מה היה קורה אם הייתי פורצת לבית של אנשים זרים, ומשאירה שם משהו- טבעת בקופסת התכשיטים, או תמונה באלבום המשפחתי. ואנשים לא היו זוכרים את הדבר הזה, או מתי הם קיבלו אותו, אבל אז הם היו מאמצים אותו אליהם, ומתחילים לטוות סביבו את רשת החיים שלהם- את הטבעת הם קנו בטיילת באילת; האישה בתמונה היא האחות של סבתא מבית הספר לרפואה שהם מעולם לא ידעו בדיוק איך קוראים לה, אבל זה התחיל בל', או בר'. 

והבת שלהם תירש את אותה הטבעת, ואת אותה האחות של סבתא, וזה יהיה מה שהיא תיאחז בו; מה שיעלה לה זכרונות של בית ושל עוגת שמרים טרייה ושל חורף גרמני שהיא מעולם לא באמת הריחה. 

והיא תעביר אותם לבן שלה, שכבר לא ידע מהו הריח של עוגת שמרים ולא הולך עם טבעות, אבל יסתכל באחות של הסבתא הנידחת ויחשוב לעצמו שהוא דם מדמה, זו שלמדה רפואה תשע שנים ולא עבדה כרופאה יום אחד.

וזה יהיה כאילו שהעשרתי את העולם שלהם, קשרתי אליו ענף של עץ אחר, והם המשיכו לגדול יחד, כעץ אחד. 

נראה לי מאוד מוזר, ש"מחפשת תשומת לב" נהיה ביטוי לסלידה או דחייה.

אפילו אבסורדי-

הרי, בשביל מה אנחנו עושים את כל הדברים שמסמנים אותנו בתוך חברה? 

דברים כמו לצבוע שיער, לנאום נאום, לגדל זקן, לקרוא את "התפסן בשדה השיפון", לזרוק את החבר, לצאת למצעד הגאווה, לשרוף משאית או לקנות צמידי ידידות. 

כי הדברים שאנחנו עושים משנים את הדרך שבה אנשים חושבים עלינו, וזה משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו. 

וזה לא אומר שזה צבוע, או שהתפסן בשדה השיפון הוא לא ספר טוב, זה פשוט אומר שאנחנו עושים דברים כי וכאשר אנחנו יודעים שיסתכלו עלינו. 

ואין דבר טבעי מזה בעולם. 

ואם אנשים עושים דברים מגוחכים, נואשים, כדי לזכות לתשומת לב? 

זה אומר, שצריך לתת להם תשומת לב. הכי פשוט. מעשה הבקשה לתשומת לב הפך לטאבו, כאילו שהכרה  והתייחסות הן משהו שפשוט יש לך בלי לנסות, ואם אתה גרוע עד כדי כך שאתה חייב להתחנן, סימן שאתה אפילו עוד פחות שווה את זה ממה שחשבנו.

אם הפופולריות והחן לא באה לה באופן טבעי, והיא צריכה לחתוך ורידים\לצבוע את השיער בורוד\להקריא את הסיפורים שלה בכיתה\להתלונן על הטרדה מינית שלא התרחשה, היא מבקשת את הדבר הבסיסי ביותר בחברת האדם: שמישהו יסתכל עליה ויבין שעומדת מולו מישהי. 

וזה לא מגוחך או עלוב או פתטי. זה אנושי. 

אותו הדבר באמנות: המיתוס הרווח הוא שאמן הוא גאון יחיד, שלא יכול לחיות בלי ליצור, שהדברים נובעים ממנו באופן טבעי מעצם היותו. שהוא מעין מדיום למעיין יצירה קסום.

זה מגוחך ויהיר, ואמנים שאמרים את זה הם יהירים או משקרים: אמנות, כמו כל דבר, היא עבודה. היא דבר שאתה קם בבוקר ועושה ואוכל וממשיך לעשות. היא דבר שאתה צריך לעבוד בשבילו, לחקור, לקבל השראה, להתאמן- בשביל הרגע המזוכך הזה של הארה, שלאחריו אתה מבין עוד כמה נותר לך לעשות.  ואתה צריך לקדם את עצמך, לדבר עם אנשים, לנסות, לנסות, לנסות : בשביל הרגע הזה של הכרה, שאחריו אתה מבין כמה עוד נותר לך להוכיח. 

וזה לא צבוע, וזה לא אומר שאתה לא מוכשר או שהעבודות שלך לא נחצבו מכור לבך-

זה אומר שאתה רוצה שאנשים יראו אותך ויבינו. 

