לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בית קברות לפילים


עקשנות, בערך

Avatarכינוי: 

בן: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

8/2019

"השיחה מועברת"


הטלפון שלה לא מחובר בכלל.

אני ממש מפחד שהיא עשתה לעצמה משהו.

אני מכיר אותה טוב מדיי.

וזה כאב שאני לא מוכן אליו. ממש לא.

נכתב על ידי , 24/8/2019 21:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השוואות


ברור לי שאי אפשר לעשות השוואות, בטח לא עכשיו כשעבר זמן, אבל אני שונא את זה שתחושת הבטן שלי בדרך כלל צודקת. בפעם שעברה שחשבתי שאני בתחרות, וניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא - התבדתי. על התחרות הזו התגברתי, והיא באמת לא מעניינת אותי כבר. זה לקח הרבה עבודה, והיו הרבה משברים בדרך. משברים שלא יכולתי לדבר עליהם עם אף אחד, אבל הצלחתי לעבור אותם.

אני יודע שגם את תחושת התחרות הזו אעבור. זה עשוי לקחת תקופה, וזה כנראה יקח תקופה ארוכה, אבל אעבור. 

בפעם שעברה זה לקח פחות זמן פשוט כי הייתי יותר מנותק, מבחירה, אבל אני לא רוצה לבחור את זה שוב. עכשיו, בערך 5 שנים אחרי, אני מתחרט על הניתוק הזה.

קצת רוצה לשלוח "היי",

ומעניין אם אחותה מזהה.

 

 

באיזשהו מקום אני מרגיש שזה אומר שאותם אני באמת אוהב. כרגע אני משחק משחק חד צדדי, ואני קצת רוצה שיגמר. חסרות לי חדשות טובות מהם.

נכתב על ידי , 23/8/2019 18:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זה אחד החישובים הכי יפים שיצא לי לעשות. מגוחך לשים את זה פה, אבל עדיין.
נכתב על ידי , 23/8/2019 12:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כתוב כבר.


יש לי איזה חלום שהכל יסתדר. שארגיש בסדר עם מי שאני, שאמצא כמה אנשים שיהיו קרובים באמת, וארגיש שהם תומכים ומתעניינים. שיהיה לי עם מי לנגן ואפילו קצת לשיר. אעצום עיניים כשאעשה קול שני, כי אני לא מסוגל להסתכל על הפנים של אנשים כשאני שר. שתהיה מטרה לנגינה של שעות עד שקצות האצבעות מדממות כמו עכשיו. תמיד היתה לי תקווה שזה יקרה. גם כשניסיתי להתאבד, גם כשהייתי באשפוז, גם כשיצאתי משם. אני זוכר את ר. התכתבנו שעות על גבי שעות, הקלטתי את עצמי מנגן ושר ושלחתי לה. האמנתי לה שהיא אוהבת את הנגינה והשירה שלי, אבל כמו תמיד היה ויש בי את הקול הזה עוד מהיסודי שאומר שזה לא באמת, ובתוכה כל מי ששומע אותי מנגן רק נחמד כי זה מנומס, או כי זו בדיחה פרטית של כולם חוץ ממני. גם אחרי בערך 8 שנים מצטברות של פסיכולוג ופסיכיאטרים וכמות כסף לא הגיונית שההורים שלי בזבזו על זה, אני עדיין לא מצליח להשתחרר מהמחשבות האלו. גם אתמול כשהתכתבתי עם ד' והיא היתה מבינה ומכילה עד כמה שאפשר, ברגע שהיא נעלמה קצת לאכול צהריים עם חברה כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על הרגע הזה בכיתה ד' כששמתי במגירה של מ' פתק עם וידוי אהבה נאיבי ומיד היא והחברות שלה צחקו עליי, וכל מה שראיתי בעיני רוחי זה את ד' והחברה צוחקות על הקושי שיש לי עכשיו. למרות שאני יודע שהיא לא תספר. וגם אם תספר, זה רק למישהי שהיא סומכת עליה באמת. וגם אם תספר, זה יהיה ברצינות ולא במטרה לצחוק, למרות שאני גם בטוח שמתישהו היא צחקה וזה בסדר כי זה חלק מהתמודדות.

