחוץ מזה הסלע שם פחות חלק. פשוט תסמכי עליי! את כרגע מבזבזת זמן!"

הנהנתי בראשי, הגעתי למסקנה שכדאי להקשיב לה. עדיף לא להתעכב על וויכוחים, קודם שנגיע לנקודה ההיא ואז נראה.

שתינו התחלנו לטפס על הסלע, משתמשות בחריצים ובבליטות, ממש כמו קיר הטיפוס שאבא שלי היה לוקח אותי אליו כשהייתי קטנה. מדי פעם צמחים ועשבים הציצו בין הסדקים ועזרו לי לתפוס בהם ולייצב את עצמי. היד שלי המשיכה לשרוף מכאבים והעור שלי התקלף עוד יותר כשהוא התחכך בסלע. בכל זאת לא וויתרתי לעצמי והמשכתי לטפס כמה שיותר מהר, בנקודה מסויימת פחדתי להביט למטה. ההרגשה המוזרה עדיין לא הרפתה ממני והראש שלי התנודד כמו שיכור, אולי הזיתי או משהו אבל הייתי בטוחה שאני שומעת קולות- לא קולות המפל, אלא רעש אחר של משהו מתכתי וזז, והוא בא מהצוק. הצמדתי את אוזני לסלע וניסיתי להקשיב. שמעתי מים זורמים ומין זמזום כזה מוזר.

ניערתי את ראשי. אני משתגעת, אני פשוט משתגעת.

המשכתי לטפס וטעמו של פרי הדלושס שוב עלה בפי, הטעם המתוק והחלומי... איזה שם יפה זה דֶלוּשֶס, כל כך מתאים לפרי קסום כמו זה. דלושס. ממש כמו שתי מילים- אילוז'ן, ודלישס... 'אילוז'ן'... 'דלישס'... 'תעתוע'... 'טעים'...

קפאתי במקומי כשהמילים נקלטו לי בראש. נזכרתי בריחו המשכר של הפרי וזה עורר בי זיכרון או הזיה של מקום טרופי ורוח חמימה ונעימה, מקום של צבעים עזים וירוקים ותחושה קלילה של חופש. מיד ניערתי את ראשי. "ניקה... אני חושבת שהם סיממו אותנו" אמרתי, מן הסתם היא לא שמעה בגלל הרעש החזק של המפל, וגם היא כבר התקדמה יותר למעלה. כשראיתי אותה מתרחקת ממני התקדמתי במהירות כדי להדביק אותה, הקולות המתכתיים לא נעלמו. ניסיתי להתעלם מהתחושה המוזרה ההיא.

כשהגענו לנקודה ההיא שניקה דיברה עליה הצלחתי להבין למה היא התכוונה ב'לחצות את המפל'. עמדנו על סוג של מרפסת סלע ממש צרה שהייתה לרוחבה של הצוק, לשמאלנו המפל געש בחוזקה ובינו לבין הצוק נוצר חלל שניתן היה לעבור דרכו. כנראה שזה היה אפשרי, אם כי באזור ההוא המרפסת ההיא הייתה ממש צרה כך שהיה מקום רק לכף רגל אחת בכל פעם, אם לא קצות האצבעות בלבד.

ניקה הייתה צריכה לצעוק חזק בשביל שאשמע מבעד לקולות המפל "תצטרכי להיזהר שם! פשוט תיצמדי כמה שיותר לקיר ותלכי לאט ובזהירות! זה יכול להיות נורא חלקלק!"

התחלנו להתקדם בזהירות כשניקה ראשונה, ניסיתי לראות אותה אך לא הצלחתי כמעט לפקוח את העיניים מרוב רסיסי המים שניתזו לעברנו, היא הייתה מין דמות מטושטשת והשתדלתי להפנות את מבטי כדי שלא ייכנסו לי מים לעיניים. נצמדתי לסלע כמה שרק אפשר ופחדתי לחשוב על הגובה שאנחנו נמצאים בו ועל המפל הגועש מאחור.

