לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

9/2011

פרק 20 - החטופה.


Image Hosted by ImageShack.us

 

 

"יופי..אז רוצה לעזור?" 
"כן..אבל יש לך טלפון?" 
"מן הסתם, אבל למה את צריכה טלפון?!" 
"סתם להתקשר למישהו.." 
"בואי תעזרי לי אחר כך תתקשרי.." 
בסוף עזרתי לו, הכנו ספגטי, אכלתי ואכלתי ובלי ששמתי לב נרדמתי... 

הפרק הקודם, בטח בלבל חלק מימכם. 
איך הוא בא פתאום, למה הוא עזר לי, איך הוא ידע שאני בכלל זקוקה לעזרה הזאת, למה הוא לקח אותי אליו, למה בכלל הסכמתי, למה אכלתי במקום להתקשר להורים... 
התעוררתי אחרי לילה ארוך. 
"בוקר טוב.." אמר גבר נאה בעודו נכנס לחדר. 
הבטתי סביבי וראיתי שאני ישנה, בתוך חדר יפה כזה בצבע ירוק בהיר, מיטה גדולה, ספריה קטנה... 
"אתמול נרדמת לי באמצע האוכל.." אמר בחיוך. 
"מה?!" אמרתי ללא הבנה, בזמן שאני מחזיקה את ראשי. 
הראש שלי כאב נורא, הרגשתי סחרחורת קלה, ובנוסף לא ממש זכרתי את המאורע של אתמול. 
"אתמול, שאכלת, אז באת לאכול מהמזלג ולפתע נרדמת..או יותר נכון התעלפת.." 
"מה..מה אני עושה כאן?!" שאלתי לחוצה ללא הבנה. "איפה ערן? איפה אני?" התחלתי לשאול שאלות, לא מבינה מה קורה איתי. 
הוא התחיל להתקרב אלי, נלחצתי נורא. 
כמעט ולא זכרתי מה קרה אתמול. 
רק זכרתי שבאתי עם ערן לשדה כזה, המפגרת גם באה, ואיתה גם ויקטור. 
וויקטור סיפר לי כל מה שקרה עם המשפחה שלי ואית... 
נ...נכון, הוא..הוא איים על המשפחה שלי, עכשיו..עכשיו אני שייכת לו, לעולם הזה שלו..אני לא יכולה לחזור יותר לבית שלי.. 
למי שלא הבין, פתאום התחלתי להיזכר בחלקים ממה שקרה אתמול
לא יכולתי יותר הדמעות עלו, הגרון הרגיש חנוק, ואז הן פשוט פרצו, דמעה אחר דמעה, דמעות שמסמלות כאב, פחד, חשש, הכול ביחד. 
הוא התקרב אלי ובא לחבק אותי. 
"לא..אל תבוא.." אמרתי בחשש. 
"מה קרה לך? הכול בסדר?!" שאל בדאגה. 
"מי אתה? ומה אני עושה כאן?" שאלתי מנסה לעלות רמז קט במוחי. 
"את לא זוכרת?" שאל ללא הבנה. 
"לא.." אמרתי בחוסר אונים. 
"טוב אז ככה: 
אתמול הצלתי אותך, את ברחת בריצה מאנשים, אז עזרתי לך להתחמק מהם, אחר כך לקחתי אותך אלי, אכלנו והתעלפת.." 
"איך ידעת שאני צריכה עזרה?" 
" כי ברחת.." 
"ולמה עזרת לי?" 
-"כי אני אדם טוב" 
כן, וגם מאוד צנוע!! חח.. 
"למה הבאת אותי אליך הביתה?" 
"כי אמרת שאין לך בית!" אמר מתחיל קצת להתעצבן. 
"למה אתה משקר לי?!" אמרתי בעצבנות, התשובות שלו בכלל לא נשמעו הגיוניות. 
"אין לך בושה?! גם אני עוזר לך, גם את מציקה לי בשאלות, וגם את קוראת לי שקרן?!" אמר בצעקה. 
"אבל אתה..משקר.." אמרתי בגמגום מפוחד. 
"ממה את מפחדת כל כך?! ממני?" אמר, שהבעת פניו השתנתה בשנייה, הוא נראה מפחיד יותר, הוא נראה אדם רע, עניו נראות כה קרות. 
"....לא..תענה לי כבר!" 
