לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בואו פשוט נזרום עם זה...


אז החלטתי לפרסם פה את כל הרעיונות שעולים לי בראש :]

Avatarכינוי: 

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2013

בונג'י- סיפור קצר שכתבתי


 

רציתי לכתוב סיפור אפל. אני חושבת שהוא מבין הסיפורים הטובים שכתבתי.

אמנם הוא לא ממש קצר אבל מקווה שתקראו ותהנו :]

 

 

 

 

 

בונג'י הוא היודע הכל, בונג'י הוא היכול הכל, העוצמות של בונג'י לא משתוות לשום עוצמה של כל דבר אחר ואם תפגשו את בונג'י לא תפקפקו בכך. היא לא פיקפקה בכך, היא האמינה בדברים אלו בלב שלם שכן היא ראתה בדיוק מה בונג'י מסוגל לעשות; כשנישברה לה היד- בונג'י ריפא לה אותה, כשראייתה התדרדרה כל כך עד כי הייתה חצי עיוורת- בונג'י נתן לה ראיית שש-שש, כשרצתה להיות חזקה- בונג'י נתן לה כוח, היא ידעה שאפילו לו רצתה לעוף (דבר שבנאדם לא יכול לעשות) בונג'י אכן יכל לתת לה כוח תעופה, הוא היה מסוגל הכל ולהביא לה דברים שאפילו לא חלמה עליהם. אבל בונג'י לא נותן סתם דברים, יש לו סיבות משלו.

בונג'י שכן בקומה השלישית, בתוך בניין ישן ומלבני באזור טיפה מבודד מהבתים האחרים בעיר הנטושה. בשביל להגיע אל הבניין היה צריך לחצות שדה קוצים רחב, ואז ללכת בשביל הארוך ללא התאורה ששיחים דוקרניים עולים עליו בחלקים מסויימים. היו שמועות רבות בנוגע לאותו השביל הזה המוביל אל הבניין הישן, בעיקר סיפורים מפחידים על שדי חושך המסתתרים בין השיחים וחוטפים ואוכלים את כל מי שמעז לדרוך שם. בחורף במיוחד הסיפורים מעלים דרגה בסולם הפחד כאשר המקום מתמלא בערפל, והרוח הנושבת הנשמעת כמו שדים ורוחות מרושעות בהחלט מעלה צמרמורות בעמוד השדרה. אבל השמועות כבר מזמן חלפו מהעולם, שכן העיר הייתה עכשיו נטושה. טוב, כמעט נטושה- הייתה אותה, הנערה הפרועה הברונטית שנשארה היחידה במקום, אבל היא בכל מקרה לא האמינה לשמועות הללו, היא ידעה שהן לא נכונות, וגם אם הן כן אז יש דברים הרבה יותר מפחידים משדי חושך- הרי בונג'י הוא המפחיד מכולם, וכל עוד היא הייתה לצדו אז היא הייתה מוגנת.

כל יום הנערה הייתה הולכת לבניין ההוא, מתפללת לבונג'י, 24 שעות ביממה היא הייתה מקדישה לו ומוכנה לעשות הכל בשבילו ולמענו. בונג'י היה בשבילה כל העולם, בונג'י היה בשבילה אלוהים!

בונג'י הוא היכול הכל, בונג'י הוא היודע הכל.

ומי בדיוק היה בונג'י? זאת הייתה חידה אותה אף אחד לא ידע, אפילו לא היא. בניין ישן בעל שלוש קומות, 24 דלתות נעולות- ודלת אחת פתוחה. שם הוא היה. וזה כל מה שהיה ידוע.

 

מה היה שמה זה לא משנה, וגם לא בת כמה היא ומי היא, בראש סולם החשיבות עמד בונג'י ומבחינתה כל השאר אלו דברים מיותרים לגמרי. היא קמה בבוקר על העשב המיובש (מחמת חוסר השקיה של שנים) טיפות טל היו עליו והרטיבו במקצת את בגדיה הקרועים והמרופטים שתמיד לבשה. זה לא שלא היו חנויות בגדים בעיר הנטושה הזאת אבל הן היו נעולות, בדיוק כמו כל בית אחר במקום הזה, וחוץ מזה גם בכלל לא היה לה אכפת מדברים מטומטמים ושוליים כמו לבוש, בונג'י היה הדבר היחיד שבאמת חשוב.

היא אהבה את הריקנות הזאת, את הכבישים הריקים, הבניינים הדוממים והחושך- היא במיוחד אהבה את החושך. הבדידות היה האושר בשבילה וכמו כן השקט שבאוויר. כל דבר חי שעבר במקרה במקום היווה בשבילה כמשהו שאפשר להשתמש בו, בכל זאת צריך איזה משהו מעניין מדי פעם. כמובן ששום דבר לא עלה מעל החלק הכי גדול באורח חייה הבודדים- בונג'י. וואו, אפילו מהשם עצמו היא לא יכולה שלא להצטמרר, וכמו כן להרגיש את הכוח והעליונות שבו. היא לא בודדה כל עוד בונג'י בליבה, כך היא הרגישה וזאת הייתה סיסמתה מאז פגשה אותו לראשונה. זה היה כשהיא הייתה ילדה, עכשיו היא נערה.

