לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I Was In The Darkness,So Darkness I Became



Avatarכינוי: 

בת: 17




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014


השעה אחת עשרה וחצי בלילה,רוצה לעשן אבל נגמרו הסיגריות ואין לי כוח ללכת לקנות עכשיו

כל מה שעשיתי היום הכי כלום בבית ספר וכלום בבית(ניסיתי לצבוע את השיער לתכלת ויצא ירוק אז זה דיי כלום)
 עוד 12 ימים יש לי יום הולדת והזמן טס לי ואני דיי מדחיקה את העובדה שעוד 12 ימים אני אהיה בת שמונה עשרה
חשבתי על זה ועד כה עברתי את כיתה י"ב בלי לחתוך ואני לא יודעת אם לבכות או לשמוח,
שהרצון לברוח לפגיעה עצמית הולך וקטן, כי פעם כתבתי שבלי החתכים והצלקות שלי אין בי כלום וזה עדיין תקף
(עצוב לי שגם בגיל שמונה עשרה זה עוד תקף) אז עוד יותר גרוע, שיש צלקות ואין את הרצון, אפילו שיש את הטריגרים.

כשהייתי בת 13 באמת האמנתי שזה בחיים לא יעבור ושאני אחתוך תמיד ושלא יהיה חודש שלא יעבור בלי לצלק את עצמי
ופתאום הינה אני, לא בדקתי איך הירך שלי נראת כבר ככ הרבה זמן והצלקות בטח כבר ככ דהויות שצריך להתרכז כדיי לראות אותן

והינה אני מרגישה חסרת כל בלי הצורך שלי שליווה אותי למשך שנים, אני מרגישה שתהיה נפילה, אולי לא בזמן הקרוב אבל תהיה

כי זה לא הגיוני שזה פשוט נעלם, נשכח מהמוח שלי כאילו לא היה, בלי טיפול פסיכולוגי ובלי לדבר על זה עם אף אחד למשך הרבה זמן

 

אני עדיין עצובה, אני עדיין לא רוצה את היום הולדת הזה וככל שאני לא רוצה אותו יותר ככה הזמן חומק לי בין האצבעות

אני עדיין חסרת משמעות בפני עצמי אבל מוצאת משמעות רוב מה שמסביבי.

אני עדיין שירה, ואני מרוצה ולא מרוצה מזה.

נכתב על ידי , 17/12/2014 23:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים הניגוד הזה שיש בי מול אנשים, מכניס אותי לחרדות נוראיות

האבסורד שמול אנשים מסויימים אני מפגינה בטחון עצמי שאין כמוהו,
ומול אנשים מסויימים אחרים אין בי דבר שנקרא ביטחון עצמי

וזה באמת משגע אותי

נכתב על ידי , 16/12/2014 22:22  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היום, יום ראשון, ה14 לדצמבר, הייתה האספת הורים האחרונה שלי במערכת החינוך של מדינת ישראל.

אני חושבת שבכל שנה אחריי כל אספת הורים כתבתי פוסט, רוב הפעמים בבכי ובתחושה שאני אשמה ואני הרעה ואני הדעתנית

(אני נשבעת שלא הייתה אספת הורים אחת שצמד המילים שירה דעתנית לא נשמע) ותמיד ההורים לקחו את הצד של

המורים המפגרים שלי ותמיד אני הייתי האגרסיבית והווכחנית, והיום, באספת הורים האחרונה שלי, הם היו בצד שלי, 

יצאו על המחנכת המטומטמת שלי שגרמה לי לצרוח מבכי בפולין ועשתה לי את המוות בעצם הקיום שלה
אבא צעק והתעצבן ונהיה אדום ואמא קטעה אותה באמצע ואמרה לה כמה שהיא טועה, ואני יושבת בין שניהם

חותמת את האספת הורים הזאת  כשאני אומרת למורה מה שאני חושבת בדיוק כמו שאני יודעת הכי טוב לעשות, ומסיימת את 

זה ב"דיי, מיציתי" שמשתיק אותה עוד יותר. 
יצאנו והרגשתי שכל מה שצריך עכשיו זה מחיאות כפיים של כל הילדים וההורים שבהו בנו בשוק
כי כנראה ששמעו ממש טוב מעבר לדלת (ועיקבנו את כולם)

 

אני סיימתי עם זה שישתמשו בהורים שלי לפקח על ההתנהגות שלי כבר ממזמן, כי הציונים שלי וההתנהגות שלי הם שלי,
ולא של אמא ואבא. אני סיימתי לשמוע כמה שאני ווכחנית ודעתנית וסיימתי לשתוק וסיימתי לחייך למורים שאני כל כך שונאת.

סיימתי עם ביטול הדעה שלי(למרות שאף פעם אף אחד לא באמת מצליח). 

סיימתי עם אספות הורים ועם הדעות הלא מעניינות של המורים שלי. 

אמנם באמת מיציתי, אבל אני יוצאת בראש מורם

 

 

עריכה 21:37

אני יודעת שזה לא קשור לפוסט אבל אני כן רוצה לציין את זה בשביל עצמי, שהיום מלפניי חמש שנים נסעתי בפעם הראשונה 

לפרדס חנה כרכור, הבית השני שלי, ואני לא יודעת למה אני מציינת את זה כי היום כבר אין קשר לאנשים של אז אבל עדיין

נכתב על ידי , 14/12/2014 18:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

53,223

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShame, Shame אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shame, Shame ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