"את באמת רוצה לדעת למה עשיתי את זה, למה עזרתי לך, למה באתי לשם, את רוצה לדעת את האמת?!" אמר בזמן שהוא מתקרב אל 'המיטה שלי', יושב עליה, ומחזיק את ידי. 
-"כ..כן.." עניתי בחשש. 
"טוב, אז האמת היא שלא באמת אמא שלי נרצחה שם, ולא אבא שלי לא התאבד, אני בכלל לא מכיר את ההורים שלי!! הם זרקו אותי באיזה בית יתומים מזדיין, בבית יתומים הזה, בקושי האכילו אותנו, האנשים שם גרמו לכך שנגנוב אוכל כדי לאכול, כדי לחיות עוד יום. 
בסופו של דבר לקחה אותי משפחה אומנת, שלא היית טובה יותר מהבית יתומים, שם הם היו מכים ומרביצים לי, בסופו של דבר ברחתי משם, והתחלתי להסתובב ברחובות. 
אחרי שנה החלטתי שאני רוצה למצוא את ההורים שלי. 
אחרי מספר חודשים, בהחלט הצלחתי ומצאתי אותם. 
הייתי בן 16 ככה באתי לשם, ומה ראיתי, את המשפחה שלי, את ההורים 'הטובים' שלי, עם משפחה אחרת, שגם להם יש ילדים משלהם. שאותי הם זרקו, והביאו ילדים אחרים שאותם הם כן אוהבים! 
אז החלטתי להרוג אותם, רצחתי את כולם, אחד אחד!!!" אמר מחייך חיוך מפחיד להפליא, שגרם לי צמרמורות, ולעוד דמעות לרדת. 
"ואז מצאתי את עצמי, עובד עם מאפייה מסריחה. 
בכסף שקיבלתי ממשימות חיסול, קניתי את הבית, וכול מה שהייתי צריך. העבודה הזאת גרמה לי סוג של אושר לא ברור, אדרנלין מטורף, לראות ככה אנשים חסרי ישע, צורחים, מתחננים לעזרה, המבט הכנועה, הדם שיורד. הרגשה כזאתי של סיפוק.. 
אז, איפה שהייתי, שמה אנחנו סוגרים חשבונות, אני אוהב להסתובב שם לעלות את הזיכרונות האלו של כל 'העבודות' שעשיתי. 
אבל שלא תביני לא נכון, יש גם רגש קטן כזה של חרטה, שלא הייתי צריך לעשות את זה, רגש שאומר שצריך לכפר על כל המאות שהרגתי. 
ואז ראיתי אותך רצה לך, בורחת, אז החלטתי שזאת ההזדמנות שלי, לנסות לכפר. 
את תישארי כאן, אני אשמור עליך, אגן עליך, את תחיי חיים טובים והכול יהיה טוב." אמר מחייך חיוך שטני. 
"ל..לא..אני לא מתכוונת להישאר כאן!!" אמרתי בפחד. 
"חבל על המאמץ." אמר מתקרב אלי. 
אני חייבת לעוף מכאן עכשיו, חשבתי. 
היד שלו, היית רחוקה ממני בקצת, רעדתי יותר, ואז שהוא עוד שנייה נגע בי, העפתי עליו את השמיכה, ורצתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה, יצאתי וסגרתי אותה. והלכתי להתחבאות באיזה חדר בארון. 
"ילדונת..בואי לפה..." אמר בכול מפתה. 
כמו במשחק מחבואים, הוא החל לחפש אותי, קורה לי לצאת מהמחבוא. 
כמו זאב, שמחפש את טרפו, ומנסה לפתותו. 
נשארתי בתוך הארון שבחדר שאליו נכנסתי, כולי רועדת. 
שומעת את רחש נעליו, שבכול הבית סורר שקט. 
אחרי 11 דקות בערך, ראית צל על הארון. 
עצרתי את נשימתי, בתקווה שזה יעזור. 
אבל לצערי זה לא הצליח. 
דלת הארון נפתחה בעוצמה. 
הוא הביט בי, כמו חיית טרף שמביטה בחייה שתפסה. 
