החבורה עדיין עמדה ליד המחסום, נשמתי עמוק והחלטתי שאני הולכת לעשות את זה. הזקנה צדקה, באמת יש משהו מוזר באוויר, אסור לי שוב פעם ליפול לחוסר השפיות ההוא. אם אני רוצה לשמור על הראש שלי שוב פעם, לא מספיק שאשכנע את עצמי מבפנים, עליי גם להפוך את זה למציאות. עד עכשיו רק הזקתי למציאות ולראש שלי בגלל ששיקרתי, עכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת.
ניגשתי אל החבורה וכולם שמו לב אליי.
"לזלי?" קינג סמירוב נראה מודאג, "את לא נראית טוב, מה קרה?"
"אני חייבת לספר לכם משהו."
כולם הביטו בי וחיכו.
נשמתי עוד נשימה עמוקה והתחלתי לספר "אני שיקרתי. כששאלתם אותי מי אני לא אמרתי את האמת, אני פחדתי להגיד מי אני אז אמרתי שאני 'קרן לזלי'. האמת היא... אני לא קרן לזלי, קוראים לי לילי. כן, אני אותה לילי שעשתה לך סימן כחול בברך," הבטתי לעבר קינג סמירוב שהפנה את מבטו אל הברך שכעת הייתה בריאה, "החלטתי שאני יותר לא אשקר לכם, וגם לא לעצמי. אני אולי פחדתי קודם אבל עכשיו אני לא מפחדת. אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים, אתם יכולים לזרוק אותי ל'חדר' מצידי! אבל אני רק אגיד שכלום לא ייצא לכם מזה, ואולי אפילו יזיק. ובכל זאת, אני רוצה להתנצל, אני מצטערת ששיקרתי. סליחה."
ההבעות שלהם נעו בין הלם לזעם ולכעס.
רק עמורה חייכה, "ידעתי!" היא קראה ואיגרפה את ידה בתנועת ניצחון.
האגרופים של השאר היו רק מכעס. "איך יכולת לשקר לקינג?" צווחה הולי.
"לא רק זה!" צעק פני צלקת, "גם להגיד שאת קרן לזלי! קרן לזלי בכבודה ובעצמה!"
"נזרוק אותה ל'חדר'!" קרא הנער האחר.
הסתכלתי על פניו הכעוסות של קינג סמירוב שהתקרב אליי, הוא תפס לי בחולצה בזעם וגרם לי להתכופף וכעת היינו פנים אל פנים. כבר לא פחדתי ממנו, הבטתי ישירות בעיניו.
"תגידי לי סיבה אחת, לילי... סיבה אחת למה לא לזרוק אותך עכשיו ל'חדר'!"
הקול שלי היה רגוע "כמו שאמרתי, אם תזרקו אותי ל'חדר' זה לא יועיל לכם ורק יזיק, כיוון שאני יודעת משהו שאתם לא יודעים. אני אולי שיקרתי לכם בנוגע לשם שלי אבל לא שיקרתי לכם בנוגע למרכיב הסודי. רוצים לצאת מפה? כדאי שתקשיבו לי, עכשיו זה אמיתי, כאן זה לא משחק. אם תזרקו אותי ל'חדר' לא תוכלו לצאת מכאן בחיים."
קינג סמירוב עזב אותי ונראה חושב.
הולי הסתכלה עליו בתדהמה, "המפקד, אתה רוצה להגיד לי שאתה מאמין לה?"
"היא בטח משקרת שוב." מלמל פני צלקת.
קינג סמירוב הביט בי בזעם ועל פניו לא נראה שהוא מאמין לי.
"אני מאמינה לה," אמרה עמורה וכולם הסתובבו אליה ונראו מופתעים, גם אני התפלאתי, דווקא היא מכל החבורה הזאת, היא שתמיד העלתה ספקות לגביי. "מה," היא שאלה, "אתם רוצים להסתכן ולזרוק אותה ל'חדר'? ומה אם היא צודקת? אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מעדיפה להאמין מאשר לא להאמין, לזרוק אותה ל'חדר' ואז לגלות שהיא בעצם דיברה אמת."
כולם שתקו וחשבו על דבריה, לבסוף קינג סמירוב ניגש אליי "יש לך מזל לילי... תוציאי אותנו מכאן."
הנהנתי "קודם נלך ל'מחנה'."
כל הדרך למחנה ניסיתי להזכר מה היה כתוב ברשימה ההיא, היו דברים שזכרתי שבטוח הופיעו שם, אבל לא הייתי בטוחה לגבי השאר. חשבתי לחזור לחממה הענקית ההיא איפה שזרקתי את הרשימה, אבל המקום היה כל כך גדול ובוודאי ייקח לי נצח עד שאמצא את חתיכת הנייר בין כל הספסלים והעצים שם.