הלוואי והייתי מבין את ההתנהלות החברתית בעולם הזה. אחי אמר, ובצדק, שאני ממש לא טוב בשיחות "כאלו", וזה נכון. זה עדיין כאב, למרות שאני צוחק על זה ומודע לזה. בסופ"ש שאחרי היינו עם המשפחה המורחבת, ומישהו פלט ש"טוב, לאסף אין חברים בבית" וזה ממש ממש נכון כי היה לי מאוד קשה שם, ומאוד קשה לשמור על קשר אחרי התיכון אם בכלל, וגם אם כן זה כואב אחרי שעה שאני איתם. אמא הסכימה עם האמירה הזו, בשיא התמימות, וזה באמת נכון. אבל זה עדיין כאב. כתבתי לה את זה אתמול. מי שאיתי בקשר קבוע, זה אנשים שקשה לי להיות איתם באינטראקציה מתמדת. מי שלא, ואני באמת מנסה לשמור איתו על קשר, נעלם. או מסנן, במובן תמים. אבל כל כך כואב לי שזה הגיע לרמה שאני יכול לעבור סוף שבוע שלם בלי לצאת מהדירה, בלי להוציא קול חוץ מלשיר לעצמי כשאני לבד בדירה, בלי לקבל הודעה אחת פרטית אלא רק הודעות בקבוצות. אני לא יודע איך לשנות את זה. היא אמרה שזה לוקח זמן, ומאמץ, אבל אני לא מבין בכלל מה עושים. האנשים היחידים שהכרתי לעומק הגיעו מפה, או פנו אליי באוניברסיטה ודרכם הגעתי לעוד. כל זמן שהייתי במערכת יחסים, כלשהי, גם אם קיימת רק בראש שלי, היה קל למצוא סיבה להמשיך. רציתי שמישהו, מישהי תהיה גאה בי. האישור החיצוני היה מה שרציתי, כי עוד מהיסודי זה מה שחיפשתי. אני מחפש את זה גם עכשיו בקשרים לא רומנטיים. בחודשים האחרונים אני מנסה לעשות דברים עבור עצמי, אני מנסה להיות שמח בשביל עצמי, להרגיש שאני מתקדם בשביל עצמי, להרגיש מוצלח בעיני עצמי. יש ימים שזה יותר טוב, ויש ימים שפחות. אולי זה לא כל כך נורא לנסות לקבל איזשהו אישור מבחוץ. אני רוצה לצלם עוד, ולפרסם באינסטגרם. אני לא עושה את זה בתירוץ שאין נופים שאני נהנה לצלם פה בארץ, אבל האמת היא שאני ממש מפחד לפרסם דברים תחת השם שלי, כשיש אנשים שיודעים שזה אני, ושוב המחשבות מהיסודי יחזרו ושוב אהיה בטוח שכל מה שאני מרוצה ממנו, הוא כל מה שכל אדם אחר צוחק עליי בגללו.

 
נכתב על ידי , 20/8/2019 22:53  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



א.4


אני דואג. 

איך הגעתי למצב הזה?

 

 

אני מתגעגע ללשבת כל הלילה, להתכתב איתה ולהחליף מוזיקה של קסם.

פתרתי היום תרגיל, והשיר הזה התחיל.

רציתי לשלוח.

אבל

נכתב על ידי , 19/8/2019 19:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ספירה


יוצא לי הרבה לחשוב אם חושבים עליי.

ואם כן, מה חושבים עלי.

יש בערך שלושה אנשים שזה באמת מסקרן אותי לדעת מה התשובה לגביהם.

כשכתבתי את זה, הרגשתי מאוד מגוחך. למה משנה לי אם חושבים עליי?

והבנתי שהתשובה לא באמת רלוונטית. כרגע, זה משנה.

אז לגיטימי להתעסק בזה.