רוחות קרירות נשבו ועלים החלו לצנוח מהעצים, מעידים כי עונת הסתיו החלה. היא הרגישה בליבה את המשיכה צפונה בכיוונו של הבניין הנטוש המלבני, היא עצמה עיניים והרגישה את זה, חשה כי הוא קורא לה, אומר לה לבוא. בצעדים אוטומטיים ובתחושת אופוריה היא התקדמה דרך הכבישים והבניינים הדוממים, חצתה את שדה הקוצים ואת השביל הארוך מלא השיחים, טיפסה במעלה המדרגות לקומה השלישית ושם ספרה ארבע דלתות מימין עד שנעמדה מול הדלת האחרונה, הדלת היחידה שלא נעולה. בידיים טיפה רועדות מהתרגשות פתחה את הדלת.

בחדר בו שכן בונג'י לא הייתה רצפה וגם לא היו קירות, וגם אם כן היו לא היה ניתן לדעת זאת, שכן כאשר לו פתחת את הדלת היית רואה אך ורק שחור. החושך היה בולע אותך יחד עם הריח החנוק, החום והאוויר הדחוס. אפשר היה כמעט לחוש אבודים בין כל השחור ההוא. רק אדים אדומים העולים ממעמקי התהום וצללים תזזתיים מלחששים השחורים יותר מהשחור, העידו כי יש בחדר ההוא משהו מוזר ולא טבעי. שם, בנקודה רחוקה בחדר היו עיניים בורקות וגדולות שהביטו בה.

היא מיד השתחווה עמוקות "הו בונג'י היכול הכל והיודע הכל הנעלה מעל כולם, היש משהו שאני יכולה לעשות עבורך? אני מוכנה להקריב בשבילך הכל."

העיניים דיברו אליה בקול עמוק ורם שנשמע כאילו הגיע ממעמקי האדמה, היה ניתן לחשוב שרק הקול עצמו היה מסוגל להרעיד הכל ולהפיל בניינים. מה שבטוח זה לא היה קול אנושי, היה זה משהו חצי חייתי וחצי משהו אחר, משהו שלא מהעולם הזה. הקול אמר: "שם, מצד מערב מעבר להר, מתקרב בן אנוש."

הנערה הרימה ראשה "בן אנוש? עבר הרבה זמן מאז היה כאן בן אנוש."

הקול המשיך: "את יודעת מה לעשות."

"אני אעשה כבקשתך."

"יש משהו שאת רוצה בתמורה?"

הנערה חשבה. בן אנוש. "שום דבר אדוני, לספק אותך יהיה הפרס שלי, השמחה שלך תהיה האושר שלי."

כשיצאה מהחדר חיוך זדוני ונרגש נמרח לה על הפנים. זה הולך להיות מעניין.

 

בחור צעיר, תרמילאי, התקדם בכביש הראשי ליד הפארק. בגדיו מלוכלכים, שיערו החום סבוך ופרוע ותרמיל גדול נשא על הגב. הוא לא נראה כל כך שונה ממנה. היא הייתה ישובה באחד הספסלים בפארק ליד הנחל והביטה בו. בן אדם, שנים היא לא ראתה בן אדם. האנשים אותם הכירה כבר אינם, וכך גם כל האנשים שגרו פעם בעיר שלה. שנים היא לא קיימה אינטרקציה עם מישהו שהוא אותו בן מינה, היא שנאה אינטרקציה היא שנאה בני אדם. בונג'י היה כל מה שהיא צריכה בחיים, לא היצורים המטומטמים האלה שהיא אמורה להיות חלק מהם. הקשר היחיד בינה לבינם הוא בוודאי רק בשם, חוץ מזה היא הייתה שונה מאוד מהיצורים הנחותים הללו. אבל עכשיו היא צריכה לשים את השנאה בצד, היא צריכה לחשוב על השגת המטרה ושינאה רק תמנע ממנה את זה. עברו שנים מאז הייתה צריכה להעמיד פנים, ועכשיו היא התקשתה לשחזר את ההתנהגות החברתית והידידותית שאנשים החיים בציוויליזציה מתנהגים, או אפילו איך זה לחייך חיוך מפתה שלא יגרום להרתעה. היא ניסתה, היא ניגשה אל הבחור בצורה הכי ידידותית שהיא יכולה להתנהג.

הבחור שם לב אליה ולפי הבעת פניו היא ראתה שהיא לא הצליחה לעבוד עליו. כנראה ששנים של חוסר חברה וליבה הקר לא יכולים לעבוד על אף אחד.

בכל זאת אחרי הרבה הססנות, הבחור חייך חיוך זהיר והתקרב אליה. "היי" אמר.

"היי" חזרה אחריו.

"אה..." הבחור השתעל "עד עכשיו את היחידה שאני פוגש פה. זה לא נראה כאילו העיר הזאת ריקה?"

"נכון." היא שמה לב שהבחור כבר לא מחייך ובעיניים שלו היה חשש מסויים כשהביט בה. היא הזכירה לעצמה למצמץ מדי פעם ולהשתדל שקולה יהיה קצת עם רגש ולא יישמע כאילו רובוט מפיק אותו. "אתה נראה נורא צמא, תרצה אולי מים?" היא הושיטה לו בקבוק ובתוכו נוזל שקוף, היא הוסיפה חיוך.

הבחור הביט בבקבוק שהחזיקה והניד בראשו "לא תודה, יש לי מספיק משלי. באתי כבר מוכן, אני מטייל."

"איפה אתה מטייל?"

הבחור טיפה נרגע וחייך כשראה את התעניינותה "בעיקר ביערות ובמדברים, הייתי ליד מפלים ובכפרים עם תרבויות שונות. אני מודה שקצת הלכתי לאיבוד, הייתי אמור להגיע לחוף הים וכנראה התבלבלתי ובמקום זה הגעתי לפה. בכלל אני לא זוכר שהייתה במפה עיר ליד החוף ההוא" הוא שלף מפה מכיס מכנסיו והתבונן בה, מצחו נחרש קמטים.