ניקה הצליחה לעבור מאחורי המפל וכעת הגיע תורי. לאט לאט ובזהירות התקדמתי רגל אחר רגל והרגשתי איך אפשרויות האחיזה שלי מצטמצמות- הכל נהיה רטוב וחלקלק הרבה יותר וכמעט ולא היה לי איפה לאחוז בסלע, חיבקתי חזק את הקיר והתקדמתי בלי שיהיה כמעט מקום לדרוך עליו, בשלב מסויים באמת הייתי צריכה ללכת על קצות האצבעות כדי לא ליפול. דפיקות הלב שלי הואצו וניסיתי להרגיע את עצמי שאם ניקה הצליחה לעבור את זה אז גם אני אעבור. צעד צעד, אצבע אצבע. כשהייתי בדיוק בין הצוק למפל ידעתי שכבר אי אפשר לסגת והרגשתי את עוצמתו הגעשית ואת רסיסיו של המפל מאחוריי, השיערות שעל עורפי סמרו.

"רק עוד קצת!" ניקה עודדה אותי.

ניסיתי לנשום והשתדלתי שלא לרעוד למרות שזה היה בחוסר שליטתי. התקדמתי עוד ועוד עד שהרגשתי שאני מסוגלת לדרוך עם כל הרגל ושיכולתי לאחוז יותר טוב בסלע. כשהסתכלתי ימינה לעבר המפל ראיתי שהצלחתי, שעברתי את זה.

הבטנו לעבר המסלול השני וראינו שאף אחד מהזוגות עדיין לא הגיע לנקודת הסיום. הצלחתי לראות רק את ורוניקה ואית'ן וחיפשתי בעיניי אחר שאר המתמודדים ואז ראיתי משהו שהדאיג אותי מאוד- כעת יכולתי לראות שהמסלול השני התפצל אף הוא לשני מסלולים, היה כנראה קיצור דרך שהוביל לשביל קטן על הצוק שהתמזג יחד עם המסלול שלנו, ולא רק זה אלא הסתבר ש'באד בוי' מקס הספיק לעקוף את זוג הלוליינים ועשה את דרכו בדיוק בדרך הזאת. היינו צריכים למהר על מנת להגיע לפניהם, נראה שורוניקה ואית'ן גם הם ממש קרובים אבל עיקר הדאגה שלי היה במתמודד האכזר שמעלינו. 

"בחיים לא נספיק להגיע לפניו!" קראתי.

ניקה משכה אותי "בואי חייבים לנסות!"

התקדמנו קצת לאורך המרפסת עד שמצאנו נקודות אחיזה טובות בסלע, ניקה התחילה לטפס ואני אחריה כשלפתע שוב פעם תקפה אותי ההרגשה המוזרה והתנודדתי. ניסיתי לנער את ראשי ולהתרכז אבל הקולות הרועמים של המפל הוציאו אותי מהריכוז והרגשתי את רסיסי המים על עורי. הבזקים של צבעים וריחות מילאו את ראשי ולרגע לא יכולתי לחשוב על כלום. ניסיתי לשאוף אוויר כדי לנער ממני את ההרגשה המוזרה ההיא וכשהסתובבתי ופקחתי את עיניי ראיתי מראה עוצר נשימה- מלפניי הרים וצוקים מושלגים, המון עצים ירוקים ויכולתי לראות את המערה והצוק שהייתי שם קודם, הם כעת נראו לי מאוד רחוקים משום מה. מתחתיי הנהר גועש ושוצף וקרני השמש מעל יצרו במפל קשת שלמה מרובת צבעים עזים. יחד עם ההרגשה המוזרה ההיא וטעמו של פרי התעתועים זה באמת הרגיש לי כמו הזייה אחת גדולה ולרגע שכחתי מהמשחק, המירוץ נדחק אי שם ברקע ומצאתי את עצמי חולמת בהקיץ.

לפתע פתאום הכל רעד ושמעתי זעקות שהעירו אותי. "קארן!!" שמעתי את ניקה צועקת. הקולות היו רועמים והרעידות הרגישו לי כמו מפולת. "תיזהרי!!"

באתי להסתכל למעלה לראות מה קורה כשהרגשתי חבטה עצומה בראשי. לרגע הכל הסתחרר סביבי והעולם נהיה מטושטש ועמום, בשנייה האחרונה הצלחתי לראות את קשת הצבעים מבעד לרסיסי המים ואז הכל נעשה חשוך.