וכן, מותר לנסות! 

מותר להתחנן ולבקש ולעשות הצגות ולקדם את עצמך ולקרוא את התפסן כי זה גורם לך להישמע חכם. 

זה לא מזוייף, כי אנחנו לא חיים בחלל ריק. 

אנחנו מעצבים את התפיסה שלנו לפי אחרים ולפי מה שהם חושבים עלינו, עו עלולים לחשוב. 

מודעות עצמית היא הכרחית, 

ואז כל דבר חדש או מהפכני, 

ירגיש מספק הרבה יותר. 

אז, התחלתי לראות את חניבעל (שזאת סדרה חדשה על חניבעל, לקטר, משתיקת הכבשים, שבה הוא הפסיכיאטר של פרופיילר חתיך ושברירי בנפשו של ה-FBI (וויל) שמסוגל להבין רוצחים סדרתיים)

וחוץ זה שפאק שיט מריה הבתולה מגוואדלופה כמה דם ואיברים פנימיים, הסדרה הזאת פשוט מדהימה ביופיה מכל הבחינות- הצילום מדהים, הדיאלוגים, ההזיות של וויל (שזה לא בדיוק נורמטיבי כמה שאני מזדהה איתו, אני חושבת), ואפילו, המחשבה המושקעת בכל פרט קטן ממה שהם לובשים.

(בהיותי אחת ששמה ממש הרבה לב למה שאנשים בסרטים לובשים.)

תראו אותו! את השיער שלו. הוא מסורק (כמו בחניבעל-מקור הרוע), ועדיין קווצות בודדות נופלות במראה ממש-כמעט-פרוע.

הצורה המיוחדת של צווארון החולצה שלו- הוא יוצר קו ישר. כמו צווארון של כומר.

הצבעים המושלמים של הז'קט והחולצה.

אפילו הממחטה שלו מושלמת!

(ואפשר לנחש מה הוא אוכל שם [למי שלא יודע מי הוא: אנשים. הוא אוכל אנשים.])

כלל לחיים:

חמישה כפתורים על שרוול הז'קט- סימן בדוק לפסיכופת.

ואז, ראיתי את "ברייטון רוק"- גרסה מצולמת של ה-BBC לספר של גרהם גרין, שהגיבור בה הוא פינקי בראון- המנהיג הצעיר של ארגון פשע בעיירת הנופש ברייטון באנגליה. הוא מתחתן עם רוז, מלצרית מסכנה שראתה אותו רוצח מישהו, בגלל שאסור להכריח אישה להעיד נגד בעלה. הוא משכנע אותה שהם מאוהבים. ואז הוא משכנע אותה להתאבד. וגם הוא ממש מתלבש אחלה.

חוץ מזה שלבחור קוראים פינקי, תראו את הצווארון המחודד שלו! (שנועד לגרום לו להיראות יותר מבוגר מילד בן חמש) העניבה הצרה, הצווארון המורם!

ובלי קשר אליו, הסטיילינג של הסרט הזה.

אההה.

אגב, לפי ויקיפדיה, פסיכופתיה היא תת-זן של סוציופתיה, או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית: ההגדרה שלה, דפוס התנהגות אנטי-חברתי- כלומר: אנשים בעלי חזות נורמטיבית, אפילו כריזמטיים או מושכים, שהם חסרי יכולת לחוש אמפתיה או הזדהות עם הזולת, ללא מצפון או חרטה, מניפולטיביים וכוחניים. לא אכפת להם איך הפעולות שלהם משפיעות על הסביבה. חייבים ריגושים, בגלל הנטייה הגבוהה שלהם להשתעמם.

פסיכופתים, לעומת זאת, הם כל החבילה הזאת, ביחד עם נטיות קרימינליות או פרברטיות, בעלות איזשהו הסבר אישי או רגשי.

עוד חבר ממעגל ההפרעות האנטי-סוציאליות:

וגם הוא, למען הסר ספק, מתלבש מדהים.

והשאלה היא, למה? האם יותר קל להתלבש טוב כשאתה לא צריך לדאוג לדברים כמו מצפון או רגשות?

לא משנה מה התשובה, ממש כיף לראות אותם בטלוויזיה. (גם כשהם מבשלים זוג ריאות [טוב על מי אני עובדת, במיוחד כשהם מבשלים זוג ריאות.])

שבוע נהדר ומדמם! (אם כי, תנסו לא להיות בצד המדמם)

מיקה