"לא התבלבלת. יש פה באמת ים, אני הולכת אליו לפעמים."

"זה לא מופיע במפה שלי."

"אה אני כבר מזמן הפסקתי להאמין במפות."

רוח קרה נשבה בחוזקה, הבחור התנדנד וצחק "אני רואה שהתוכניות שלי לא יקרו בכל מקרה."

"דווקא היום הזה הוא יוצא במינו, בדרך כלל די נעים כאן."

הבחור, שחיוך עדיין נותר בשפתיו בעוד ששפתיה שלה נותרו קפואות, הסתובב אליה "איך קוראים לך?"

"לילה" שיקרה.

"נעים מאוד, תום." הוא הושיט את ידו, תנועה שכוונתה ללחיצת יד. היא הושיטה גם היא את ידה ופגשה בעורו החמים של הבחור, בעוד שהוא פגש בעורה הקר. שוב היא ראתה בעיניו את המבט המוזר הזה ובעיקר המבולבל. היא תהתה אם תוכניתה תצליח.

 

"אם אתה רוצה אני מכירה מקום חמים שבו תוכל קצת לנוח" אמרה.

הבחור היסס והביט סביב בעוד רוחות קרות ממשיכות לנשוב ולפרוע לו את השיער אפילו יותר. "אה..." העצים התנודדו ועלים עפו והתפזרו על הכבישים. לבסוף השתכנע והביט בה מחייך "אני מניח שלא תזיק לי קצת מנוחה לכמה זמן."

הם הלכו בכביש הריק, עברו בשדרות הבניינים הישנים המתפוררים והערפל שריחף סביב תרם למקום להיראות כמו עיר רפאים. היא כיוונה צפונה וקיוותה שהבחור לא יתחרט ברגע, הם היו כבר כמעט קרובים לשדה הקוצים. היא לא חשבה שיתחרט, היה ממש קר והבחור נראה כמי שזקוק למקום חמים, אך למרות זאת נראה היה גם שלא סמך עליה כל כך. היא הביטה בו; עיניו היו נעוצות בקרקע ונראה קצת נבוך, מדי פעם הביט סביב במבט שנראה טיפה מודאג וטיפה מבולבל, כשעיניו פגשו בשלה חייך חיוך מהוסס ואז חזר לנעוץ מבטו בקרקע. היא הרגישה ממש כאילו הוא מחפש דבר מה להגיד, כמו שבני אדם עושים לפעמים רק כדי 'לשבור את הקרח'. יצורים מטומטמים.

"תגידי..." הוא פתאום פתח את הפה וחזר והביט סביב "העיר הזאת באמת ריקה, לא? אף אחד לא נמצא בחוץ, כל החלונות בבתים חשוכים. איך זה הגיוני?"

היא נאלצה להשיב לו, "כן" אמרה בטון אטום מרגש.

"את היחידה כאן? איפה כולם?"

"אף אחד לא גר כאן כבר שנים," אמרה "כולם עזבו."

הוא הביט בה וחיכה. היא הסתכלה קדימה וצמצמה עיניים, התקשתה להמנע מרגש השנאה להציף אותה. יצור מטומטם.

היא נאנחה בלב "רואה את ההר הזה שם?" היא הצביעה לכיוון ממנו בא הבחור, קצה ההר הציץ רחוק מבעד לבניינים הגבוהים "זהו הר געשי פעיל, היו הרבה אזהרות לגביו, הוא אפילו התפרץ פעמיים. המקום עכשיו מוגדר כמקום מסוכן מאוד והתושבים התבקשו לעזוב במיידית את העיר."

הבחור חייך "אז אני מניח שאת לא ממש הקשבת לאזהרות."

היא נאנחה עכשיו בקול, ברגע ההוא הבינה שאין לה ממש ברירה, אם היא רוצה שהבחור יסמוך עליה היא כנראה תצטרך לשתף איתו פעולה. היא הצליחה לחייך חיוך קטן וניסתה לשוות לעצמה את אותה נימת הדיבור כמו של הבחור "מה לעשות, אני אחת שנמשכת לסכנות."

הוא צחק.

"אקסטרימית" הוסיפה.

הם הלכו והתקרבו עתה יותר אל שדה הקוצים, עוד מספר מטרים יגיעו אליו. הבחור נראה עכשיו יותר משוחרר ונינוח, חיוך חביב עדיין היה על פניו. "את יודעת, אם הייתי האדם היחידי בעיר גדולה ונטושה, סביר להניח שהייתי עושה בה כל דבר שאני רוצה."

היא פלטה קול נחרה.

"בחייך, אל תגידי לי שלא חשבת לעשות איזה משהו קרימינלי, את נראית כזאת, כמו אחת שרוצחת אותך בסמטה חשוכה" הוא גיחך, "אם תשאלי אותי, מישהי אקסטרימית זאת אחת שלא רק שנשארת בהר געש, אלא בנוסף גם פורצת לכל בית אפשרי במקום!"

הבחור התחיל להעלות לה על העצבים, יותר מידי חברותי. גועל נפש. אבל בכל זאת היא החליטה לשחק את המשחק עד הסוף והמשיכה להעמיד פנים ולחייך חיוך דבילי על הפרצוף. "אתה לא נראה כמו טיפוס שחושב מחשבות כאלה."

"מחשבות כאלה?"

"קרימינליות."

