לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בבלוג זה אני מפרסמת סיפורים שאני כותבת (בדרך כלל יש להם המון פרקים) על אהבה וכל הסוגים שלה^^

כינוי: 

בת: 19

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2013

סנובים גודם!! כמה מילים מרוסיה שלא יודעת מה זה סילבסטר ופרק :)


א) שנה טובה לכולם! D:
ב) זה לא כריסטמס- זה ה25/12 וזה חג של נוצרים
ג) אף אחד לא חוגג את סילבסטר. זה גם לא בתאריך הזה וגם חוגגים רק את התחלפות השנה. איך קישרו את זה לשנה החדשה? אין לי שמץ של מושג.
ד) זה לא חג דתי. אין לו שום משמעותית דתית. הייתי לוקחת את זה בתור חג לאומי אפילו. הוכחה: זה היה החג היחידי שחגגו ברוסיה הקומוניסטית (חוץ מיום הולדתו של סטאלין כנראה). אנשים ישבו ביחד עם המשפחה, קיבלו יום חופש והייתה אווירה של חג. חוץ מזה, העצים הם רק בשביל האווירה- אין שום משמעות נוצרית.

תפסיקו להתנהג כאילו זה חג של גויים או משהו כזה. 

ואחרי שחפרתי על זה-> החלטתי לכתוב המשך לסיפור של מיילו. אז הנה פרק פיילוט לחלק השני ותגידו לי אם שווה לי לטרוח לכתוב את ההמשך או להשאיר את הסיפור הקודם איך שהוא נגמר.
*אזהרה (שלדעתי זה לא בדיוק משהו שצריך להזהר ממנו כי זה לא שיש פה סקס או משהו כזה)* זה סיפור עם גייז. כי אני פאג-האג, הומואים הם אחלה (ואין לי בעיה בכלל עם שאר הקהילה), כך שאם אתם לא אוהבים את הרעיון- אל תקראו! 
תהנו 3>

- מנקודת מבטו של מיילו-

אין דבר יותר נפלא מאשר להתעורר בבוקר לצד הבן אדם שאתה הכי אוהב. כמובן שכשאשר אני מתעורר בבוקר, אני צריך לגלות שבעלי יצא לאימון מוקדם.

לא התלהבתי מהרעיון לקום מהמיטה, במיוחד שהייתי מכוסה בכל הרבה שכבות בשלהי החורף, אבל ידעתי שלא יכולתי לתת לבריאן לפתוח את החנות לבדו. קמתי מהמיטה ובצעדים כבדים ניגשתי אל חדר השירותים שהיה ממול. מאחר והיה חשוך בשעה הזו, הייתי צריך להדליק את האור. האור היה עמום, אבל הרגשתי כמו ערפד שנחשף לשמש. הבלגן שהיה בחדר לא עזר לשפר את הרגשתי. 'אנחנו צריכים לשכור מנקה,' חשבתי לעצמי.

התקלחתי, שמתי מגבת מסביב למותני והתקרבתי אל המראה. המראה שלי השתפר מאוד בחמש שנים אחרונות. כל שומן הילדות שלי עבר ונראיתי יותר מבוגר. קיצרתי את השיער ולפעמים הצטרפתי לאימונים של איאן. אהבתי פעם לעשות שריר מול המראה על שאיאן תפס אותי יום אחד ומאז הייתי נבוך מדי כדי לעשות זאת שוב.

אחרי שיצאתי מחדר השירותים, ניגשתי אל ארון הבגדים כדי לקחת משהו ללבוש ליום עבודה. לאחר שסיימתי להתלבש, הלכתי למבטח כדי להבין לעצמי משהו לאכול ולמלא את הקערה של רקס. הוא אהב לצאת עם איאן, מה שהיה מעולה כי ככה לפחות מישהו דאג להוציא אותו להליכה. אני אוהב את הכלב שלי, אבל הוא טיפוס של בוקר ואני לא. לכן, הדירה הייתה ריקה והייתי לבדי.

