לכל אחד יש רגעים של שיגעון,

מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה עברו כמעט 4 חודשים.כמעט 4 חודשים שעברו בהם כל כך הרבה. 
הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה ביומולדת שלי, כמה דקות אחרי שהודיעו לי שסבתא נפטרה.
ועכשיו סבתא, אני יושבת עם משקפיים על העיניים, הלפטופ על הרגלים שלי וברקע מתנגנים שירים בספרדית. מולי יש תמונה שרקמת בשבילי.
אני יושבת ככה סבתא וכותבת לך מכתב, מכתב סבתא שלא ייצא לך לקרוא לעולם.
סבתא יקרה שלי,

כמעט 4 חודשים עברו סבתא, כמעט 4 חודשים שאני מנסה לכתוב, כתבתי כל כך הרבה פעמים אבל או שהם נשארו בטיוטות או שהם נמחקו לגמרי.
אף אחד (אולי חוץ מהחברות הקרובות ) לא הבין כמה זה מוזר שאת נפטרת, כולם היו בטוחים שזה סתם עוד סבתא, שרואים בימי הולדת או בחגים או סתם בכל מיני שבתות. 
הם לא יודעים סבתא שבכל יום שבת בבוקר מוקדם, עוד לפני שההורים קמו הייתי יורדת בפיג'מה נזהרת שלא להחליק במדרגות לשתות קפה, לאכול ביסקווטים ולשחק "פסטרה" או לרקום מפות ביחד או לראות סרטים מצויירים. 
הם לא יודעים סבתא שאת גרה איתנו, הם לא יודעים סבתא שאת גרה איתנו כבר 18 שנה. 
הם לא יודעים סבתא שגידלת אותנו, הם לא יודעים שהיית לוקחת אותנו לטייל בעיר, לא היה לך רישיון אז נסענו באוטובוס, כל כך אהבתי את הנסיעות האלו. 
הם לא יודעים סבתא שהיית מכינה אורז, ברגע שהתחילו להריח את הריח הייתי יורדת אליך והיינו משחקות "פסטרה" כשאני אוכלת בקערה קטנה אורז טרי. 
הם לא יודעים איך היינו הולכים אחי הקטן שהייה עוד בעגלה, את ואני בשימלה שאת הכנת לי לפארק מעל הבית לעשות סיבובים. 
הם לא יודעים איך היית אוכלת תפוח ומקלפת את הקליפה בכוונה עם הרבה מהתפוח עצמו כי אני אהבתי לאכול את התפוח ככה. 
הם לא יודעים כל כך הרבה דברים סבתא. 
סבתא נתת לי בדיוק 15 שנה מדהימות. נכון שבזמן האחרון כבר לא הרגשת טוב ולא זיהית כל כך את הנכדים או הילדים. 
אבל סבתא אותנו כן זיהית, את הילדים של הבן הקטן שלך, רק אותי ואת ואת שני אחיי זיהית וזכרת. 
כשפירקנו את הבית שלך, מצאתי כל מיני מפות שרקמנו ביחד לפני כמה שנים. כשנכנסו לחדר שינה שלך וראיתי שמעל המיטה, מכל הנכדים היחידים שהיו תלויים לצד התמונה של סבא היו אנחנו, ההרגשה שהייתה לי והכמות שהתרגשתי לא ניתנת להסבר. 
סבתא היו לך חיים מלאים, ורובם טובים. 
עלית לארץ לבד, בלי אף אחד ואחייך והורייך הגיעו לארץ רק מאוחר יותר. 
עזרת להקים כל מיני קיבוצים, שירתת בפלמ"ח מגינה על קו המים. 
כשפגשת את סבא, קצת אחרי שהתחלת לעבוד במשרד הקליטה החלטתם לעבור לירוחם, להתחיל לאכלס את הדרום. נתת לשלושת הילדים שלך חיים נפלאים לבד, בלי עזרה מאף אחד, כי סבא נפטר כשהיית בת 38. 
בשלב מסויים לאחר שחלית חזרת לירושלים, להיות ליד כל המשפחה. 
ניצחת את הסרטן וחזרת להיות עצמאית כמו שאני הכי זוכרת אותך. 
יצא לך לבקר בארגנטינה כי הבן הקטן שלך היה שם בשליחות 3 שנים. יצא לך לבקר בארצות הברית כי הבן הגדול שלך היה שם בשליחות גם כן. 
טיילת בארץ. זכית לגור קרוב לכל הילדים והנכדים שלך, זכית לאהבה מלאה מהמשפחה כל ימי חייך.

ראית את כל הנכדים שלך מתפתחים וגדלים. ראיתי גם שני נכדים שלך מתחתנים. זכית לראות גם שלושה נינים. 
איך שאני הכי זוכרת אותך וסבתא ואיך שכולם, זה כאחת שהולכת ברגל בכל הישוב, הולכת למועדון, שרה במקהלה, לעצמאית כלכך. 
הספקת הרבה בחיים שלך סבתא, ולפני כמעט 4 חודשים סיימת את המסע שלך, המסע המדהים שלך.

אז סבתא יקרה שלי, נתת לי 15 שנים שלעולם אני לא אחזיר. 15 שנים בדיוק, נפטרת בדיוק ביום הולדתי ה15. רציתי להגיד לך תודה עניקית על כל דבר קטן שעשית בשבילי, על כל האהבה שלך והמסירות שלך בגידול כולנו. עכשיו אחרי שהלכת השארת חור גדול בכל אחד ואחת מאיתנו, חור שאיש לעולם לא יוכל לגרום לו להיסתם. 

כשפרקנו את הדירה שלך סבתא, היה מותר לי לבחור תכשיטים ממך, משהו שיהיה שלי. הייתה שרשרת זהב מדהימה שתמיד ענדת, אותה בחרתי והיא באותו יום על הצוואר שלי והיא תשאר שם בזמן הקרוב. 

אני אוהבת אותך ואוהב תמיד, הילדים שלי יכירו אותך גם אם לא באמת, כי סבתא כמוך אי אפשר לשכוח. 

סבתא רבקה, 5.6.1929 - 27.1.2013. 

♥♥♥♥