הוא משך כתפיים "זה לא קרימינלי אם זה לא שייך לאף אחד, את אמרת שהכל נטוש."

"אין בשביל מה לפרוץ, אתה מבין, הכל ריק פה, שום דבר לא נמצא כאן."

"לכי תדעי, אולי השאירו משהו מאחור?"

שדה הקוצים הופיע עתה מולם, מרחוק יכלה לראות את ענן הערפל הכבד כשבקצהו מציצה תקרתו המלבנית של הבניין הנטוש.

"אתה רומז משהו?"

הוא נעצר וגם היא נעצרה, הם הביטו זה בזה וחיוך זדוני היה מרוח לו על הפרצוף, הוא נענע את הגבות למעלה ולמטה כרומז לה. "בא לך לבקר איזו חנות?"

"לא" ענתה.

"נו איזו גרועה, כל אחד חולם להיות במין עולם אפוקליפטי שכזה בו רק אתה היחידי שנשאר בחיים ולחרוש על כל דבר שבו, ואת כשאת נמצאת במקום כזה את אפילו לא מנצלת אותו לטובתך," הוא הניד בראשו "ואני חשבתי שעומדת מולי מישהי מגניבה שמבינה עניין."

"לא חיפשת מקום חם?" היא ניסתה לשמור על איפוק וגופה התקדם יותר לכיוון השדה בעוד הבחור נשאר עומד במקומו. היא השתוקקה לגרור אותו בכוח אך הכריחה את עצמה להיות סבלנית.

"אני חושב שאפשר לדחות את זה לאחר כך, לא בא לך לחקור קצת את המקום? את לא מכירה אותי אני הרפתקן אמיתי."

היא לא ידעה מה לעשות, ההיסטריה הלכה וגאתה בה והיא הביטה בלחץ לכיוון הבניין.

הבחור שם לב לדאגה שלה "נוכל לחזור אחר כך" אמר "יאללה בואי, נעשה משהו אקסטרימי." הוא חייך.

היא היססה, הביטה פעם אחת לעבר הבניין ואז חזרה והביטה לעבר הבחור, לבסוף התייאשה והסכימה "אבל נחזור אחר כך."

"אל תדאגי."

הם פנו לצד השני וכאשר הלכו היא הרגישה את המשיכה לאחור, כאילו בונג'י קורא לה, כאילו הוא מסתכל עליה עכשיו, היא חשה זאת בגבה ורצתה להסתובב אך לא יכלה, גופה רצה לפנות לאחור אך במקום זאת היא המשיכה ללכת בניגוד מוחלט לדרך בה הייתה צריכה ללכת. היא הציצה רק מבט אחד לאחור והספיקה לראות את השדה נעלם בין הבניינים, היא חשה מתוסכלת וממורמרת יותר מתמיד.

יצור מטומטם.

 

"בוא נעשה את זה מהר" אמרה הנערה בחוסר סבלנות, הם היו במדרחוב גדול שכנראה שימש בעבר כמקום מרכזי שאליו מגיעים אנשים רבים; היו בו המון חנויות ומסעדות, במרכז הייתה מזרקה ומסביב פסלים וספסלים. עתה כשהכל היה ישן ונטוש, המקום נראה שומם, אפרורי ושקט. החנויות והמסעדות היו חשוכות ואפלות, המזרקה עמדה דוממת בלי מים וצבעה התקלף, והפסלים מסביב העלו חלודה.

הבחור עמד מול אחת החנויות "את היסטרית יותר מאמא שלי," אמר תוך כדי שהוא מתכופף להרים לבנה מהריצפה "לא חשבתי שיש בנאדם יותר היסטרי ממנה, אבל מסתבר שטעיתי."

"הא הא."

הוא החזיק את הלבנה בשתי ידיו ועשה צעד לעבר החנות. "תתרחקי" אמר.

"מה אתה עושה?"

הוא הניף את הלבנה וזרק אותה בכוח לעבר חלון הראווה של החנות, הלבנה פגעה בחלון והוא התנפץ לרסיסים. האזעקה לא הופעלה.

הבחור נכנס דרך החור שנוצר, נזהר לא להחתך מהזכוכית. הנערה נכנסה בעקבותיו והביטה סביב; הייתה זו חנות עמוסה בחפצים: רהיטים, בגדים, מוצרי בית ונוי ועוד.

"מגניב" הבחור אמר "ואת עוד אמרת שאין כאן כלום." הוא התחיל להסתובב ולבחון את המקום. החנות הייתה לא ממש גדולה וגם לא מחולקת לפי אגפים, היה נראה כאילו אין שם סדר בין כל הדברים וקשה היה להתמצא שם, זה רק עורר יותר את סקרנותו והתעניינותו של הבחור. "תראי את כל החפצים והבגדים הישנים האלה..." הוא הרים את אחד הסריגים מהמתלה "סבא שלי היה לובש כאלה."

"זאת חנות עתיקות."

"הגיוני." הוא החזיר את הסריג והמשיך לבחון את הפריטים במקום, הוא ניגש לאזור עם מדפים שעליהם הוצגו מכשירים טכנולוגיים למיניהם מפעם. היא לא התעניינה בשום דבר ורק העמידה פנים כאילו היא בוחנת איזה עציץ נבול, רק מחכה שהם ילכו משם. 

"וואו תראי, יש כאן פטיפון. מעניין אם הוא עובד..." הוא הכניס את אחד התקליטים שהיו בערימה ליד והפעיל את המכשיר, במהרה החדר התמלא בצלילים קצביים ובמוזיקה שמחה. הבחור צחק "הנה משהו שלא ציפיתי לשמוע מדבר כזה."