הוא חייך חיוך, שנראה כמשועשע מכל הסיטואציה, בה הוא סוגר עליי בפינה, ואני כולי מביטה בו בפחד, ורועדת. 
הוא-"חח..את חושבת שתוכלי לברוח ממני?!" אמר. 
רעדתי יותר, זה כאילו כול מה שקורה לי עם ערן קורה לי איתו, רק שהוא מטורף יותר, הוא רוצח, הוא אחד שנהנה מסבל של אחרים... 
הוא ליטף את הלחי שלי ואמר. 
"אין לך ממה לפחד קטנה, אמרתי לך כבר, את סוג של התחלה חדשה בשבילי, כמו אבן יקרה, שבעזרת אני מכפר על מעשי. יש כאלה שחוזרים בתשובה, ומתפללים, אני מכפר במעשים, את תהיי סוג של דבר טהור ונקי, בחיים המלוכלכים שלי. 
אין לי שום סיבה לפגוע בך.." אמר ברוגע. 
הוא תפס את ידי, ומשך אותי לעבר הכניסה. 
באותו רגע, חשבתי שהוא הולך להוציא אותי או משהו כזה. 
אבל זה לא קרה, הוא החל להסביר ולהראות לי את הבית, איפה החדר שלו, איפה החדר שלי, איפה האמבטיה, איפה הסלון, איפה המטבח, איך להשתמש בכול דבר, מה יש בכול מקום.. 
נגררתי אחריו, שומעת בכולו. 
"אה..ודבר נוסף!" אמר עוזב את ידי, מתקדם לטלפון, מוציא אותו מהחשמל, זורק על הרצפה ודורך עליו, מה שגרם לטלפון להישבר לחלקים. 
"לייתר ביטחון" אמר מחייך ברשעות. 
הוא סגר, ונעל את כול החלונות של הבית. 
הכול היה סגור, הרגשתי שוב, כלואה.. 
הוא-"מעכשיו את תחיי פה!!" 
"א..אבל.." אמרתי פורצת בבכי מתגבר. 
"בלי אבל!! אני הולך עכשיו..תהניי.." 
"לאן אתה הולך?!" שאלתי ללא הבנה. 
"לעבודה!" אמר סוגר את הדלת מאחוריו. 
התחלתי לבכות. 
אחרי בכי של כמה שעות, החלו לעלות במוכי הזיכרונות של אתמול. 
הייתי מצוברחת מתמיד. 
חשבתי שהוא שונה, שזהו הסיפור נגמר, אני חוזרת לחיי הרגילים, אבל במקום זה, אני נמצאת באותו מצב, רק במקום אחר.. 
וחוץ מזה, זה שהוא היה שם אומר שהוא עובד אצל ערן? מה ערן עושה עכשיו? הוא מחפש אותי? הוא נשמע מעוד נרגז שברחתי.. 
וככה המשכתי לעלות שאלות במוחי, שאלות שאין לי תשובה להן.. 
בנוסף גם בכיתי, על זה שאין לי לאן לברוח, גם אם אנסה. 
כמו שאומרים-מהפח אל הפחת. 
בערב נפתחה הדלת, רציתי אליה, וראיתי את האיש ההוא. 
הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה לסלון. 
"חכי רגע.." אמר, עוצר אותי מלהמשיך. 
נעמדתי לי באמצע הבית, שחלל ריק מסביבי. 
הוא התקרב אלי, והחל להסתובב סביבי, בוחן כל נקודה קטנה בי. 
"אז..את יודעת שהוא ממש מחפש אותך?!" אמר לפתע, מחייך חיוך שטני. 
"מה?!" 
"הבוס שלי..ערן, הוא ממש מחפש אותך!! הוא הציע סכומים רבים של כסף למי שימצא אותך ויביא אותך אליו, אבל חייה בלבד, מי שיפצע אותך ימות, ואיתו כל משפחתו..." 
מה..אני כל כך חשובה לו?! 
"אז..מה את בשבילו.." אמר ממשיך להסתובב סביבי, ממשיך לבחון כול נקודה בגופי. 
"כ..כלום.." אמרתי בגמגום. 
"אין לך מה לדאוג, את נשארת כאן." אמר כסוגר עניין. 
לא עניתי