 

קצת נמאס לי ממעגל הרגשות הזה. לא רוצה לדבר עם אף אחד, רוצה שמישהו ידבר איתי, מבטיח לעצמי שלא אתחיל שיחות כי אני מרגיש מעיק אחרי, מתחיל שיחה, לא רוצה לדבר עם אף אחד.

 

אני לא מצליח לנסח כמו שצריך את התחושות שלי. מישהי שלא דיברתי איתה המון זמן ניסחה היום תחושות בצורה מדהימה, וזה גרם לי לקנא. קצת.

 

 

 

So hard to take that I might break.
I'm discovering that there's so much to consider worthwhile,
but most of all I've learned to hate that I'm still stuck on you.


 

 

17 על 4 ואני משתגע.

נכתב על ידי , 17/8/2019 23:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ממש עכשיו


ממש עכשיו אני בחתונה. של חבר ילדות. ממש עכשיו כולם רוקדים.

ממש עכשיו עזב חבר ילדות אחר עזב לקחת קינוחים ונשארתי בלי מישהו לשוחח איתו על כלום.

אני מסתכל על כל מי שרוקד. לא מבין בכלל מה הולך שם. איך כולם שמחים, נהנים, מספיק בטוחים במה שהם בשביל לעשות את הדברים האלו.

רק יכול לחשוב מה היה קורה איתי אם הם לא היו עוזבים בכיתה ד'.

כןאב.

 

נכתב על ידי , 15/8/2019 22:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נקודות


אחד הדברים הכי מדהימים בעיניי הוא תהליכי למידה. מהבנה של רעיון מופשט כמו העתקות לינאריות; 2- קטגוריות; הסתברות אסימפטוטית ותורת מוסר, ועד למידה של מיומנות חדשה כמו חיתוך בסכין, נגינה או תרגיל אקרובטיקה. המנעד העצום של דברים שאנחנו מסוגלים ללמוד מפליאה כל פעם מחדש.

ביום שבת החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן שיר חדש.

ביום ראשון הצלחתי להבין את המקצב שלו (10 על 8, ואז 4 על 8, Math rock זה נפלא).

ביום שני הצלחתי לנגן אותו ברצף כמו שצריך.

היום הצלחתי גם לשיר תוך כדי, עד כדי טעויות מעטות.

אם החוג שלמדתי בו בשנה א' לא היה כל כך נוראי באוניברסיטה שאני בה, כנראה הייתי ממשיך בתחום הזה גם. אני עדיין יכול, זה פשוט יהיה יותר עבודה.

מי יודע.

 

בסוף השבוע הזה אתקדם עוד בפסנתר, כי סוף סוף יהיה נגיש.

אני צריך למצוא דרך למלא את החיים שלי בעוד... משהו.

מעניין איך מי שאני מסתכל עליהם מהצד עושים את זה; אם גם את זה אפשר ללמוד.

 

 

די לשים בכל פעם שיר אחד; כל האלבום הזה מדהים. כולו.

נכתב על ידי , 13/8/2019 14:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני חושב שהדבר שהכי משפיע עליי בכל הסיפור הזה הוא הקושי בלהביא את עצמי לשאיפה כלשהי. ממש קשה לעשות... דברים. באופן כללי. אני רוצה, כמובן. מאוד רוצה למצוא את האומץ לעזוב הכל וללכת לעשות את מה שאני עושה. אבל אין. זה קשה. זה מאיים. זה לא בטוח, ורק המחשבה על זה מתישה אותי.
כתבתי את זה כבר בעבר - אם היתה לי אפשרות לראות איפה אהיה בעוד שנה מהיום, הייתי מסתכל בלי היסוס. במקרה הטוב, אראה משהו שאני מרוצה ממנו. במקרה הרע, אדע שגם ככה אין יותר מדיי מה לעשות.
למה היא נעלמה ככה? זה מדאיג אותי. מאוד. 
אני לא בטוח איזו גירסה עדיפה.
ורק שיגיע אמצע ספטמבר. כדי שאוכל קצת לשמוח.
נכתב על ידי , 12/8/2019 22:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




"היי"

"היי"

"התקשרת קודם"

"אה כן?"