הצצתי מהחלון והסתכלתי על רחובות העיירה. כשהתחלנו ללמוד באוניברסיטה, התלבטנו איאן ואני איפה נעבור לגור. יכולנו להתרחק מהעיירה הומופובית שגרו בה ולגור בניו יורק. אבל התחלנו לעבוד למען שיפור התייחסות של אנשי העיירה לקהילה הגאה. יותר אנשים החלו לצאת מהארון, והעיירה הייתה סובלנית כלפיהם. הוציאו חוקים האוסרים על אלימות כלפי לטה"בים.

בזמן הלימודים שכרנו ביחד דירה בניו יורק, אך כשסיימנו ללמוד חזרנו, כזוג נשוי, לגור בעיירה. היה לנו קשה להתנתק מהמקום שבו גדלנו, במיוחד כשכל מי שאנחנו מכירים נמצאים פה. הייתי קרוב לחברים שלי ולמשפחה שלי- דבר שהם היו מרוצים ממנו כי שמחתי לעזור להם לשמור על ליאם כשהם היו עסוקים.

סיימתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי, דגני בוקר עם חלב ובזמן שהכנתי לעצמי קפה שמעתי מישהו מכניס את מהמנעול לתוך הדלת. לא הייתי צריך ללכת אל הכניסה כדי לדעת שבעלי חזר הביתה ביחד עם רועה גרמני צעיר. רקס לא התאפק ומיד ניגש אל קערת האוכל שלו בעוד שאיאן ניגש להגיד לי בוקר טוב.

"אתה מזיע," אמרתי לו כשהוא חיבק אותי מאחור.

"ואתה מריח טוב."

"אל תסניף אותי!" אמרתי והרחקתי אותו ממני.

איאן הדביק לי נשיקה והלך אל עבר המקלחת. בינתיים רקס מילא את מקומו של איאן והוא קפץ עליי אחרי שסיים קצת לאכול מהקערה שלו. שיחקתי איתו קצת, מתעלם מהקפה שעמד להתקרר ומהעובדה שעמדתי לאחר לעבודה. אבל איך יכולתי לסרב לכלב הכי חמוד בעולם? "איאן, אני מקפיץ את רקס להורים שלי," הודעתי לו.

"בסדר, נתראה בערב," הוא צעק כדי שאני אשמע אותו מבעד החדרים.

שתיתי את הקפה במהרה, השארתי את הכלים לאיאן, סירקתי את השיער כדי לשמוע את התלונות של בריאן ולקחתי את רקס איתי כשיצאתי מהדירה. זה היה מוקדם בבוקר ועוד לא היו אנשים ברחובות, למעט הדוור. פה ושם צצו אנשים שיצאו לריצת בוקר. זה היה משעמם ללכת ברחוב ריק, אבל הבית של ההורים שלי לא היה רחוק.

זה היה מצחיק לקרוא לבית שגדלתי בו הבית של ההורים שלי ולא הבית שלי. זה עדיין היה הבית שלי במובן מסוים, אך כבר לא גרתי שם. גרים שם ההורים שלי והאחים שלי. מדי פעם הקפצתי לשם את רקס כשלא יכולתי להביא אותו לעבודה ואיאן לא יכל לשמור עליו. כשהגעתי לבית של ההורים שלי, מצאתי את נטלי יושבת בחוץ וקוראת עיתון. כהרגלו, רקס רץ אליה באושר וקפץ אליה. "לעזאזל, מיילו, תלמד את הכלב קצת נימוסים!" היא אמרה. "זאת לא דרך להתייחס לבחורה."

"נו? אז למה את מצפה שהוא ישנה את היחס שלו אלייך," אמרתי לה והוצאתי לשון. היא הוציא הלשון בחזרה כתגובה.

נטלי היא אחותי התאומה. היא גדולה ממני בארבעים וחמש שניות ולא נותנת לי לשכוח מההבדל הקטן הזה. לא היה בינינו הרבה מאפיינים משותפים חוץ משיער שחור כעורב שירשנו מאבינו, גזרה דקה שירשנו מאמנו ושנינו היינו באותו הגובה. לעומתה, לי יש עור חיוור ולה עור בצבע זית שמדגיש את המורשת האיטלקית שלנו, שיערה היה ארוך והגיע עד מותניה ועיניה היו ירוקות בעוד ששלי היו כחולות. גם הייתה לכל אחת מאיתנו אישיות שונה.