 

*

 

עלים ירוקים, עצי דקל גבוהים, רוח חמימה, שמיים כחולים ושמש יוקדת למעלה. תחושת שלווה והנאה מציפים אותי כשאני פוסעת במדרחוב בין כל האנשים במקום שנראה כמו שוק או יריד. דוכנים ואוהלים פשוטים וצבעוניים פרושים לאורך כל הדרך ובהם מכרו מגוון של מאכלים, פירות צבעוניים ומשונים שבחיים לא ראיתי קודם, בגדים קישוטיים ורקמות, עבודות יד ועוד שלל חפצים ומוצרים מגוונים. ריחות ממלאים את האוויר, בעיקר ריחות של תבלינים הבאים מהדוכנים אבל גם של בשמים וריחות אחרים שאני לא יכולה לזהות, משהו בריחות הלא מוכרים האלה מזכיר לי תחושת חופש וזכרונות מפעם של ימי הילדות. אני ממשיכה ללכת ולבחון את הכל כשמוזיקה קצבית ושמחה מתנגנת ברקע, אני שמה לב שהיא באה מכיוון אמני רחוב המנגנים בכלי נגינה מיוחדים העשויים מעץ, הם מפיקים צלילים יפהפיים וקצביים שעשו חשק להזיז את הגוף, צלילים שמזכירים קצת מוזיקה ברזילאית בשילוב של משהו אחר, משהו אקזוטי. בכל מקום היו מופעי רחוב ומשמאלי קבוצת אקרובטים שעושה פעלולים מדהימים של שיווי משקל. האנשים עצמם עשו רושם של מגוון אנושי עשיר שלא בהכרח שייך למקום ספציפי כלשהו; נשים, גברים, ילדים ומבוגרים, שחורים, שחומים ולבנים. האווירה אקזוטית וססגונית מלאת חיים, אנשים מחייכים והציפורים שורקות מעל ובצמרות העצים- כשאני מסתכלת אני רואה שמדובר בסוגים שונים של תוכים, היה שם מגוון שלם: חלקם גדולים, חלקם קטנים, מהודרים בכל צבעי הקשת עפים להם במרום, מדי פעם נוחתים על אחד הדוכנים או על כתף של מישהו.

אני עושה את דרכי ונכנסת לתוך אחד מהאוהלים, בפנים מוצל ונעים ואני בוחנת את הפריטים הרבים המפוזרים במקום. יש שם פסלונים וחפצים יפהפיים מעץ שסביר להניח הוכנו בעבודת יד, בדים מקושטים בעלי צבעים מבהיקים, שטיחים מסוגננים ובפינה יכולתי לראות עמדה ובה תלויים תכשיטים אינדיאניים עשויים מחוטים, נוצות, חרוזים ופריטים מהטבע. אני בוחנת את השרשראות העשויות חוטי עור ותוהה מדוע אין עליהן מספר המעיד על מחירן, איכשהו עולה בי המחשבה, בעודי מעבירה את היד על גבי מרקמם העדין, שהדברים הכי יפים הם דווקא הדברים הפשוטים, הדברים הקטנים האלה שפשוט נמצאים שם והופכים את הכל למיוחד יותר, אולי פשוט עדיף שיישארו איפה שהם נמצאים, במקום לקטוף אותם.

אני עוזבת את האוהל והשמש חוזרת לסנוור ולפזר חום בגופי, הרוח הקלילה והנעימה הופכת את הכל לשלו יותר ואני מתמזגת שוב בין כל האנשים, המוזיקה והדוכנים. בסופו של דבר אני מגיעה לקצה השוק, אני מתקדמת עוד קצת לאורך השביל הנעלם בין עצי היער ואני רואה שלט קטן ומחוספס נטוע באדמה. אני מתקרבת כדי לבדוק מה כתוב ובאותיות משוכות בצבע אדום אני קוראת: העמק מיני- 10 מייל

כעצם היותי הרפתקנית הסקרנות מיד ממלאת אותי ובעוד אני מתלבטת אם להמשיך או לא אני שומעת רשרוש מאחורי גבי. אני מסתובבת ולרגע נדמה לי שאחד השיחים מאחוריי זז, אני מתקרבת אליו כדי לראות מה זה אך אני רואה שאין שם אף אחד. אני פונה בחזרה אל השלט. 'העמק מיני', זה נשמע מקום מעניין. אני מושכת בכתפיי ומחליטה ללכת על זה, מה כבר יכול לקרות? אך כשאני נעלמת בין העצים, כשאני מתקדמת הלאה לאורך השביל, הרגשה מוזרה אומרת לי כאילו מישהו עוקב אחריי.

 

*

 

"קארן!" שמעתי מישהו קורא בשמי. הרגשתי שאני שוכבת ומישהו מנענע אותי. "קארן, תתעוררי!"