"כן"

"טוב. אתה רוצה כאילו לדעת מה רציתי?"
"כן"

"אבל מאיפה אני אמורה לדעת מה רציתי? הדור שלי לא יודע מה הם רוצים!"

"מה זה הדור שלך? את גדולה ממני בשבוע!"

"בסדר גם אתה חלק מהדור שלי!"

"אבל אני יודע מה אני רוצה!"

"למות לא נחשב"

"שיט"

נכתב על ידי , 10/8/2019 20:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מסתבר


שבכל סרט או סדרה שהשיר הזה מופיע, אני נקרע מבפנים.
התחלתי לחשוב לקראת סיום הפרק האחרון. פתחתי את הבלוג כדי לכתוב בדיוק את מה שחשבתי. כבר כתבתי בעבר על השנתיים וחצי חסרות התחושה שהיו לי. בחצי השנה האחרונה חזרתי להרגיש. בעצימות לא הגיונית, אבל אני מניח שזה כמו פיצוי. מה שתכננתי לכתוב זה שאני מרגיש שהתחושות שלי מתחילות להתאזן. שאני מצליח להבין יותר בבהירות מה עובר לי בראש. בדיוק כשבאתי לכתוב את זה, עם כל הקיטש שבדבר, התחיל מונולוג בסיום הפרק. ואמר בדיוק את מה שאני מרגיש. וזה כאב, אבל כאב טוב.
סוף סוף הבנתי למה שתי הסקיצות האלו דיברו אליי מהשניה הראשונה. יש לי ארבעה קעקועים כרגע.
אחד שמזכיר לי שמכל דבר אפשר לצמוח.
אחד שמזכיר לי מה זה להיות בלי תחושה בכלל. להסתכל במראה ולא לזהות מי מולך.
אחד שמזכיר לי מי אני, כדי שלא אשכח כמו שקרה.
אחד שמזכיר לי שכבר צמחתי. לפחות מחלק מהמשברים.
מצחיק. הפרוגנוזה של הפרעת הסתגלות מדברת על כחצי שנה. והנה אני, textbook case.
עד הפעם הבאה, אני מניח.
דג זהב.
נכתב על ידי , 9/8/2019 00:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לא ברור לי לגמרי מה היה היום. 

עשיתי דיי כלום באוניברסיטה, כרגיל. המשכתי אחר הצהריים לרמת גן. לא נכנס מעבר לזה; ספציפי מדיי.

אבל בהליכה חזרה לדירה מהתחנה המרכזית היה ממש ריק. אז שרתי לעצמי בערך את כל האלבום Animals של TTNG. חבל שחזרתי לשיר רק לאחרונה; שכחתי כמה זה כיף. 

מי יודע. אולי אני בדרך לכיוון טוב.

יוצא לי לחשוב הרבה על זה שדברים קורים לי רק כשאני לא מתכנן אותם. אז אני מפסיק לנסות. אולי מתישהו יקרה משהו.

 

 

המילים האלו הורגות אותי מבפנים בקטע הכי טוב שיכול להיות.

ואפילו גורמות לי לרצות לצייר משהו.

אולי בקרוב. אולי אצליח להגיע לשם.

 

Too cold, like ice to touch.
You hold on far to much.
God knows why we're in love.
When you throw your temper out of doors
that I cannot follow through
and yet…you grow ever near.
I promise I will not see out this night
without comforting and holding you.
Your eyes alight, they've never shined so bright
for just one second I'm lost in you.

 

נכתב על ידי , 7/8/2019 23:04  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מספיק


מספיק מאוחר כדי שאנסה לכתוב פה קצת ולחשוב.

