יש לך שפתיים אדומות כדם, שיער שחור כעורב ועור צחור.

יש לך חיוך שממיס את כל מי שמביט בך.

יש לך אחות. והיא כועסת. והיא אוכלת את עצמה לאט לאט,

מקנאה.

אז מה יקרה אם יקראו לך שלגיה, והאדם הכי קרוב לך, זה שסמכת עליו יותר מכל אדם אחר בעולם, מגיש לך תפוח מורעל?

מה יקרה אם הוא לא עושה את זה רק פעם אחת, אלא יום יום מרעיל את גופך עד שכל שאיפת אוויר חורקת בריאותיך?

מה יקרה אם חתיכות התפוח המורעל תקועות בגרונך, שורפות את קנה הנשימה, ואין שום איש שיוכל לנשק אותך ולהציל אותך מעצמך?

ומה אם האדם היחיד שיכול לעשות את זה, הוא דווקא זה שבגד בך פעמים אין ספור?

אז אולי כבר לא תהיי כל כך לבנה. הרי לא יכול להיות שאת כל כך תמימה. וכשתראי את הנסיך המעוות שאמור להציל אותך, עד תדחי אותו שוב ושוב. ואז לא תשפטי אף אחת מאיתנו, אני מבטיחה לך.

חוזרת מבית הקפה, עייפה לחלוטין. אחד אחרי השני הם סחטו אותך, קרקרו סביבך, התחנפו, חייכו ונגעו וליטפו. הלקוחות בשולחן שמונה עצבניים, צריך להרגיע אותם. שולחים אותך. ושוב ליטוף, ושוב נגיעה. את מדמיינת את עצמך סוטרת ליד הכהה שנשלחה אלייך, ופתאום מתברר שבאמת סטרת לו, ישר בלחי. את כמעט מפוטרת, אבל יש לך את החיוך ההוא, את השפתיים והעור הלבן. את נשארת על תנאי, וחוזרת הביתה מותשת.

אפילו לא דופקת בדלת. נכנסת מייד, רואה את אחותך רכונה אל השולחן. וכל כך לא בא לך לדבר, אבל את יודעת שהשאלה הקבועה שלה תבוא ועוצרת.

היא מגיעה. "נחשי מה אני מציירת".

את אפילו לא טורחת לחשוב. במקרים אחרים גם לא היית טורחת להשיב, אבל בזמן האחרון אתן לא בקשר טוב במיוחד אז את מנסה לגשר. "אותי?"

"ברור!" היא קוראת בקול. "תראי איזו יפהפיה את", אחותך ממשיכה בקול מתוק, "תראי את הפלא הזה."

"זה הכישרון הטבעי שלך" את עונה.

"לא, ממש לא. זו רק את. כל הזמן את."

ההחלטה הנכונה תהיה לא לענות. לברוח, לטרוק את הדלת בחדר שלך שבעליית הגג. אבל למרות שאת נסיכה והכל, את לא תמיד עושה את ההחלטה הנכונה. אז כשאת שומעת את הקנאה בקולה של אחותך, את ההדגשה המאוסה, את אומרת - "נמאס לי להתנצל על המראה שלי, נלה. באמת שנמאס לי."

"יותר גרוע לראות את המראה הזה מולך כל יום" היא אומרת במרמור.

"אז עכשיו אנחנו בתחרות מי מרגישה רע יותר? כי תאמיני לי, אחרי היום הזה אני מנצחת אותך בגדול. אבל מצד שני, אני אף פעם לא מצליחה להתמרמר כמוך. מסתבר שגם לך יש כישרון כלשהוא" את אומרת בזעם ועולה במדרגות, שתיים שתיים, בדילוגים. מבעד לרעש הדלת הנטרקת אפשר היה לשמוע מלמול קלוש של אחותך, אבל הוא מרחף מעל לתשומת ליבך ונוחת על הרצפה, שבור.

הכל במקום הזה כל כך שבור.

את נכנסת למיטה, לא לפני שאת מפעילה את הרדיו. קול תקתוק נשמע, את חושבת שזה מהרדיו ולא מגיבה, אבל אז הוא נשמע שוב. מישהו דופק על חלון החדר. הצבת שם סולם לא מזמן, כדי שמישהו מסוים יצליח לעלות. ועכשיו הוא עלה, ועכשיו את צריכה להתמודד איתו.

אבל אלוהים, את עייפה כל כך.

ובכל זאת, אין לך ברירה. את זוחלת אל החלון, רואה אותו כבר מחכה לך שם.

"היי. אפשר להיכנס?"

התלבטות. "חשבתי שהיית אמור לבוא היום לבית הקפה", את נוזפת.