"ליאם התעורר?" שאלתי אותה.

"נראה לך? מסכן, יש לו חום גבוה. הוא יכול  לישון במשך שעות כשהוא חולה," אמרה נטלי. "ההורים ישנים, אז כנראה שאני אכניס את רקס הביתה. כבר לקחת אותו לטיול?"

"לא. איאן עשה את זה," לא הייתי צריך להסביר יותר מזה. "תמסרי לכולם ד"ש. אני אקפוץ אחרי העבודה." התחלתי ללכת לכיוון החנות שלי.

"תמסור לבריאן ד"ש," נטלי אמרה בחיוך ונופפה לי לשלום.

 

אחד היתרונות שהיו לי בזמן שלמדתי זה אי הצורך לקום מוקדם כדי לפתוח את החנות. תמיד היה מישהו שיעשה זאת בשבילי. אבל וורצ'סטר שונה מאוד מניו יורק. בחנויות שהיו לי בניו יורק, תמיד יכולתי להשיג עובדים. העובד היחידי שהעסקתי בעיירה התפטר וכולם הניחו שיכולתי לנהל מפה את כל החנויות. אך לא הייתי לבד.

וכסימן, נכנס אל תוך החנות בחור דק-גו גבוה. שערו היה בגוון אדום- כתום ולגופו בגדים צמודים. ההליכה שלו הייתה נשית וגם התנועות שלו. "זה מדהים שיש לנו מדינה ענקית ואתה חייב לגור בחור," הוא אמר בקול נשי, יחסית לגבר.

"אתה הסכמת לבוא לפה," הזכרתי לו. למרות המרחק, בריאן הסכים לבוא ולעזור לי עם העסקים. לא ידעתי למה, אבל בריאן החליט להישאר נאמן לי. "אתה תהיה היום על היד הקופה. אני צריך לחשוב על עיצובים חדשים."

לשמע המילים, בריאן קפץ ומחא כפיים בהתלהבות. לבריאן היה משהו שלא היה לי. הוא הבין באופנה יותר ממני. חלק מהקרדיט שאני חייב על כך שהתקדמתי בעסקים שייך לבריאן. בעזרתו יכולתי לעצב בגדים שתואמים לאופנה החדשה והמכירות עלו לשמיים.

"מתי אני אוכל להגיד לך שמה שציירת נורא ואיום?" הוא שאל בחיוך.

"בשעה ארבע," הודעתי לו.

האם בריאן, עם אותה התלהבות, החל לעבוד? ממש לא. הוא לקח עיתון שהביא איתו בתיק גב, התיישב על יד הקופה ושם רגל על רגל לפני שהחל לעיין בעיתון. בריאן לא היה עצלן, אבל זאת הייתה הדרך שלו להגיד לי שהוא כועס עליי על המרחק שהיה צריך לנסוע.

הצעתי לו לעבור להתגורר בעיירה, אך הוא סרב. בניו יורק יכל לבלות בכל המועדונים בהם נהג למצוא סטוצים, לבלות במסיבות, ללכת לתצוגות אופנה, להיות במקום שהיה מרכז העניינים.זאת אחת הסיבות למה הופתעתי כל כך כשהוא התעקש על כך שהוא יעבוד פה.

בריאן היה בגילי, אם לא מבוגר ממני בשנה או שנתיים. הוא היה אדם חופשי, שלא היה אכפת לו ממערכות יחסים, אדם שיכל להרשות לעצמו להיות מדי פעם חסר אחריות- והוא מילא מצוין את התפקיד: הוא אהב להשתכר ומדי פעם הדליק סיגריה. הוא נהנה מהחיים. אני, לעומתו, כבר הייתי נשוי, כך שחיי הוללות לא היו בשבילי (ואיאן ניסה לשכנע אותי מדי פעם לצאת למועדון, אבל לא יכולתי לסבול את המקומות האלה).