"מה ציפית?" היא שאלה.

"אני יודע... מוזיקה קלאסית. זה נשמע מודרני ולא מתאים לחנות 'עתיקות'."

הבחור החל לנוע לצלילי המוזיקה, ספק בצחוק ספק ברצינות "בואנה שמעי, זה מדבק הדבר הזה." הוא ניסה למשוך גם אותה לריקוד אך היא המשיכה לעמוד ולא נתנה לו. "היית פעם במסיבות, לילה?" הוא שאל אותה.

"לא."

"אף פעם? טוב אז אין פלא שאת כל כך אבן כזאת."

"מה?"

הבחור ניגש אליה "את כל הזמן רצינית. את צריכה ללמוד להשתחרר קצת, להנות מהחיים. הרי חיים רק פעם אחת, לא כן?" הוא לקח לה את היד ומשך אותה, היא מצאה את עצמה הולכת איתו וחשה חוסר אונים. הוא שם לב לחשש שלה, "פשוט תזרמי עם המוזיקה" אמר לה. היא החלה לנוע ולתת לצלילים לסחוף את גופה לפי הקצב, היא לא ידעה מה היא עושה אבל היא לא חשבה הרבה, פשוט 'זרמה עם המוזיקה' כדברי הבחור.

המוזיקה התגברה והוא סובב אותה, היא הסתובבה והרגישה את הסיחרור ועוד תחושה שמעולם לא הכירה. הוא חייך אליה וגם היא חייכה בחזרה ושניהם רקדו והסתובבו והכל מסביבה התטשטש, היא חשה את גופה בוער וכמו כן כאילו היא קלה כמו נוצה ברוח, הרגשה מוזרה וטובה התגנבה אליה וקולות צחוק מתגלגל בקעו לפתע מפיה. היא נעצרה. גם הוא נעצר ושניהם עמדו שם כשהשיר עדיין מתנגן ברקע.

בעוד שהיא מנסה להבין מה קרה כאן הרגע, הבחור ניגש לעבר החלון והביט החוצה "הי תראי, מזג האוויר התבהר. אולי התוכניות שלי בכל זאת יוצאו לפועל."

"אילו תוכניות?" מלמלה, עדיין חצי בהלם.

הוא הרים את תרמילו ששכב על הריצפה "ללכת לים כמובן. בא לך להראות לי את הדרך?"

היה איזה רגע אחד דומם שבו היא הביטה בו והוא הביט בה, שניהם הסתכלו אחד על השני ועיניהם נפגשו. ואז היא נשמה נשימה עמוקה ויצאה החוצה בעקבותיו.

 

*

 

מזג האוויר השתנה פלאות- השמש יצאה והעננים כמעט הסתלקו מהשמיים, היה נעים וחמים כאשר הם צעדו על החול הרך. הים לא היה סוער במיוחד והגלים ליטפו את החוף בשלווה ובשקט.

"תמיד רציתי חוף פרטי משלי" אמר הבחור כשעצרו והביטו על הריק סביב. הוא סרק את המקום- היו שם מספר שמשיות וסוכת-מציל ריקה ורעועה. חוץ מהדברים האלה היה ניתן לראות שהחוף ההוא לא היה שמיש במשך הרבה מאוד זמן ושכף רגל לא דרכה בו; החול היה זהוב ונקי ויחד עם המים הכחולים המנצנצים מקרני השמש הפכו אותו לחוף מושלם. עיניו נתקלו בחפץ כלשהו קרוב לשפת הים, "האם זה גלשן?" הוא השליך את התרמיל ורץ לעבר החפץ הארוך ההוא.

היא התקדמה גם היא לעברו, "אתה יודע לגלוש?"

הבחור שלף מהחול את אותו החפץ שהתברר באמת כגלשן "בערך, אם אני עוד זוכר" ענה. הוא הוריד את בגדיו חוץ ממכנס קצר, ולמשך שניות בחן את הגלשן והגלים. הוא הביט אליה וחייך "רוצה לראות?" היא לא הספיקה לענות והוא כבר רץ אל המים.

במשך חצי השעה הקרובה היא עמדה על החוף והביטה בו גולש על הגלים, עמידתו יציבה על המשטח והוא זז ונע על המים. השמש בנתיים החלה לשקוע והתמקמה בדיוק מאחוריו כך שקרניה נראו יוצאות ממנו, הוא היה מין צל כהה ברקע צבעים עזים של כתום ואדום והילה צהובה ומוארת סביב גופו. המראה היה מרהיב.

בשלב מסויים הוא התקרב לעברה אל החוף, הוא הביט בה וחייך חיוך קורן מאוזן לאוזן "אז מה לילה, לא למדנו שום דבר?"

"מה?" היא לא הבינה.

במקום לענות לה, הוא ניגש אליה כולו נוטף מים ואחז בזרועה, היא לא ראתה את זה מגיע והוא פתאום משך אותה בכוח והפיל אותה למים.

היא צעקה והתפתלה והוציאה את הראש, משתעלת. הבחור צחק. על פניה היה הלם והיא הביטה בגופה הרטוב כולו "אתה משוגע!!" קראה, "המים קרים!"

הבחור המשיך לצחוק "טוב, להיות 'קפואה' זה משהו שאת צריכה להיות רגילה אליו" ענה, "אולי את צריכה 'להתחמם' קצת, אה?" 

הבעת פניה השתנתה לזעם והוא מצדו המשיך לעמוד ולצחוק מהבדיחות של עצמו. היא הושיטה את היד והשפריצה על פרצופו גל של מים.