כשהגענו למחנה ביקשתי דלי, למרבה הפלא היה להם כמעט את כל מה שהייתי צריכה.
"יש לנו הכל," אמר סמירוב, "לקחנו גם הרבה דברים מ'חדר העזרים' אז אנחנו מסודרים."
כל פעם אמרתי להם להביא משהו מסויים מהרשימה, הלכתי על הדברים הבטוחים שבוודאי הופיעו בה "אני צריכה תאנים, לימונים ואוכמניות..." ניסיתי להזכר בעוד מרכיבים, זכרתי שהיו דברים שהתפלאתי שהיו שם, רק מה הם היו? "חול! היה חול! וגם... מטהר אוויר?"
כולם עצרו ובהו בי, "אין לנו מטהר אוויר," אמר פני צלקת.
ניסיתי לחשוב, ואז עלה לי משהו בראש- שלפתי את 'תרסיס נגד שדים' שהנער הביא לי, "זה עושה יופי של עבודה! בניחוח נענע מרענן!" השתדלתי שלא להתפקע מצחוק, עכשיו זה לא זמן לצחוק, עכשיו זה זמן רציני. ניסיתי להזכר, זה בטוח לא הכל. "מים! איך יכולתי לשכוח את זה! רק מה עוד..." דפקתי על המצח שלי עם האצבעות וניסיתי לחשוב, "מה עוד יכל להיות בבקבוקים..."
"אם זה עוזר, מצאנו בקבוקים שהיו בהם אלוורה ורוזמרין," אמרה עמורה.
"נכון!" קראתי, "גם הם היו ברשימה! מצאתם עוד בקבוקים?"
"מצאנו גם חומץ ושמן זית, אבל לא הבנתי מה זה חשוב לך? מה את מתכוונת לעשות עם כל הדברים האלה?"
"יש לי תיאוריה..." התחלתי לערבב את כל המרכיבים בתוך הדלי, חוץ ממטהר האוויר שעדיין לא הבנתי למה הוא הופיע ברשימה. לבסוף התקבל נוזל חום בוצי מגעיל למדי, עדיין לא הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה נכון. היו עוד מרכיבים? היה עוד משהו... משהו שלא הבנתי מהו בדיוק. איך הוא נקרא?
היה עליי לפעול, אם איראה לא בטוחה בעצמי ואתלבט הרבה, לא יעבור הרבה זמן והחבורה תתחיל לאבד את הסבלנות. "קדימה, בואו נזוז," אמרתי.
"לאן הולכים?" שאלה הולי.
"תחשבו, איפה המקום היחיד שבהם לא הייתם, איפה המקום היחיד שאתם לא יודעים אם יש שם יציאה או לא? מהו המקום שלא העזתם עוד להיות בו?"
"'החדר'" אמרו כולם פה אחד.
"בינגו."
"אבל... לזלי, אה... לילי," מילמלה הולי, "אנחנו לא נכנסים ל'חדר' נכון? אנחנו נמות אם נכנס לשם!"
"לא אם תקשיבו לי, הכל יהיה בסדר, לא נמות." 'אני מקווה' הוספתי בלב. כנראה שבסופו של דבר כן נעבור באזור האדום.
"אממ... לילי, אנחנו פיספסנו את הכניסה ל'חדר'," אמר קינג סמירוב כאשר פניתי באחד המסדרונות.
"לא משם ניכנס," אמרתי, "יש עוד כניסה, אני יודעת את זה עכשיו." נזכרתי במעבדה שהופיעה בחיזיון, הייתי שם כבר, בהתחלה לפני שפגשתי את החבורה, זה היה קרוב לאיפה שמצאתי את גזיר העיתון, רק איפה זה? הסתובבתי לעמורה, "שמרת את המפה שהזקנה הביאה לי?"
"כן, זה אצלי," היא הושיטה לי אותה.
הלכנו לפי המפה עד שהגענו לאיפה שמסומן בה 'האזור האדום'. צדקתי, היינו עכשיו בצומת של מנהרות, אחד הפתחים היה בצורה עגולה וחסום בחלון פלסטיק שקוף, בחלון הייתה דלת פתוחה ודרכה עדיין יצאו אדים לבנים. בפנים עדיין היו אנשים שהתרוצצו בחליפות. "זאת המעבדה."
אחד האנשים שהיו בתוך המעבדה שם לב אלינו ויצא החוצה, הוא באמת היה דומה לאסטרונאוט עם החליפה ההיא, הוא הביט בי "ילדה, חשבתי שאמרתי לך ללכת. את לא מבינה שמסוכן פה?"
ניגשתי אליו, "אנחנו רוצים לצאת מיציאת החירום."