"לא הספקתי", הוא מתרץ. לא מתנצל, זה מתחת לכבודו. היית צריכה כבר להתרגל. את פותחת את החלון והוא נכנס, עולה על המיטה, שוכב בפוזת "אני מלא ביטחון עצמי", ומייד מתחיל לדבר. אה, והוא לא משאיר לך מקום. תצטרכי לעמוד לידו. הוא מדבר ומדבר ואת בקושי מקשיבה, רק מביטה בו במבט חודר ופתאום מבחינה בחבורה ענקית בלחיו הימנית. כאילו מישהו החטיף לו אגרוף.

"מה קרה לך בלחי?" את חוקרת.

הוא שותק לרגע. הביטחון העצמי שלו מתנפץ, ולרגע את רואה משהו אחר. כעס חסר מעצורים? לא. זה דומה מידי לפחד. אבל ממתי הוא פוחד?

"טוב... זה סיפור ארוך" הוא ממלמל. "זוכרת את ג'ו, הנכה ההוא? הייתי עם חברים על איזה ספסל, שתינו קצת. התחלנו לדבר על נשים, בקריס אמר שהוא ראה מישהי פצצה. חשבתי שהיא בלונדית, אבל היא בכלל הייתה כושית. אני לא מבין מה הוא מצא בה. נראה לי שעל זה ג'ו התעצבן, למרות שאני לא מבין מה זה קשור אליו. זה לא שאני גזען או משהו, אבל... אני לא מבין מה מוצאים בבנות כאלה. אולי הוא חשב שאני גזען. לא יודע, אני לא זוכר אפילו מה אמרתי, את מבינה? אני אפילו לא זוכר. אבל זה ממש עיצבן אותו והוא התחיל להתפלסף." הוא אמר את זה בסגנון הרגיל שלו, פוסל כל שאלה שהייתה לך, פוטר אותה באופן סתמי.

אבל יש לו מבט של אשמה בעיניים, ואת יורדת לשורש העניין.

"אתה כן זוכר מה אמרת." זו קביעה, לא שאלה.

"אמרתי לך שאני לא זוכר. אל תתחילי איתי, גם כן את."

כל מה שאת רוצה לומר זה שהוא שקרן. את יודעת שהוא אמר לו משהו, ואת יודעת שזה קשור אלייך. אחרת איזו עוד סיבה יש לו להסתיר?

"אני מקווה שלא הרגת אותו."

"ברור. ממני אף פעם לא אכפת לך."

"כשאני שואלת עליך אתה לא עונה, אתה מתחמק. אז אל תגיד שלא אכפת לי." ואתה גם משקר.

 הוא משנה נושא. "מה שלום אחותך?"

"באת לכאן בשביל אחותי, ראסל?"

"לא, ברור שלא."

"אז מה קורה? למה אתה לא יכול לספר לי?"

ופתאום האשמה הייתה כל כך גלויה בעיניו, שהיית צריכה לעצום את העיניים לרגע. לא להסתכל. בבקשה.

"ראסל".

"אני מצטער." הוא לוחש. זו הפעם הראשונה שאת שומעת אותו אומר את זה.

את בולעת רוק, בעדינות. רק לא להיחנק מולו. "מה עשית?"

"אני... הוא אמר שהבנות הכושיות יפות דווקא, לא פחות מהלבנות, ושאני לא צריך לדבר ככה כי הן בדיוק אותו דבר. אמרתי לו שהוא מטומטם, שאין שום דבר מושך בהן. אמרתי שאין איתן שום אקשן."

זה מרגיש לך רע, פתאום. את מסמנת לו להמשיך.

"ואז הוא שאל על איזה אקשן אני מדבר. אז שתקתי, ואז הוא אמר שיש כנופיות שמחפשות את הבנות הלבנות האלה כדי להשכיב אותן, ואולי על זה אני מדבר. ידעתי שהוא חושב שגם אני חלק מהכנופיות האלה, אז התעצבנתי, וככה זה התחיל. את רואה, זה שום דבר. הוא גם לא מת או משהו, את יודעת. אל תעשי מזה כזה סיפור."

את שותקת כי את יודעת שמשהו נשאר שם תלוי באוויר.

"אתה באמת חבר בכנופיות האלה?" את שואלת בלחש.

דממה.

"ראסל!"

"מה זה משנה לך? מה אכפת לך בכלל?"

את מביטה בו בהלם.

"צא מכאן. צא מכאן עכשיו."

את כמעט דוחפת אותו מהחלון. הוא טורק את הזכוכית ואת מביטה בה לבדוק שהיא לא התנפצה. משהו בטוח התנפץ. בפנים, משהו בטוח התנפץ בתוך הגוף שלך. את מביטה בזכוכית, בהשתקפות שלך, וכל החלקים מתחילים להתחבר.

