לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לכל אחד יש רגעים של שיגעון,


לי פשוט יש יותר מכולם

Avatarכינוי:  •אמצעית•

בת: 16

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

הסיפור הבעייתי שלי 3.0


אז אחרי שהפוסט הקודם שלי שקשור לזה נכתב בנובמבר 2012 הרגשתי צורך לכתוב שוב על מה שיש לי.

את הפוסט האחרון סיימתי בזה שעמדתי להתחיל טיפולי הידרותרפיה ופיזותרפיה.
כחודש וחצי בערך אחרי שאובחנתי שיש לי פיברומיאלגיה וCRPS ואחרי חצי שנה (!) שהייתי על קביים ואחרי חודש וחצי שהייתי צריכה חמש פעמים בשבוע לנסוע חצי שעה כל כיוון בשביל לעשות טיפולים ואחרי הרבה מאמץ שלי הצלחתי לרדת מהקביים.
למרות שהצלחתי לרדת מהקביים המשכתי לעשות את הטיפולים (בתדירות יותר נמוכה של 3 פעמים בשבוע) במשך חצי שנה.
אחרי זה וכעיקרון בערך עד היום לא ממש טיפלתי במה שיש לי.
הדבר היחידי שעשיתי הוא להתאמץ כל כך ולחזור כמה שיותר לשגרת חיים רגילה, והצלחתי, רוב הזמן הצלחתי.
הלוואי והייתי יכולה להגיד שזה לא לקח ממני דברים אבל המאמץ הזה שבר אותי באיזשהו מקום,
הוא גרם לי להתרכז רק בלא להביע את הכאב בפני אנשים ולשכוח לחיות. 
יש המון סיבות למה לא המשכתי לעשות טיפולים או ללכת לרופאים חלק מהן עוד לא אמרתי לאף אחד אף פעם (גם לא בבלוג) וחלק מהן זה גם כי לי פשוט נשבר.
כל פעם אחרי שאני מתאמצת אני נשכבת ולא מצליחה לקום יום-יומים מהמיטה.
לפעמים גם סתם ככה פעמים בחודש יש לי כמה ימים שאני עם כאבים שמרתקים אותי למיטה. 
רוב הזמן אני מצליחה לחיות עם הכאב ומצליחה להסתיר אותו, אני יודעת בוודאות שלאנשים וגם למשפחה שלי נמאס מזה אז ניראה לי רעיון יותר טוב לפעמים לשקר להם ולהשתדל לא לספר להם שכואב לי, עדיך שהם לא ידעו.
זה ישמע קטנוני וילדותית ומגוחך שאני לא מנסה לטפל בעצמי אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני הולכת לטיפול.
זה הפעם הראשונה שאני מודה בזה באופן מוצהר ויש מצב מאוד גדול שהשורה הזאת הולכת להמחק אבל התסמונת\מחלה\איך-שבא-לכם-לקרוא-לזה שבר אותי לגמרי, זה הוציא לי את כל הכוח שהיה לי, זה שאב ושואב ממני כל דבר טוב שקיים לי בחיים. 
שני הפוסטים האחרונים שכתבתי על מה שיש לי היו אופטימים באופן מפתיע אבל זה קצת פחות, זה הרבה יותר מציאותי.
 


הפוסט האחרון נכתב חודש לפני ש"חגגתי" שנתיים, הפוסט הזה נכתב חודשיים לפני שאני "חוגגת" 4 שנים...


 


אז כמו שכבר כתבתי בבלוג שיערתי שאני עומדת לקבל צו ראשון ובתור מישהי שהכי חשוב לה בעולם לשרת בצבא ולעשות משהו משמעותי החלטתי שהגיע הזמן שאני אקח את עצמי בידיים ואנסה לראות מה אני עוד יכולה לעשות כדי להקל על המצב שלי.


לפני שבועים בערך הלכתי לרופאת משפחה חדשה, היא קראה את התיק הרפואי שלי ועשתה לי בדיקה שטחית, היא שלחה אותי לעשות בדיקות דם ראומטולוגיות ונירולוגיות שאני עדיין מחכה לתשובה שלהן, היא שלחה אותי גם לקבוע טור לעוד ראומטולוגית.
כמובן שהתור לא יכול להיות מהיר אז התור הוא בנובמבר.