 

נגמרו המבחנים. נשארה עבודה אחת לכתוב (ואחת שויתרתי עליה. אין מספיק כח רצון בעולם הזה שיגרום לי ללמוד מחדש את הנושא הזה, ועוד לכתוב עליו עבודה של 40 שאלות. המרצה הכי סביר ביקום, מה אגיד). אתחיל אותה בקרוב. כרגע אני מתאפס ומשלים פערים לדברים שגם ככה רציתי להשלים. אני משתדל להתרחק משני האנשים האלו שמעצבנים אותי בזמן האחרון. עם זאת, הם האנשים שבלית ברירה הכי קרובים אליי עכשיו. אז אני חצי במלכוד 22. הם ממש רוצים שניקח יחד קורס בשנה הבאה, ואני מאוד רוצה להתרחק וללמוד בעצמי. אף פעם לא אהבתי להיכנס לבלאגנים כאלו.

 

אני מתחיל לחזור למוקומות פחות טובים. כמו לפני כמה חודשים, כשהמחשבות האלו חזרו. אני מאוד מבולבל עם כל העולם. אני לא מבין איך אפשר ליצור אינטרקציות חברתיות חדשות. זה חסר לי, אבל אני גם מבועת מהמחשבה שמשהו חדש עשוי לקרות מתישהו. היו הרבה מצבים בזמן האחרון שגרמו לי לראות מחדש עד כמה אני לא מבין את העולם הזה, ואת הדרך לתקשר עם אנשים. אני לא מיישיר מבט כשאני מדבר עם קבוצה קטנה של אנשים. רק אם אני מלמד, ואני בסיטואציה בה אני שולט בכל דבר, אני מסתכל לאנשים בעיניים (זו גם דרך לשמור עליהם בפוקוס, ולחפש פרצופים מבולבלים). אני זוכר את הרגע בכיתה ח' שבו החלטתי להפסיק להסתכל על הריצפה כשאני הולך, ולהתחיל להסתכל קדימה. לאחרונה אני חוזר להסתכל על הרצפה. יותר נוח.

אנשים שהייתי רוצה שיהיו קרובים אליי, פשוט לא. לא עונים להודעות, כי כאלו הם. לא ממש שואלים לשלומי, גם אם אני שואל לשלומם (אל תבינו לא נכון - אני שואל מה שלומם כי באמת חשוב לי לדעת. כן הייתי רוצה לראות התעניינות גם בי.). זה מה שגורם לי להרגיש הכי לבד שאפשר.

 

יש הרבה התפתחויות בנושא המשפחה. אני משתדל להשתפר. בערך 10 שנים הייתי מתנגד נחרץ לכל מה שעירב יותר מאת המשפחה המצומצמת שלי, וגם איתם היה לא קל. לאחרונה אני משתדל להגיע ליותר מפגשים. זה עושה לי את החיים קלים יותר, כי יש פחות תלונות מסבתא. וגם זה משמח כמה אנשים שם, שמשום מה ממש אוהבים אותי. ואם אני יכול לשמח בלי שזה יפגע בי הרבה, למה לא?

בארוחה המשפחתית האחרונה (לא אכתוב מה היה בה במפורש. הרבה יותר מדי ספציפי) יצא לי לחשוב בפעם הראשונה על סבא. הוא נפטר כשהייתי בכיתה ז'. מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל עכשיו חבל לי שאין לי ממנו זכרונות כמעט בכלל. אמא כל הזמן סיפרה כמה הוא היה אבא וסבא טוב, וסבתא עצובה שהוא לא זוכה לראות אותנו גדלים. בשישי, בפעם הראשונה, גם לי קצת כאב. לא ציפיתי בכלל. גם עם הדוד שאני לא מסתדר איתו, התחלתי להסתדר. אני מתחיל להשתנות. הבעיה היא שאני לא רוצה שיראו את השינוי. אני רוצה שהוא יקרה בלי תגובות של הסביבה. אני יכול להיות חברותי גם עם בני הדודים הילדים הקטנים, אבל ברגע שזה יקרה אני יודע שיעירו לי על השינוי (עד עכשיו מאוד התרחקתי מהם). אבל זה לא שלא אכפת לי. אני רק רוצה שיפסיקו להסתכל עליי כשאני משתפר. תנו לי את הזמן שלי.