לאט לאט פקחתי את העיניים וראיתי דמות מטושטשת רוכנת מעליי. כתמים שחורים וסגולים ריצדו מולי ומצמצתי בשביל להסדיר את ראשי שמאוד כאב. דמותה של ניקה נהייתה יותר ברורה וגם לאט לאט חזרו אליי קולות המפל וכל מה שמסביב. ראיתי את פניה של ניקה ומשהו בהבעתה היה מודאג ובהול בו זמנית. "את בסדר?"

"מ...מה? איפה אני?"

ניקה עזרה לי לשבת ועדיין הרגשתי קצת סחרחורת "אחח הראש..." הרגשתי שהאזור כולו פועם מכאבים. "מה קרה?"

"הייתה מפולת סלעים" סיפרה ניקה, "מזל שרק סלע קטן יחסית פגע בך אחרת מצבך יכל להיות הרבה יותר גרוע."

"טוב, הרי אני נערת המזל לא?"

שתינו צחקנו. "חושבת שתוכלי להמשיך?"

"מה להמשיך? אנחנו כבר הפסדנו."

"דווקא לא" אמרה ניקה, "המקס הזה כמובן הגיע ראשון אבל אז הסתבר שזה לא נחשב בלי בת הזוג למשחק, ונטלי הייתה הרבה מאחורי אית'ן וורוניקה שגם להם המפולת הזאת עשתה בעיות." 

"וואו אז זאת אומרת ש..."

"שעוד יש לנו סיכוי."

לא ידעתי אם לשמוח או לא, מצד אחד עוד הייתה לנו תקווה, סיכוי לנצח בדבר הזה, אבל מצד שני כאב לי מאוד הראש והרגשתי כאילו כל הכוחות אוזלים ממני, נראה גם שהשפעתו של הפרי כבר התפוגגה לגמרי. הרגשתי חיוורת מאוד וכל מה שרציתי זה רק לנוח.

ניקה הייתה חסרת סבלנות וכל הזמן הביטה לצדדים "אם את רוצה להחליט אז זה עכשיו, אית'ן וורוניקה כבר ממש מתקרבים לנקודת הסיום, גם אנחנו קרובות, כל מה שאנחנו צריכות זה רק לטפס עוד קצת אבל אני לא אוכל לעשות את זה בלעדייך."

אני כבר יודעת מה זה ה'קצת' הזה של ניקה, אבל בכל מיקרה משהו בדברים שהיא אמרה גרם לי להשתכנע סופית. לאט לאט נעמדתי על שתי רגליי ובתחושת ביטחון אמרתי "אני איתך."

ניקה הנהנה ושתינו התחלנו לטפס שוב על גבי שכבת הסלע. למרות שהרגשתי חולשה, למרות שראשי כאב, ולמרות שידי שרפה והכל עוד הסתחרר סביבי, אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. אני לא אוכל להפסיק עכשיו, לא כשיש לי את ניקה, היינו יחד בזה עכשיו, ראיתי מה קרה עם מקס ונטלי. 'לא אוכל לעשות את זה בלעדייך', לא משנה מה חשבתי עליה קודם, עד כמה ראיתי בה מעצבנת, אני יודעת שברגע שאפסיק ולא אמשיך זה ישפיע גם עליה, ובחיים לא הייתי יכולה לעשות לה את זה. ראיתי אותה כל כך מתאמצת בשבילי, מה אתן לה בזה שאפסיק עכשיו? האמת שעתה כבר לא ראיתי בה כמישהי מעצבנת, למעשה התחלתי לחבב אותה מאוד ולהעריך אותה. רק באותו הרגע הבנתי את המשמעות המלאה של עבודת צוות.

המשכנו לטפס בכל הכוח ושמעתי ברקע את קריינותו של המנחה: "שני הזוגות עושים את דרכם במהירות אל עבר נקודת הסיום! מי יגיע ראשון? נערת המזל וסופר שרירים מתקדמות מצד אחד, קאובוי ולוליינית מהצד השני! וואו איזה מתח! נראה שלאחר הפגיעה ברגלה הלוליינית שלנו מתקשה ללכת, יש להם רק מכשול אחד לפני נקודת הסיום! סופר שרירים ונערת המזל מתאוששות גם הן ממפולת הסלעים המפתיעה ומתקרבות יותר ויותר אל היעד! מי זה יהיה... מי זה יהיה..."