בריאן ואני, למרבה הפלא, הצלחנו למצוא שפה משותפת. אני חייב להודות שתחילה הוא לא היה האדם האהוב עליי וחשבתי שהוא יהיה עובד גרוע למדי, אך מהר מאוד תהיתי. למרות שאהב לצאת למסיבות (זה כלל לרקוד כל הלילה), הוא תמיד הגיע לעבודה בזמן, גם אם הראש שלו כאב כי שתה יותר מדי. הוא היה טוב עם הלקוחות. בריאן הוא אדם חופשי, אך כשזה מגיע למצב בו דרושה רמת אחריות גבוהה, תמיד אפשר לסמוך עליו.

הייתי בחדר האחורי של החנות, איפה שישבתי בדרך כלל כשהייתי צריך לחשוב על עיצובים חדשים. זה היה חדר קטן וצנוע, לבן עם שולחן באמצע. ישבתי שם במשך כל היום והכרחתי את עצמי לחשוב על דברים חדשים. לפעמים הייתי מצליח, אך לפעמים היה ברור שחלק מהעיצובים היו בכוח ולא כי באמת הם היו בראשי. לכן, תמיד עשיתי את זה שבוע לפני הזמן שהייתי צריך להגיש הכל כי ככה תמיד הייתה לי הזדמנות לתקן.

לקחתי את העיפרון וניסיתי לשרטט משהו, כל דבר, אך הראש שלי היה טרוד. איאן הגשים את החלום שלו. הוא התקבל לניו יורק ניקס. למרות שהייתי גאה בו, קצת חששתי. בתחילת הקשר שלנו, איאן פחד שיגלנו עלינו וניסה לשמור על כך בסוד. לא היה לי ספק שהוא יקבל תשומת לב מהתקשורת ומה יהיה אז? האם הוא ייצא מהארון בציבור? אנחנו נפסיק להתנהג כמו זוג כל פעם שנצא ביחד?

מתוך תסכול, זרקתי את העט שלי הצידה הנחתי את מרפקי על השולחן ושמתי את ראשי על ידיי. לא רציתי לעבור את כל הסיפור שוב. נהגנו לריב הרבה בגלל הסיפור הזה. נכון, חזרנו זה לזה תמיד בסופו של דבר, אך מה אם הדבר ישפיע על הנישואים שלנו? לא רציתי שהוא יוותר על החלום שלו בגלל שטות כזאת, אך גם לא רציתי שהוא יוותר עליי. נשענתי אחורה והבטתי בתקרה. זה היה די מסתכל.

 

ברוב הערבים נהגתי לשבת ביחד עם המשפחה לאכול ארוחת ערב. לפעמים איאן היה מצטרף, אבל לרוב היינו ההורים שלי, אני, נטלי וליאם. בדרך כלל כשהייתי מגיע, ליאם, גרסה קטנה של אבא, היה רץ אליי ודורש שאני אשחק איתו. אך, היום כשהגעתי, ליאם שכב על הספה וראה סרט מצויר. אמרתי לכולם שלום, ניגשתי אליו ופרעתי את השיער שלו. הוא הרים את ראשו בתגובה ואמר בחיוך: "מיילו!"

"היי, קטנצ'יק," אמרתי לו בחזרה.

"אני לא קטן, גדלתי היום בסנטימטר!" הוא הכריז. הוא קם מהספה, עטוף בשמיכה, כדי להראות השינוי, שלא באמת היה אפשר לראות בעיניים.

"וואו, עוד מעט תשיג אותי," אמרתי בהתלהבות מזויפת. ליאם לא הבין, דבר שגרם לו להתלהב ולשמוח. אחים בני ארבע יכולים להיות מאוד חמודים!

"הארוחה מוכנה!" אמא הכריזה. בת 41, התחילה להראות סימנים של קמטים על פניה, אך גופה נשאר צעיר.

"לא רוצה!" ליאם סרב להתנתק מהטלוויזיה.

