לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I Was In The Darkness,So Darkness I Became



Avatarכינוי: 

בת: 17




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014


נמאס לי מחברותיות מזוייפות, נמאס לי לצחוק מדברים שלא באמת מצחיקים אותי ולהתעצבן מדברים שלא באמת מעצבנים אותי

נמאס לי לזייף 80 אחוז מהיום שלי, נמאס לי להראות אכפתיות מדברים שממש לא אכפת לי מהם ולהגיד שסלחתי על דברים שלא 

באמת נסלחו בעניי. נמאס לי לחייך לאנשים שלא מעניינים אותי או אפילו כאלה שאני אשמח שלא יתקיימו יותר.

נמאס לי לקבל כאלה התקפי געגוע כמו עכשיו, על דברים שלא חשבתי עליהם כבר חודשים, על אנשים שלא חיבקתי יותר משנה

נמאס לי לחיות בעבר אז גם אין הווה ותוך כדי להבין שגם עתיד אני לא רואה אז איפה אני נמצאת בעצם?

נמאס לי מההתקפי זעם על עצמי ועל כולם ונמאס לי שאני יודעת מתי הם יבואו ויודעת להגיד לעצמי דיי לפני ובפועל כלום

נמאס לי לתהות כל היום ולשאול את עצמי את אותן שאלות ועדיין לא לקבל עליהן תשובה אחת ברורה.

נמאס לי מכל הדברים הלא אמיתיים האלה שהופכים אותי לאני, לשירה של היום,

הבן אדם המזוייף ביותר שיש, שאכפת לו יותר מידי וכבר ממש לא אכפת לו. וזה נוגד כל עקרון שאי פעם עמדתי עליו 

 

אני רוצה להקיא מעצמי

מה חדש

נכתב על ידי , 20/11/2014 17:11  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




חזרתי אתמול מהטיול השנתי האחרון(סוף סוף) שלי לחיים, והגעתי להבנה המאוד מאוד עצובה הזו שגם בטיול האחרון שלי,

מה שאמור להיות בין רגעי השיא של י"ב, כשאני אמורה לעשות חיים ולהנות מכל רגע,

מצאתי את עצמי בלילה האחרון יושבת בשירותים עוברת התקף חרדה מדמיינת כמה עדיף היה אם היה לי את התער

בדיוק כמו בכיתה י"א, בדיוק כמו בכיתה י', בדיוק כמו בכיתה ט'. 

וכל מה שאני מסוגלת לחשוב זה "שירה את חתיכת מטומטמת עוד חודש וחצי יש לך 18 ועוד כמה חודשים את בצבא תיראי אותך
לא התבגרת ולא עברת טיפה של תהליך מאז גיל 15". איך זה הגיוני שגם בטיול האחרון שלי אני עוברת התקפי חרדה
על כמה רע אני נראת וכמה רע אני עושה וכמה רע אני מדברת וכמה אני שונאת אנשים וחושבת שהקיום שלהם באמת באמת לא הכרחי.

 

ולא משנה שגם היה לי כיף ונהנתי עם החברים שלי בכיתה, כנראה שבעוד כמה שנים כשידברו על הטיול של י"ב, כל מה שאני אזכור

זה אותי בשירותים לא מצליחה לנשום רק חושבת על לפגוע בעצמי, מנסה להפסיק כל מחשבה שצורחת לי מכל צד של הראש

ויוצאת משם אחריי רבע שעה מחייכת לאנשים שאני שונאת, ובפנים לא רוצה להתקיים. 

 

נכתב על ידי , 19/11/2014 21:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים עולה המחשבה הזאת, ואם בעצם הניתוק הזה היה בגללי, שהבחירה הייתה בידיים שלי

הייתי צריכה לבחור בין הצפון לדרום, חברות לאהבה, ובלי להיות באמת מודעת למעשים שלי ולהשלכות שהם יביאו

בחרתי, בחרתי בדבר אחד תוך וויתור לא מודע על השני, וגם אם זה מרגיש נכון זה תמיד ירגיש שלא נכון

זה לא היה אמור להסתיים ככה, שהיום אני אסתכל על תמונות ישנות ואגיד לעצמי שוב ושוב בשקט "וואו איזו תקופה"

החיים מחולקים לתקופות אבל התקופה שלנו לא הייתה אמורה להיות ככ קצרה, לא הייתה אמורה להגמר ככה

היום לא הייתי צריכה להסתכל עליה כתקופה, אבל זה מה שזה. נוסטלגיה כואבת במיוחד והיא לא צריכה להיות בעניי נוסטלגיה

היא אמורה להיות חלק מהווה שלי, כמו שאז בעבר היא הייתה ההווה שלי, נכון אולי עם כמה שינויים כי אנחנו בני אדם

ואנחנו מתפתחים ומתבגרים וקצת משתנים. 

אני לא יודעת כמה אני יכולה להשלים עם העובדה שהפכתי אותה לנוסטלגיה, 

אבל זה גם לא משנה כי בעניה וויתרתי, כמעט כמו שבעניי גם היא וויתרה

נכתב על ידי , 11/11/2014 15:07  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

52,816

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShame, Shame אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shame, Shame ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