הבחור השתתק באחת וניגב את עיניו מהמים המלוחים, הוא הביט אליה מחייך "אז ככה, מה?" הוא החזיר לה עוד גל של מים לפרצוף אבל היא הסתובבה והתחמקה ממנו. לא עבר הרבה זמן ושניהם ניהלו קרב מים, רדפו אחד אחרי השני ומשפריצים מים זה לעברו של זה, צוחקים ונהנים, כמו שני ילדים. הפעם לא היה נראה על פניה שום הלם או פליאה, רק תחושת שיחרור והנאה. 

אחר כך הם יצאו מהמים אל החוף, השקיעה כבר הייתה לקראת סופה והשמיים קיבלו גוון סגול-אדמדם. "השקיעה בים כל כך יפה" אמר הבחור כשצפה בה, "לא צריך מצלמה בשבילה, רק להביט בה ולחוות את הרגע."

הנערה הסתכלה עליו ואז חזרה והביטה בשמש הנעלמת בים, הבטן המקרקרת שלה הרסה את השקט שבאוויר.

הבחור סובב אליה את הראש וחייך "בואי" אמר, "נעשה לנו ארוחת ערב." הוא ניגש לתרמיל שלו, ניגב את עצמו ולבש בחזרה את בגדיו. הוא הציע לה את אחת החולצות שלו, שלמען האמת נראתה עליה יותר כמו שמלה. שניהם התמקמו על החול והקימו מדורה. 

"בואו נראה מה יש לנו כאן..." הוא הוציא מתרמילו שקיות חטיפים למיניהם, קופסאות שימורים וחליטות תה. "אני חושב שזה יספיק לשנינו. אה, רגע..." הוא חיטט עוד קצת בתרמילו "אה! ידעתי שיהיה לזה שימוש בסופו של דבר" הוא הוציא שקית מרשמלו ומקלות שיפודים. "אין מדורה בלי מרשמלו צלוי, אם תשאלי אותי."

"מה זה?"

הוא הביט אליה מופתע, "אף פעם לא צלית מרשמלו במדורה? הייתה לך ילדות עשוקה כנראה."

היא לא אמרה דבר.

"אני אראה לך" הוא לקח את אחד המקלות, "את תוקעת באלה כמה מרשמלואים שאת רוצה..." הוא הסביר לה ונתן לה את המקל עם המרשמלו "ובסוף את צולה אותם על האש וזה יוצא נמס וטעים."

היא לקחה ממנו את המקל ושמה אותו באש אבל גרמה למרשמלו לבעור ולהשחיר, כמה מרשמלו נמסו עד כדי כך שנפלו למדורה. "אופס" היא צחקה.

"הנה זה נשאר שלם" הוא לקח את המרשמלו שנשאר על המקל והביא לה, היא לקחה והכניסה אותו לפה.

עיניה אורו "ממ... זה ממש טעים!"

"רואה?" הוא צחק. "אין על מרשמלו."

שניהם אכלו מהחטיפים והשימורים בזמן שחיממו את התה בסיר על המדורה. הלילה ירד והירח והכוכבים האירו את השמיים הכהים, קולות הגלים נשמעו מתנפצים בסלעים שבחוף, והמדורה האירה את פניהם באור חמים, השמיעה קולות פיצלוח והעלתה גיצים מדי פעם.

"אתה גולש ממש טוב" הנערה אמרה.

"נאא הגלים פה לא נחשבים" אמר, "היית צריכה לראות אותי בחוף ליד הבית של הסבים שלי, שם היו גלים באמת טובים. כל שנה מאז שאני זוכר את עצמי, כשהיינו מבקרים את סבא וסבתא, תמיד הייתי לוקח איתי את הגלשן והולך לחוף ההוא. כמה הייתי מתלהב אל תשאלי, גם עכשיו בכל פעם שאני מוצא הזדמנות לאיזו גלישה, אני ישר על השנייה הראשונה קופץ עליה."

"מי זה 'היינו'?" היא שאלה.

"המשפחה שלי. ההורים שלי ושני אחים קטנים. משום מה יצאתי לגמרי שונה מהם, מבחינת האופי אני מתכוון. כולם במשפחה שלי טיפוסים של בית, רק אני היחידי שיצאתי הרפתקן ומלא סקרנות לגבי העולם שבחוץ." הייתה שתיקה של כמה שניות ולאחר כמה זמן אמר "ומה איתך? מה עם המשפחה שלך?"

היא לא ענתה.

הוא שתק. "את לא חייבת לענות. אם זה משהו אישי... פשוט הנחתי... סליחה בכל אופן. האמת שבהתחלה היית נראית לי גם כן כמו מטיילת אבל התפלאתי איפה כל הציוד שלך."

היא שוב לא ענתה.

הוא היה נראה נבוך וכבר לא היה לו מה להגיד "את פשוט מסקרנת אותי, זה הכל. אני דווקא חושב שמתחת לכל החזות שלך מסתתר בנאדם מאוד מעניין."  

היא חייכה אליו ועל פניו נראה היה שזה הרגיע אותו. לאחר שתיקה ממושכת בה שמעו רק את הגלים ואת קולות המדורה, הנערה פתחה את הפה "יש משהו שאני צריכה להגיד לך, תום" אמרה את שמו לראשונה, "אני לא הייתי כנה איתך, למעשה שיקרתי לך. כששאלת אותי בהתחלה איך קוראים לי אני אמרתי לך ששמי הוא 'לילה', אבל זה לא נכון. האמת... השם האמיתי שלי זה קלרה."