"אז.. את רעבה?! אפשר להזמין אוכל או משהו.." שינה נושא. 
המשכתי לא לענות לו, מביטה בו מתרחק ממני ומתקדם למטבח. 
הוא הוציא, את הפלאפון שלו, והתקשר. 
אחרי מספר דקות. 
"הזמנתי פיצה.." אמר מכניס את הפלאפון לכיסו. 
חזרתי לשבת בסלון. 
הוא בא והתיישב לידי, הוא הדליק את הטלוויזיה, ואחר כך העביר לערוץ הספורט. 
אחרי עשרים דקות ככה, היה צלצול בדלת. 
"האוכל בא.." אמר מחייך אלי. 
הוא קם והחל להתקדם לכיוון הדלת. 
שמעתי איך היא נפתחת, שמעתי איך הוא מדבר עם מישהו. 
אחרי שתי דקות היה שקט. 
ואז..שמעתי 
ב-ו-ם-!-!-! 
חזק שגרם לי לקפוץ מבהלה. 
ואז שמעתי עוד פעם 
ב-ו-ם-! 
הרגשתי משותקת כולי. 
כמה שרציתי ללכת לשם, לדלת, לראות מה פשר הרעש החזק.. 
לא הצלחתי, הרגשתי משותקת מפחד, רגלי, ידיי וכול גופי לא זזו. 
הדבר היחידי שעשיתי היה לנסות להרגיע את עצמי ואת הדמעות שהחלו לרדת, דמעות של פחד... 
לפתע שמעתי צעדים, צעדים שהולכים ומתקרבים אלי. 
סובבתי את ראשי באיטיות מצמררת. 
ואז..אז ראיתי אותו... 
הוא עמד לו שם מביט בי, מחייך את החיוך השטני שלו, חולצתו מלאה בדם, וענייו נראות כה קרות. 
"מה...מה..?" ניסיתי לשאול, ללא הצלחה. 
"חחח..אין לך ממה לדאוג!" אמר בכול מפחיד. 
"מ..מה קרה?!" הצלחתי לשאול לבסוף. 
"שום דבר מיוחד.." 
"אז מה זה היה הרעש הזה?!" שאלתי ללא הבנה, רוצה שיענה על שאלתי בכנות. 
"אמרתי שום דבר נכון?!" צעק בעצבים. 
"טוב.." אמרתי. 
קמתי מהספה והתקדמתי לכיוון הדלת, שעברתי לידו, הוא תפס את ידי. 
"לאן את חושבת שאת הולכת?!" אמר בכעס. 
"להביא את הפיצה.." אמרתי בהחלטיות. 
כמובן ששיקרתי, רציתי לדעת מה באמת קרה, וזה היה סוג של תרוץ..חייבים להודות שהוא היה דיי מוצלח. 
"תישארי פה!" 
"למה?" 
"כי ככה אמרתי לך!!" צעק עלי. 
"יופי לי.." אמרתי, ובאותו רגע לקחתי את ידי חזרה, ורצתי לכיוון הדלת. 
הוא רץ אחרי. 
הגעתי לפתח הדלת, וראיתי.. 
ראיתי שם... 
טוב בואו נאמר ככה, פיצה, ושליח פיצה, לא היו שם.. 
הרצפה הייתה מלאה בדם, היה שם רובה, שהיה מוטל על יד אדם אחד, הוא היה נראה בריון כזה, כמו מאלה שיש לערן.. 
המראה הזה, היה ממש מזעזע, הגוף שלי התחיל לרעוד. 
כל כך הרבה דם, סבל וכאב, ראיתי בתקופה האחרונה הזאת של החיים שלי.. 
הדמעות התחילו לנזול מעניי באיטיות. 
הוא בא מאחורי ונעצר. 
אחר כך הוא התקדם לידי, הביט בי, חייך, והתקדם עוד לכיוון 'הגופה'. 
"נכון שזה יפה?!" אמר לי, בועט בגופה שהיית מוטלת שם. 
לא עניתי