האיש הניד בראשו, "אי אפשר, זה מסוכן. כדאי שתמצאו יציאה אחרת."
"אני יודעת את המרכיב הסודי," אמרתי והאיש נעצר ובהה בי.
"איך את..."
"אני צריכה רק תמצית כלשהי... תמצית פרדוקסן?"
האיש נראה המום, הוא הביט בדלי שהחזקתי ואז בי "אני לא יודע איך גילית, רק קרן לזלי והצוות הקודם ידעו את המרכיבים. אנחנו שנים מנסים לפענח ולנסות לגלות את מתכון הנגד, משהייתי ילד ונפלתי לכאן במיקרה אני מנסה לחקור, חלק מאיתנו השתגעו לגמרי."
"זה לא חשוב איך גיליתי," אמרתי והסתכלתי עליו במבט הכי מתחנן שלי, "בבקשה, זאת הדרך היחידה. אתה יודע מה זאת התמצית הזאת?"
הוא סימן לי לחכות ואז נכנס למעבדה, לאחר כמה דקות חזר "קחו, שימו את אלה ובואו אחריי." הוא הביא לנו כובעי מעבדה ומסכות חמצן, שמנו והלכנו בעקבותיו.
"התמצית הזאת מאוד חזקה," הוא אמר בזמן שעברנו בין כל המבחנות, "ידענו שהיא חשובה אבל לא ידענו למה, אני מקווה שאתם באמת יודעים מה לעשות איתה." הוא לקח צנצנת קטנה ובתוכה נוזל צהוב מבעבע והושיט לי. "את אולי יודעת על המחקר של קרן לזלי, תוכלי להגיד לי על מה היא עבדה? מה זה הגז?"
קרן לזלי? אני קרן לזלי. מיד התנערתי, לא, אסור לי ליפול לזה שוב פעם. הנדתי בראשי, "אני יודעת את מה שאתה יודע," אמרתי.
האיש נראה מאוכזב.
לקחתי את הצנצנת ושפכתי את הנוזל לתוך הדלי. מיד הצבע החום בוצי השתנה, ועתה הוא נעשה בצבע ורוד ודליל.
כולם נרתעו מהמראה. "מה זה?" שאלה הולי.
גם אני הסתכלתי על הנוזל שבדלי, זה לא היה נראה טוב אבל לדעתי הצלחתי להכין את המתכון המדויק. השאלה מה אמורים לעשות איתו?
"איפה זה יציאת החירום?" שאלתי את האיש.
האיש הצביע לעבר דלת גדולה שעליה היה שלט ובו גולגולת ואיקס אדום, "זאת היא, אבל אני מזהיר אותך- האזור ההוא מסוכן הרבה יותר, היו המון מיקרים שבהם אנשים נפגעו שם, אני עדיין מציע לך להתרחק ממנו כמה שיותר, האוויר שם... לא טוב."
הסתכלתי לעבר הדלי, "אני יודעת מה לעשות," אמרתי, "ואני חושבת שעכשיו אני יודעת גם בשביל מה המטהר אוויר."
התקדמתי לעבר הדלי.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאל קינג סמירוב.
"יש לי הרגשה שהחומר הזה הוא המתכון הנגד שקרן לזלי חיפשה, אני חושבת שהוא אמור לעזור נגד מה שזה לא נמצא שם מעבר לדלת."
"אוקי, אז מה אמורים לעשות איתו?"
שאלה קשה. לשתות? למרוח אותו על הגוף? לפזר בחדר? "אני אומרת- ננסה את כל האפשרויות, אין לנו ברירה."
כולם לא נראו מרוצים מזה אבל החליטו ללכת עם הרעיון, "כדאי לך שזה לא יהיה קטלני הדבר הזה," מלמלה הולי.
אני לקחתי כוס נקייה מהמעבדה ושפכתי חלק מהנוזל לתוכה. הבטתי לתוך הנוזל הורוד שבכוס שביעבע במקצת, זה לא היה מפתה במיוחד. לקחתי נשימה עמוקה ולגמתי מהמשקה. מיד רציתי להקיא, הטעם היה דוחה בטירוף, הכרחתי את עצמי לבלוע ולקוות שזה לא היה לשווא. ליתר ביטחון גם מרחתי את הנוזל על הגוף שלי והקפדתי לא להשאיר חלקים חשופים.
כאשר סיימתי הסתובבתי לשאר החבורה, "כולכם סיימתם?"
פני צלקת היה באמצע מריחה על הגב, הולי נעשתה ירוקה כולה מרוב בחילה אחרי ששתתה מהמשקה.
"אני סיימתי," אמר הנער האחר.
"גם אני," קראה עמורה.
כאשר כולם היו מוכנים התקדמנו לעבר הדלת.