 


את "המלחמה" הזאת אני עושה לבד, לגמרי לבד וזה באשמתי כי אני כזאת שלא מוכנה לתת לאנשים להתקרב יותר מידי או לתת לאנשים תחושה שיש לי חולשה כלשהי. אני יודעת שאני עושה טעות, אני פשוט לא מצליחה לגרום לעצמי לשנות את זה.
הדבר הכי חשוב שיש לי להגיד לאנשים שסובלים מדברים מכאבים פיזים או מכאבים נפשיים זה שאל תעשו מה שאני עושה אל תעשו את הטעות שלי, אל תרחיקו אנשים, הרבה פעמים החברים לא יודעים איך לגשת אליך ואיך להגיע אליך עכשיו אבל עם הם מנסים ומושיטים לכם יד קחו אותה ואל תדחפו אותה בחזרה, כי גם אם אתם חושבים שעכשיו אתם לא צריכים אותה בסופו של דבר תהיו בטוחים שאתם תרצו שהיא תהיה שם ואחרי כמה פעמים שאנשים מושיטים לכם יד ואתם פשוט דוחפים אותה חזרה הם יפסיקו. 


 


אז עוד חודשיים וחצי בערך זה הולך להיות 4 שנים, פאקינג 4 שנים של סבל ואי וודאות. 
4 שנים שלא עשיתי ספורט שלא רצתי, אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו בצורה שאי אפשר לתאר אפילו זה לרוץ, אני פשוט כלכך הרבה פעמים רוצה לברוח בריצה עם מוזיקה באוזנים לרוץ עד שהגוף שלי לא יוכל יותר לשאת את זה.


 


אני מנסה ואני באמת עובדת על זה להישרא אופטימית כי מתישהו יהיה בסדר, מתישהו אני אצליח למצוא את המשהו הזה שעושה לי טוב.


 


פשוט חשוב לי להגיד שאין אף אחד בעולם הזה שיכול לעזור לך אם זה לא אתה, אם אתה נכנע לעצמך אף רופא ואף בנאדם בעולם לא יוכל להציל אותך מעצמך. בסופו של דבר אנחנו האוייבים הכי גדולים של עצמנו. אני חווה את זה על בשרי כל יום ומרגישה את זה.


 


 


 אני פשוט הולכת לנסות להילחם חזרה ולא לוותר כי שקעתי יותר מידי זמן

בתקווה גדול שהפוסט הבא בנושא הזה יהיה עם חדשות יותר טובות

העיקר שתמשיכו לחייך גם אם זה לא אמיתי, זה יהפוך להיות מתישהו אמיתי


 


עד הפעם הבאה, הסיפור הבעייתי שלי חלק 3 עדן. 


 



                             

נכתב על ידי •אמצעית• , 24/8/2014 21:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אופס שכחתי / 3 שנים לבלוג


אז לפני שבוע וחצי עברו שלוש שנים מאז שפתחתי את הבלוג הזה.

היה לי מלא דברים על הראש שפשוט שחכתי את התאריך...  

היו לי לא מעט בלוגים לפניו אבל אף אחד מהם לא החזיק הרבה זמן

 

אז אני מקווה להישאר בבלוג הזה עוד הרבה זמן :) 

 

מי היה מאמין שהחופש נגמר עוד 10 ימים...

נכתב על ידי •אמצעית• , 22/8/2014 18:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ידעתי שאני עומדת לקבל צו ראשון אז כבר הרבה זמן רציתי ללכת לרופא ולסדר את כל המסמכים הרופאים שלי ולעשות סדר. 

הקטע ההזוי הוא שאתמול הלכתי לרופא וכשחזרתי הביתה עברנו בדואר וקיבלתי את הצו הראשון!! 

 

אתמול היה לי גם שיעור ראשון והיה ממש כיף! 

קיבלת אתמול גם את הכרטיס אשראי

 

היה אתמול דווקא יום נחמד :) 

 

נכתב על ידי •אמצעית• , 11/8/2014 13:44  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סימן פיסוק ב-18/8/2014 08:46
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל•אמצעית• אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על •אמצעית• ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