הרגשתי שכל הגוף שלי מתוח, הטיפוס נהיה יותר ויותר קשה והבליטות והחריצים שעל הסלע נהיו רחוקים יותר זה מזה, נאלצתי ממש למתוח את הגוף שלי ולהתאמץ, זה היה כואב.

"נראה שנערת המזל שלנו מתקשה לעלות, סופר שרירים דורכת על שכבת סלע לא יציבה וכמעט נופלת, קאובוי תומך בלוליינית ושניהם מתקדמים בזהירות ובמהירות. המתח בעיצומו!"

הצלחתי להתקדם עוד טיפה, יכולתי לראות את השביל בקצה, אנחנו עוד שנייה שם! 

"קאובוי ולוליינית עברו את המכשול וכעת בעקבות המפולת שהרסה את המסלול המקורי הם צריכים לעבור דרך השביל עד לנקודת הסיום! קאובוי עוזר ללויינית לטפס על השביל ונראה שלסופר שרירים אזלו השרירים..."

הבטתי לעברה של ניקה וראיתי אותה נאבקת באוויר, רק זרוע אחת שלה תופסת בבליטת הסלע, היא הייתה ממש קרובה לשביל. הצלחתי לטפס על השביל והתקרבתי למקום בו הייתה "הנה, תתפסי את היד שלי!" הושטתי לה את ידי הבריאה. היא מיד תפסה בה ואני משכתי אותה בכוח למעלה, בעזרת התמיכה של רגליה בסלע היא הצליחה לטפס על השביל ולשנייה שתינו ישבנו שם והסדרנו את נשימותינו. "קצת דה ז'ה וו, לא?" ניקה גיחכה.

"רק הפוך." 

"זה עדיין לא מבטל את הגלידה."

היינו עסוקות בלהתבדח שלא שמנו לב שעקפו אותנו. ורוניקה דידתה על רגלה לאורך השביל, אית'ן תמך בה ושניהם עשו את דרכם במהירות יחסית. 

"בואי!" ניקה אמרה ושתינו קמנו והתחלנו לרוץ. הזוג האחר שם לב אלינו ושניהם התחילו לרוץ גם הם, לא חשבתי שזה אפשרי במצבה של ורוניקה. ראינו מרחוק את עמדת הסיום וכל אחד עשה את המקסימום שהוא יכול. ניקה הושיטה לי את ידה ושתינו אחזנו ידיים בזמן שרצנו, הזוג האחר ממש לא עשה לנו את החיים קלים והם כל הזמן הדביקו אותנו. נראה שאית'ן מתאמץ בשביל שניהם וגם ורוניקה נותנת את כל כולה למרות פציעתה. פתאום זה נראה לי ממש לא הוגן שהם יצטרכו להתחיל הכל מהתחלה, את כל השלבים, הרי גם הם תמכו זה בזה וגם הם התאמצו אחד בשביל השני, הם מאוד הזכירו לי אותי ואת ניקה ויכולתי לראות את הדאגה לורוניקה בעיניו של אית'ן. אבל מה כבר אפשר לעשות? לא יכולתי לחשוב הרבה, הכל קרה כל כך מהר ובסופו של דבר היינו יותר מהירים. הגענו לנקודת הסיום שנייה לפניהם.

"יש!" קראה ניקה והושיטה לי את ידה ל'כיף', החזרתי לה בחזרה וחייכתי. "אז מה קארן, מסתבר שאת לא כזאת גרועה כמו שחשבתי."

החזרתי לה אגרוף בכתף, אם כי לא כזה חזק כמו האגרוף שלה "אני יודעת" אמרתי.

שתינו צחקנו ולא יכולתי שלא לשמוח ולהרגיש הקלה, אך באותו הזמן הרגשתי גם צער כלפי הזוג האחר. הבטתי לעברם וראיתי את ורוניקה אפוסת כוחות יושבת על סלע ואת אית'ן, שהבעתו האדישה והרגועה לא משה מפניו, מקבע לה את הרגל. ידעתי אז שתחושת האשם הקטנה הזאת תלווה אותי לאורך כל המשחק.

הרגשתי את ניקה מושכת לי בזרוע והבטתי לעברה "כדאי שנתקדם" אמרה, הנהנתי בראשי ושתינו עשינו את דרכינו אל תוך הג'ונגל.

 

נכתב על ידי , 13/5/2015 19:42  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמה:] ב-18/5/2015 19:24
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