"בהצלחה!" קרא האיש, לא הייתי בטוחה אם הוא באמת מתכוון לזה או שהוא פשוט מאחל לנו מוות נעים.
פתחתי את הדלת בזהירות, בפנים הייתה מנהרה רחבה שפנתה שמאלה, כנראה הקצה שלה היה קרוב כיוון שיכולתי לראות אור שמש חלש שמואר בה. כולנו נכנסנו וסגרנו אחרינו את הדלת. "עד עכשיו הכל טוב," אמרתי.
התקדמנו לתוך המנהרה, כל הזמן הזה ריססתי במטהר האוויר ליתר ביטחון. כאשר פנינו בפניה, נגלה לעיננו מראה מזעזע- המון גופות היו על הריצפה, ערימות של גופות שכבו שם. הייתי המומה מהמראה המצמרר, מה קרה לכל האנשים האלה? איך הם בדיוק הגיעו לפה? הסתכלתי על התיקרה שהייתה מעליהם, היה שם חור.
"זה אותו החור שהיינו זורקים ממנו אנשים," אמרה עמורה.
"אז הם באמת מתו..." מילמל פני צלקת.
דעתנו הוסכה כשהנער האחר התחיל להשתעל ותפס לעצמו חזק בבטן.
"אתה בסדר?" שאלה אותו עמורה.
הנער המשיך להשתעל חזק, "כן... פשוט אני..." הוא לא יכל להשלים את המשפט, הוא התקפל וקולות חנק יצאו מפיו.
"הי, אחי..." פני צלקת שם יד על הכתף שלו, "מה קורה לך?"
"הוא הולך למות?" שאלה הולי.
"לא יכול להיות!" קרא קינג סמירוב, "חשבתי שהשיקוי ההוא היה אמור לעזור לנו! או ש... הוא לא?"
"אוויר..." מלמל הנער.
ניגשתי אליו, "הי, האם זה בגלל הגופות? או שזה משהו אחר? שתית את המשקה?"
הנער לא ענה, פניו החווירו והבעתו הייתה מזוגגת.
"ספר לי! אתה שתית את המשקה או לא?"
הנער הניד בראשו והשתעל עוד, "חשבתי... זה הכל... שטויות... לא האמנתי... לך..." הוא בקושי הצליח לדבר, בין כל מילה לקח כמות רבה של אוויר, אך כל נשימה רק החמירה את מצבו. הוא נראה מסוחרר והתנדנד על הריצפה.
"קדימה, חייבים לצאת מכאן מהר," תפסתי אותו ועזרתי לו להתקדם לכיוון היציאה, אך לפתע הוא נעצר ותפס לעצמו חזק בראש.
"הראש!" הוא נאנק.
"קדימה, רק עוד קצת."
הוא טילטל את ראשו מצד לצד וכל גופו רעד, "לא!" הוא זעק, הוא תפס לעצמו שוב בראש וכעת פניו היו לבנים לגמרי, "הראש... הראש... הוא מתנתק לי!"
כולם עמדו ובהו בו. לא ידעתי מה קורה לו, אף פעם לא ראיתי בנאדם במצב כזה, האם זה בגלל הדבר המוזר הזה שיש באוויר? רציתי לבוא לעזור לו, רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. הלוואי וידעתי מה לעשות! הרגליים שלי קפאו לגמרי ורק עמדתי כמו כל השאר והסתכלתי בהלם על הנער שהלך ונעשה לא שפוי יותר ויותר.
"תעזרו לי!" הוא צרח ונראה היסטרי ומפוחד, על פניו הבעת אימה והוא נופף בידיו, "הראש! הוא מתנתק לי!"
"הראש שלך בסדר גמור..." מלמל פני צלקת והקול שלו טיפה רעד למראה חברו.
"הראש!" קרא הנער שוב והיה על סף בכי, ואז פתאום הוא קפא במקומו, עיניו התגלגלו לאחור והוא התמוטט על הריצפה, חסר חיים.
לרגע כולנו עמדנו בדממה, מנסים לעכל את מה שהתרחש כרגע. ניסיתי לא לרעוד ולהזכיר לעצמי שגם אנחנו עדיין לא יצאנו מטווח הסכנה, "בואו נצא מכאן," אמרתי.
כולנו התקדמנו לעבר האור שבקע מהחריצים הקטנים סביב הדלת, שהייתה על התיקרה הנמוכה בקצה המנהרה. לא היה קשה לפתוח את הדלת, דחפתי אותה בקלות ואז יכולנו לראות את השמש. זהו זה, עכשיו אנחנו באמת בחוץ.
לא היה גבול להקלה שהרגשתי כרגע, שאפתי את אוויר האביב והרגשתי חופשיה יותר מתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