"שאלתי נכון שזה יפה?!" הרים את כולו בעצבים, ובעט חזק יותר 'בגופה'. 
"דייי..." אמרתי מתחננת. 
אני אדם, שנורא קשה לראות דברים כאלו, סבל של אחרים, לא משנה אם זה אדם או חייה, כול עוד הוא חיי, ואפילו מת.. 
"חחחח...מה את בוכה?! תסתכלי על זה, זה הדבר שאני הכי אוהב לראות, הרבה דם. 
עכשיו הוא מת, אבל היית צריכה לראות את המבט שהיה לו שהוא חטף את הכדור הראשון, איך הוא היה המום, עניו הראו כאב, זה היה כל כך יפה!!" אמר מחייך אלי. 
"א..אתה..אתה רוצח!!!" צרחתי עליו. 
"אז?! מה את אומרת בזה?!" אמר באדישות., בועט שוב 'בגופה'. 
"תעזוב אותו כבר!! לא מספיק לך שהוא מת?!" 
"את כל כך רגישה, ותמימה.." אמר מביט בי בערמומיות, בועט שוב 'בגופה', רק שהפעם בראש. 
"עזוב אותו כבר.." אמרתי שוב, רק שדמעות חדשות, יוצאות מעניי. 
"חח...אני שמח שלקחתי אותך אלי.." אמר משועשע. 
"בואי.." אמר, מניח 'לגופה' מאחור, מתקרב אלי. 
"לא!!" צעקתי. "אל..אל תיגע בי!!" צעקתי שוב, מתרחקת אחורה. 
הוא המשיך להתקדם, לא משנה כמה התרחקתי. 
בסופו של דבר לא היה לי מקום נוסף לזוז, היית כולי צמודה לקיר, ומפוחדת. 
הוא חסם את דרכי, בשתי ידיו. 
הוא הניח את המרפקים על הקיר, ככה שידיו המלוכלכות בדם לא היו כל כך קרובות אלי, והוא ממש נצמד אלי. 
"חח..ממה את מפחדת כל כך?! כבר אמרתי לך שאני לא אהרוג אותך..אין לך ממה לפחד.." אמר. 
היינו כה קרובים, שפתיו היו קרובות לשפתיי, בטנו נגעה בבטני, רגליו היו בין רגליי, וידיו חסמו את דרכי. 
"את רוצה להיות בטוחה שאני לא אפגע בך?! רוצה שאני אבטיח לך כאן ועכשיו?!" שאל, מתקרב אלי יותר. 
הבטן שלו כבר כולה נגעה בבטני, רגליי לא יכלו יותר להחזיק את גופי, 
והן התמוטטו לרגליו שהחזיקו אותי. 
הלב שלי פעם ממש חזק, כמו שבחיים הוא לא פעם. 
"אין לי בעיה להוכיח לך!!" אמר. 
ואז... 

 


נכתב על ידי , 3/9/2011 01:20  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מאי סיפורים בהמשכים | "החטופה" ב-3/9/2011 22:39



4,735
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאי סיפורים בהמשכים | "החטופה" אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאי סיפורים בהמשכים | "החטופה" ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