אגרטל

לישון, ללמוד, לאכול, לישון... פחח יש יותר שגרה מזה ? אני חיה שגרה בכל יום שעובר, חוץ מכמה דקות ביום.

יש לי כדורגל ויש לי קיר טיפוס והכי יש לי- ריצות שזה הדבר הכי טוב ומועיל שאני בכל יום עושה, כל מי שרואה אותי לא מנחש שאני ספורטאית, כי אני פרינססה כזו, שנגעלת מגוקים ואני לא רעש וצלצולים, שקטה בצד. 

בשדה בערב, כשאני רצה זה שונה, גם אם יש גשם ומלא בוץ בנעליים ואפילו בגרביים, אני אמשיך . הלוואי והחיים שלי היו כל כך קלים כמו בריצה, כמו ריצה של 10 ק"מ, כמה פשוט להמשיך, זה הכל תלוי ברצון שלך -נטו- ולא בחסד של האחרים.

כמה קשה שהכל (הרוב) תלוי באחרים (בהרגשה זה הכל)  , כמה קשה שאתה כל כך בסדר וטוב (לדעתך) אבל לא יוצא לך מזה כלום (בהרגשה) .

לקחת אוויר ולהוציא אוויר, כל הגוף כואב, צורב, עוד טיפה אני אומרת לעצמי, ואז מגיע החלק שייחלת לו כל הריצה, לשכב על הדשא, למרות שאסור ושצריך להתחיל חימום, לשכב על הדשא ולחייך כאילו קבעת שיא עולם באולימפידה. 

כל כולך זיעה ובוץ, הפנים אדומות אבל החיוך זה מה שחשוב.

יש כאלו שיגידו לי שאני נראת סקסית ככה, עם גוזיית ספורט ומכנסון, אבל הרוב יגדיו "איכס".

אחרי ריצה, למי אכפת מה יגידו, אלו הדקות של האושר שלי בכל היום המסריח, כל יום בערך בשעה 5.. למה מישהו שווה את הדקות האלוו ?!?!

הראש מתנקה, המחשבות מתאדות, המוזיקה בלב, המתיחות משחררות והזיעה מתקררת. 

לא רצה בשביל הבריאות, לא בשביל להיות חטובה, בשביל החיוך הדפוק של אחרי הריצה... לך תסביר לאנשים שזה הסיבה שאתה קורע את התחת שעה וחצי כל יום .