 

אחד השותפים אמר שהוא נשאר לשנה הבאה. האחר "עוד לא החליט". אני טס באמצע ספטמבר, והוא יודע את זה. אנחנו בקשר טוב, ואני חופר לו כבר חודש על זה שאם הוא יוצא הוא צריך כבר לחפש מחליף. כל פעם הוא אומר "אחליט עוד כמה ימים, אעדכן". עכשיו, אני יודע שיש לו את החרא שלו. אבל הוא הבטיח לי תשובה בראשון האחרון. אחר כך דחה לשני. ואז דממת אלחוט, וראיתי אותו היום. אין לי סבלנות לריבים האלה. אני מת להתפוצץ עליו. העיקר שהוא אומר לי שהוא מודיע הרבה זמן מראש, לא כמו השותף הקודם, למרות שהשותף הקודם הודיע חודשיים מראש. עכשיו אנחנו חודש וחצי לפני.

 

יש מסלול עקרוני לטיול. כל פעם שאני מנסה לחשוב על משהו יותר ספציפי, אני מגיע למסקנה שהכי טוב יהיה פשוט לזרום לפי מה שמתאים, מזג אוויר וכו'. אני כל כך מחכה לזה כבר. יפן זה המקום היחיד שהרגשתי שאני באמת מסתדר בו, מכל כך הרבה בחינות. אבל אני טמבל כי אני לא מוצא את המתאם לראש של החצובה. מחרתיים אהפוך לחלוטין את החדר ואמצא את זה. 

 

אני רוצה לבשל הרבה, ורוצה לבשל לאנשים נוספים. מאז הפרידה אין לי ממש למי לבשל פרט לעצמי, ומרגיש לי מאוד מוזר פשוט להזמין אנשים מהלימודים ולבשל להם. אני גם לא רוצה. אני רוצה לבשל לאנשים מסוימים, שבאמת משמחים אותי. אולי אחרי שהיא תעבור דירה, אלמד אותה לבשל עוד משהו חוץ מאורז. ותהיה לי הזדמנות לבשל איתה. 

 

חסר לי קצת נפח בחיים. אני מאוד רוצה אינטרקציות, אבל שלא יעייפו. אם קראתם עד פה, ובמקרה בא לכם (או שלא קראתם הכל אבל קראתם את השורה הזו), מוזמנים לשלוח מייל. לדבר על כל פאקינג דבר. עזרה בתכנון טיול ליפן, פילוסופיה, מתמטיקה, קעקועים, מוזיקה, כל דבר. אני נהנה לחשוב, ועוד יותר נהנה לחשוב עם אנשים אחרים.

 

(קפצו ל1:00)

 

אספי.

שאחרי שלוש שנים, התרגל לזה שכמעט כולם בקמפוס קוראים לו ככה. 

הנה הלכה עוד טיפת אנונימיות שלא קיימת פה גם ככה עבורי.

נכתב על ידי , 6/8/2019 23:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

יש לי קצת זמן לנשום.

3 פעמים בשבוע פיזיותרפיה.

אבשל היום אוכל נורמלי.

חוזר ללימודי יפנית בכל הכח.

מתכנן את הטיול.

 

עדין לא חושב על שנה הבאה. 

עדיין לא מצייר.

עדיין לא מסדר את החדר.

זה עוד יגיע.

 

 

 

Blessed with hindsight, it was clear to me
Your reckless advancements came with no guarantees
My mind's made up
We were never in love
So what's left's absolution for the weight of our sin
So if there's no sign of the morrow our souls remain clean

מהמם.

 

 

נכתב על ידי , 6/8/2019 16:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




איזה כיף זה יוני.

 

שנים לא שמעתי את השיר הזה. בטח שלא חשבתי עליה תוך כדי. 

נכתב על ידי , 1/8/2019 23:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לA Gold Fish אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על A Gold Fish ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