"אם לא תאכל, אף פעם לא תשיג את אחיך," היא אמרה. זה היה מספיק כדי לשכנע אותו להתנתק מהמסך ולהצטרף אלינו לארוחה. כולנו התיישבנו מסביב לשולחן. אמא ואבא, שהיו אחרי יום ארוך בעבודה, נטלי שהיה לה יום חופשי, ליאם שהגיע עם השמיכה שבה התכסה. מאז שליאם נולד, התחלנו לשבת ביחד בתור משפחה לעיתים קרובות יותר. לא יכולנו להסביר את השינוי. אולי אמא ואבא היו צעירים מדי ולא היה להם רגע פנוי כמעט להיות עם הילדים שלהם. כשנטלי ואני נולדנו, אמא עבדה במכולת המקומית ואבא למד. לאחר שאבא השיג את התואר שלו, הוא מצא עבודה כעורך דין במשרד של מר גיליאנוטי- אביו של איאן- מה שנתן לאמא הזדמנות ללמוד לתואר בעצמה. הרבה פעמים שכנים שמרו עלינו או במעון יום, אם לא אבא לקח אותנו לעבודה שלו- דבר שהפסיק מהר מאוד כי רק עשינו לו צרות. וכשגדלנו... נטלי אהבה לעשות צרות ולהסתבך בכל מיני דברים, דבר שהיא הפסיקה לעשות אחרי זמן קצר. לאחר מכן, מערכת היחסים בין אמא ואני הידרדרה כשגילתה שאני הומו- דבר שגם השתנה בעקבות ההיריון שלה עם ליאם: אני לא יודע אילו הורמונים היא הפרישה, אבל מה שזה לא יהיה, זה גרם לה לשנות את ההתנהגות שלה כלפי.

בלי ששמנו לב, שוב היינו משפחה.

 

לקחתי את מחברת השרטוטים שלי למיטה, כי אולי אחרי מקלחת חמה יכולתי לחשוב בצורה יותר יעילה. אך לא יכולתי. בקרוב תתחיל עונת משחקים ואיאן לא יהיה לצידי. התחלתי לשרטט שטויות, דברים שלא היו קשורים לשום דבר. בין אם זה היה החתול המעצבן של השכנים או אחד הצעצועים של ליאם, לא הייתי מרוכז במה שהייתי צריך.

איאן, שסיים להתקלח, ייצא רק מכנסי הפיז'מה שלו (הייתה לנו רגישות שונה לקור) ונכנס מתחת לשמיכה. הוא לקח לי את המחברת, הוא נהג לעשות זאת הרבה כי לא הסתרתי ממנו את הציורים, ורפרף בכל מה שהיה מצויר. "אם כישרון כמו שלך, אתה לא היית צריך להפוך למעצב. יכולת להפוך לאומן," הוא אמר.

"אין לי רעיונות בזמן האחרון. אני מרגיש תקוע," הודיתי בפניו.

"אתה יודע מה עוזר כשתקועים?" הוא שאל.

"מה?" שאלתי בחזרה ובתור תשובה, הוא דחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי. הייתי רגיל שדברים כאלו קורים, אך משום מה נתפסתי לא מוכן. זה לא שלא אהבתי את זה. זה היה פשוט מהלך מפתיע. התנתקנו לרגע, הוא זרק את המחברת הצידה ושם את ידיו על המותניים שלי. המשכנו להחליף רוק אחד עם השני והוא הוריד לי את החולצה. שמתי את ידיי סביב צווארו, מקרב אותו עוד יותר קרוב. בשלב מסוים, תוך כדי התמזמזות, כבר הפשטנו זה מזה את כל הבגדים והגופות העירומות שלנו היו צמודות זו לזו.

כמה רגעים כאלו יהיו לי כשהוא יהיה בניו יורק? מה יקרה כשארצה לבקר אותו? האם נוכל להתגבר על המרחק? האם יהיה לי מקום בחיים החדשים שלו?


אז זהו. מה אתם חושבים? אשמח לקבל תגובות על הקטע^^


נכתב על ידי , 1/1/2013 13:27  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFanGirl אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על FanGirl ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