"קלרה?"

היא הנהנה "מצטערת."

הוא חייך "אפילו שם יותר יפה. אבל אני לא מבין... למה לך לשקר?"

היא הביטה בקרקע כשדיברה "טוב... כשראיתי אותך לראשונה אני קצת חששתי, אבל ככל שהכרתי אותך יותר החשש הזה הלך ונעלם והאמת... שעכשיו כשאני מביטה בך, אני חושבת שאתה די בסדר." היא הרימה את ראשה.

הוא הביט אליה וחייך את חיוכו החם "גם אני חושב שאת בסדר. ממש בסדר."

שניהם הביטו עמוק זה בעיניו של זה, ואז הוא רכן לעברה ושניהם התקרבו עד ששפתיהם נצמדו. הם התנשקו ועתה היא הרגישה כאילו התחושה הבוערת ותחושת הריחוף מקודם הייתה כאין וכאפס לעומת התחושה של עכשיו. אבל הנשיקה לא ארכה הרבה זמן, היא התנתקה ממנו והפנתה את הראש הצדה, כשעיניה עדיין עצומות.

הוא פנה אליה "מה קרה?"

היא הנידה בראשה.

שניהם הביטו למטה ושתקו.

הבחור שבר ראשון את השתיקה והניח עליה את ידו "טוב, מה שלא יהיה אני רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך עליי. כל מה שתרצי את יכולה לשתף אותי, אני פה בשבילך."

היא הרימה אליו מבט וחייכה "תודה."

הם שכבו בחול והביטו על הכוכבים. הבחור הצביע למעלה על קבוצת כוכבים אחת "אני חושב שזאת הדובה הגדולה."

"חושב?"

"אף פעם לא הייתי טוב במפת השמיים. למרות שעכשיו הם לגמרי ברורים אז אני יכול לזהות קצת. הנה שם זה כוכב הצפון!"

היא צחקה "יופי, גם אני יכולה לזהות את כוכב הצפון."

הם המשיכו לשכב בשתיקה ולהביט למעלה זמן ממושך. הנערה נשארה ערה זמן רב, ואפילו כשנשמעו קולות הנחירות של הבחור שנרדם, היא עדיין שכבה ובהתה בכוכבים.

 

"תום... תום תתעורר!" היא ניערה אותו.

הוא מצמץ ועיניו נפקחו אט אט, "מ...מה? מה השעה?" במבט רדום וטיפה מבולבל הוא הסתכל סביב, "עדיין חושך" אמר בקול קצת צרוד.

"עוד לא בוקר. תקשיב, אני לא יכולה לשמור את זה יותר. זה פשוט יושב לי על הלב ולא הצלחתי להירדם."

הוא התרומם לישיבה "מה קרה?"

"טוב... אתה אמרת שאני יכולה לסמוך עליך ולשתף אותך בדברים, ואני רוצה שתדע שגם אתה חשוב לי, מאוד חשוב לי. בגלל זה אני מרשה לעצמי לספר לך, יש חלק מאוד גדול בחיי שהסתרתי ממך, גם הוא מאוד חשוב לי." היא חייכה אליו "אני רוצה להראות לך."

"אוקי, סקרנת אותי."

"בוא."

שניהם קמו והוא הלך בעקבותיה. הם התקדמו אל תוך העיר וככל שהעמיקו, הבניינים הסתירו יותר את השמיים והכל נעשה יותר חשוך. הם הלכו ברחובות ועברו בסמטאות והלילה הפך את העיר ליותר אפלה וקודרת; הערפל השחור כיסה את הכל, האוויר נעשה יותר קריר ורוחות נשבו ושרקו בזעם כמו שדים אפלים. הם הלכו שקטים ודוממים, הנערה מלפנים והבחור בעקבותיה, אדי קור יצאו מפיהם. הבחור הביט סביב בפחד אך עדיין המשיך ללכת אחריה. הם הגיעו לשדה הקוצים והערפל שם היה יותר כבד ועמד באוויר בלי לזוז. הבחור הלך, נזהר מהקוצים ובכל פעם שדרך נשמע קול פצלוח תחת רגליו. היא לא אמרה דבר, היא המשיכה ללכת קדימה, צללית שחורה ודוממת.

כשעברו את השדה, שניהם נכנסו לתוך הבניין הדומם. ריח מוזר היה באוויר, ריח לא ברור אבל מה שבטוח היה בו משהו רע. החושך היה כל כך כבד עד שלא ראו כלום, אבל היה ניתן לשמוע את החלל הגדול של המבנה ולחוש את הקור המצמרר הבא מהקירות.

"מה זה הבניין הזה?" שאל הבחור ובקולו נשמע טיפה רעד. הנערה לא ענתה והוא לא ראה את פניה, הוא יכל רק לראות את צלליתה הכהה והוא עקב אחריה, נזהר לא ליפול במדרגות. הם עלו עד לקומה השלישית ועצרו בדלת האחרונה.

הנערה פתחה את הדלת בקול חריקה איטית. "הבאתי אורח" אמרה לעבר מי שנמצא בצד השני. קולה היה שונה.

הבחור לא יכל לראות מי נמצא בתוך החדר, אבל שמע את הקול "הכניסי אותו לכאן."

היא הסתובבה אליו "בוא תכיר" אמרה ופינתה לו מקום. בצעדים איטיים וזהירים הוא התקדם, עקף אותה והציץ פנימה לתוך החדר. היא ראתה בשנייה איך תחושת הפחד והבלבול מציפים אותו וצמרמורת עוברת במעלה עמוד השדרה שלו. היא עמדה מאחוריו ומנעה ממנו לסגת אחורה.

הוא עמד קפוא במקומו ובפנים חיוורות כמעט לגמרי הסתובב אליה נרעד "קלרה... מ... מה זה?

היא החזירה לו מבט אטום והיא ראתה בפניו שמשהו נקלט אצלו בראש. באותה השנייה, לפני שהוא הספיק לעשות דבר, היא הושיטה את ידיה ודחפה אותו בכוח אל מעמקי התהום. גופו החלוש צנח מטה והדבר האחרון שראתה היה את מבטו המבוהל עד אימה, ואת עיניו הנעוצות בה בתחושת בגידה רועמת, אחר כך נבלע בחשיכה ונעלם.

עברו שניות. אדים אדומים ריצדו אי שם בתחתית. שום קול פגיעה לא נשמע, הייתה דממה מוחלטת.

היא עמדה שם אטומה מרגש, הביטה בעיניים הגדולות במבט נטול רגש, ואמרה בנימה אטומה מרגש "מקווה שהקורבן אותו הקרבתי סיפק אותך אדוני."

קולו הרועם של בונג'י ענה "עשית כמצופה. את משרתת נאמנה."

היא השתחווה, פנתה החוצה וסגרה את הדלת.

 

*

 

היא הלכה בחוץ, השמש החלה לזרוח והשמיים נהיו יותר בהירים. התוכנית שלה הצליחה, אבל משהו היה לא בסדר והיא לא ידעה מה. נדמה היה כאילו העיר נהייתה שקטה יותר, קודרת יותר, אפלה יותר. החורף שוב חזר וסימני החום והבהירות של אתמול נעלמו ובמקומם היה קור מקפיא ורוחות מנשבות. היא הרגישה שוב את הריקנות ההיא אך הפעם היה בה משהו מעיק. היא לא הבינה, היא בדרך כלל אהבה את הריקנות הזאת. היא בדרך כלל גם אהבה את השקט והבדידות, אך הפעם גם אלה הפריעו לה. משהו בהחלט היה לא בסדר. היא לא הבינה, היא לא הבינה בכלל.

בעוד שהיא הייתה עסוקה במחשבות טורדות אלו, היא לא שמה לב לאן היא הלכה ונתנה לרגליים להוליך אותה. לבסוף מצאה את עצמה בחוף הים.

השמש עתה זרחה במלואה והנערה יכלה לראות היטב סביב. היא הביטה בגלים הרחוקים והתקדמה לעבר שפת הים, מרגישה בכל צעד שלה את החול הרך תחת רגליה. היא הביטה לשמאלה ויכלה לראות את המקום בו ישבו קודם- את תרמילו של הבחור ואת שאריות המדורה שעדיין העלו קצת עשן. מבטה עבר ונתקל בגלשן ובלי שום אזהרה עיניה פתאום התחילו לצרוב. מה זה? מה קורה לה? היא העבירה את ידה על העין ויכלה לראות טיפות קטנות על אצבעה. העיניים שלה נוזלות? היא הביטה שוב לעבר הים הנעלם באופק והרגישה מחנק בגרון. תמונות הבזיקו במוחה: מוזיקה קצבית, ריקוד שמחה וקולות צחוק, שמש וגלים שקטים, ריסים שעליהם טיפות ים ומים ניתזים, חיוך ושפתיים מלאות ורכות, נשיקה, שקיעה, גוף חשוף ושרירי, מדורה, הטעם המתוק של מרשמלו צלוי, והקול... הקול הנעים והערב לאוזן לוחש לה, קול עם שמץ של חיוך בתוכו... כל אלה עברו אצלה בראש, ובכל תמונה וזיכרון הגוש בגרון הלך וגדל. מה עובר עליה? למה זה ככה?

היא העבירה את מבטה לעבר חולצתה שלבשה, החולצה שהוא הביא לה. ריחו עדיין היה עליה.

עברו מספר שניות שבהם עמדה שם בחול, רועדת והגלים שוטפים את רגליה. ואז לפתע ברכיה פקו והיא קרסה על הקרקע מתייפחת בקול. דמעותיה זלגו בשטף מעיניה, טיפטפו והתמזגו עם הקצף של הגלים. היא בחיים לא הרגישה את ההרגשה הזאת, ההרגשה הכואבת החונקת מבפנים. היא לא ידעה מה לעשות, היא הרגישה חסרת אונים למול ההרגשה ההיא, אך היא לא נלחמה בה, פשוט נכנעה אליה ונתנה לה להשתלט ולהציף את כל כולה. היא יכלה להגדיר אותה כחור שחור וריקני שנפער בליבה, אולי שחור יותר מהשחור בחדר בו בונג'י שכן, אולי מחניק יותר ממנו, אולי ריקני יותר ממנו, אולי חזק יותר ממנו. והפעם זה היה כל כך מעיק והיא רצתה שהחור הזה יעלם, היא רצתה שהוא יתמלא מחדש אך נדמה היה שזה בלתי אפשרי. זה היה בלתי אפשרי.

והיא לרגע יכלה להרגיש, היא לרגע יכלה להיות, היא לרגע יכלה להודות שבסך הכל, ולמרות כל מה שהכירה וחשבה עד אז- בסופו של דבר הייתה אנושית, ושאולי במקום עמוק כלשהו בתוך תוכה, אולי בכל זאת יש לה לב.

 

______________

 

תודה שקראתם.

אשמח לתגובות :]

 

 

נכתב על ידי , 27/12/2013 21:13  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