יורדת למטה במדרגות, בריצה.

אחותך נמצאת שם, באותה תנוחה כמו מקודם, רכונה על הציור שלה. את פתאום שמה לב שאף ציור לא נשאר בבית יותר מיום אחד. את פתאום שמה לב שהיא צובעת את כל התמונה חוץ מאת עורה הלבן של הדמות. ואת גם מבחינה בכך שזו אף פעם לא בדיוק אותה דמות, תמיד יש בה שינוי קטן, זעיר, שעושה אותה מישהי אחרת, למרות שכולן דומות, כולן בנויות עליך, על מודל שלך.

"אני יודעת מה את עושה, נלה." המשפט הזה יוצא ממך בקושי, בנשימה עצורה. אחותך מסתובבת ונוטלת ממך את היכולת לזוז, להגיב. איך היא מצליחה לשמור על פנים חתומות?

"ספרי לי", היא אומרת בנועם.

"הכנופיה..." את מצליחה למלמל, מסתכלת סביבך בקדחתנות כדי למצוא משהו לשאוב ממנו כוח. את מוצאת תמונה קטנה של אמא, וזה מספיק. את ממשיכה. "אני יודעת שהקמת את הכנופיה הזו. ראסל סיפר לי."

מכל התגובות שבעולם, היא צוחקת. "ראסל לא סיפר לך, שקרנית קטנה. השבעתי אותו לא לספר. את הסקת את זה בעצמך."

את נרתעת, משהו מצלצל באזניך כמו פעמוני אזעקה שהתעוררו מאוחר מידי. "אלוהים, נלה, איך את מסוגלת? לשנוא אותי רק בגלל זה?"

עיניה הופכות קרות יותר, אם זה בכלל אפשרי. "לא רק בגלל זה. את לא מבינה על מה אנחנו מדברות כאן? זה לא רק צבע עורך, הפנים המושלמות שלך, השפתיים הללו והשיער המזדיין. זו העובדה שאני לא קיימת בכלל כשמישהו נמצא לידך. את מוחקת אותי! כל מה שאת עושה, מאז ומעולם, מוחק אותי. איפה האנושיות שלי, את שואלת? איפה שלך?! תסתכלי עליי. מה יש לי להפסיד, אותך?" מילותיה נוטפות לעג.

היא מנמיכה את קולה עד שכעת נשמע כלחישה רמה, צורמת. "איך זה מרגיש עכשיו? את מנוצלת. את נבגדת. הגוף שלך הוא הקללה שלך, בדיוק כמו שהוא הקללה שלי. עכשיו שתינו מקוללות, אחותי. עכשיו אנחנו שוות."

ג'ו מגיע. את רואה אותו מרחוק. הוא נראה חבול מעט, אפילו יותר מתמיד. פעם שאלת את עצמך איך מישהו יכול להיות מצולק כל כך. עכשיו את מבינה. כשפוגעים במישהו פעם אחת, זה כמו כדור שלג. עכשיו יש רשות לפגוע בו שוב ושוב, כשעוד צלקת מתווספת לאוסף. אם היו הופכים אותך מן החוץ אל הפנים וחושפים את כל מה שבתוכך, אולי היית נראית בדיוק כמוהו. מצולקת ככה. מקוללת.

הוא לא אומר ששמע מה קרה. הוא לא אומר שהבין, שידע. הוא רק אומר "מצטער" קלוש, חלש, ובמגע עדין הוא לוקח אותך אל החדר שהכין מבעוד מועד, כי לא היה לך ממי לבקש, ולא יכולת להישאר בבית ולו רק לרגע אחד.

את נזכרת שהייתם חברים טובים פעם, את וג'ו. זה היה לפני שהוא התחבר עם חבורת הרחוב שלו, לפני שהמשפחה שלו הדרדרה לפשע, לפני שאבא שלו הגיע אל המכונית והתניע אותה ב20 באפריל, שיכור כלוט, ודרס את האדם היחיד שהחזיק אותך על הרגליים. אמא שלך. וכשהוא הזהיר אותך מראסל ואת לא הקשבת כי כעסת כל כך, כאבת כל כך את לכתה, גם אז התרחקתם. ואחרי שהוא החליט לקחת את העניינים לידיים ולנסות לטפל בראסל בכוחות עצמו, להרחיק אותו ממך. והוא חזר צולע, נכה, ואת צרחת עליו "בוגד" ומאז זה לא זה. אבל עכשיו את מבינה שהוא צדק, הבוגד ההוא. ואת חוזרת אליו שבורה, ולאט לאט הוא מתקן אותך.

אבל הלובן בעורך דהה, והתמימות, התמימות מזמן אבדה.

אולי עכשיו את מבינה.